אורית קרניאל

23/12/1955 - 11/03/2012

פרטים אישיים

תאריך לידה: ח' טבת התשט"ז

תאריך פטירה: י"ז אדר התשע"ב

שם האב: צביקה

שם האם: עדה לקח

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: קרניאל אביתר

על אורית כי איננה
מוקדם מדי הלכה אורית לעולמה, מוקדם מדי לאמא עדה, מוקדם מדי לאחים ולאחיות, מוקדם מדי לאביתר שלה שטרם בגר, מוקדם מדי לכל הספרים שלא הספיקה לקרוא ולכל מעשי ידיה שטרם נוצרו וכבר לא יהיו לעולם.
אורית נולדה ברמת יוחנן בחורף 1955, בת בכורה לצביקה קרניאל ע"ה ולעדה לקח תבדל לחיים ארוכים וטובים. בת משותפת לשתי משפחות שהן עמודי תווך בחיי החברה והחינוך המקומיים.
ילדותה בין בני גילה בחינוך המשותף ובבית החינוך "גוש זבולון", למעט שנתיים בהן שהתה עם איציק ועדה בשליחות תנועתית בארצות הברית.
תלמידה סקרנית היתה, דעתנית ועצמאית המהווה אתגר לא פשוט למוריה. כך בבית הספר המקומי, כך בתיכון "סולם צור" בגשר הזיו.
בצבא שרתה בחיל הים, כפקידה בשייטת 13 ולאחר השחרור יצאה, כדרך רבים מבני דורה, לשנת שרות בקיבוץ "גזר", לסייע למשק הצעיר.
משם, נחושה לבחור בעצמה את מסלול חייה, יצאה אורית לסלול את דרכה מחוץ לקיבוץ. את כל אשר עשתה מאז – ביוזמתה עשתה: חפשה, בחרה ומצאה.
תקופת מה התגוררה בירושלים והתפרנסה מעבודה בחנות ספרים. לימודיה הובילו אותה לתל-אביב. בחירתה בלימודי עיצוב אופנה ב"שנקר", לא היו בבחינת הפתעה גמורה. כבר בילדותה המוקדמת, עת הרבתה לעצב בגדים לבובות ה"ברבי" שלה, חזו לה עתיד של מעצבת אופנה. ואמנם, כך היה.
בתום לימודיה השתלבה בעבודה בחברות טכסטיל גדולות בארץ וקנתה לעצמה שם של בעלת מקצוע טובה ויצירתית.
דרכה המקצועית הובילה אותה לבתי אופנה ידועים באירופה, שם שהתה כתשע שנים ועיצבה מוצרים בתחום הסריגים. בתקופה זו הרבתה לנסוע בעולם לפקח על היצור לחברות בהן עבדה.
בשובה ארצה השתלבה ב"משביר לצרכן" כאחראית על תחום האופנה וברשת "שופרסל" כאחראית על תחום הטכסטיל.
בשנותיה האחרונות התפנתה לעצב בחומרים שונים ויצרה מוצרים אותם שיווקה באופן עצמאי: יצרה תכשיטים, התנסתה בקדרות ועסקה בפיסול בטקסטיל בדרך ייחודית. ומעל הכל היו אלה שנים בהן הפכה לאם, כשנולד לה אביתר, בן יחיד ואהוב כל כך.
אלא שאז, לפני שנתיים, מוקדם מדי כפי שאמרנו, כשהקריירה עוד בעיצומה ואמהותה בחיתוליה, טרפה המחלה את הקלפים. עד מהרה, עצמאותה אשר חרדה לה כל כך, אבדה ובאה תחתיה ההזדקקות המייסרת לעזרה וסעד.
"הבית זה מקום / שאם אתה חייב לשוב אליו / תמיד פתוחה בו דלת לקראתך", כתב נתן יונתן. לא כנסיגה מן החיים העצמאיים שבנתה לה במשך השנים שבה אורית הביתה, אלא כהתכנסות אל חיק מגונן. היא זכתה לחיבוק של אמא מסורה, משפחה גדולה וקהילה מכילה. גם אנחנו זכינו, זיכתה אותנו אורית בהזדמנות להעביר את המלים הגדולות על בית שהוא לעולם בית ועל בן משק שהוא לעולם בשר מבשרו של המקום, אל פסי המעשה.
מפאת מחלתה, סגורה היתה מרבית הזמן בביתה, סגורה אך לא מסתגרת. בשני תחומים נשמע קולה הבהיר, הדעתני והיצירתי בשנה ומחצה ששהתה כאן: כשסייעה בעיצובן מחדש של שמלות החגים וכשכתבה טור קבוע, "ספרות זולה", בעלון המקומי ובו בקורות ספרים. כתפוח שלא נפל רחוק מן העץ היו אלה ביקורות אינטיליגנטיות, מנוסחות לתלפיות, מקוריות וציניות במידה, ביקורות שחשפו רוחב אופקים, יכולת הבחנה ודרך כתיבה ייחודית ומעניינת.
משפחה גדולה ויקרה, צר לנו על אורית וצר לנו עליכם. דלות המלים לתאר את מסירותכם ריקות הן מכדי לבטא את צערנו. (כתבה: נורית פיינשטיין)

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נוחי בשלום – אמא

    ליום ה"שלושים" – אמא

    אורית:

    חלפו חמישה שבועות מאז נפרדת מאתנו.

    חיים של יצירהרבת-פנים, תכניות ויוזמות פורשות כנפיים נבלמו בשל המחלה הקשה שבאה עליך.

    תחילתה לוותה בידיעהשתוכלי לה. נענית להמלצות הרופאים השונים בתקווה שיכריעו את המחלה.

    אך זו גברה ואילצהאותך להיעזר במשפחה ובחברותיך שסעדו אותך.

    ביזמתם ובהיענותהתומכת של בעלי התפקידים בקיבוץ – הגעת אלינו עם אביתר.

    את, העצמאית, שהגעתלארצות רבות, במסגרת עבודתך. בשל כישוריך וקשריך שהסתעפו והעשירו את חייך – נאלצתלוותר ולגייס את מירב הכוחות והמאמצים לשפר את מצב בריאותך (נסיעות לאימון הגוףבתל השומר, תרגילי כושר בבית והליכות) "זהו זה סם החיים בשבילי" אמרת.

    את, שאהבת להחליט,לקבוע את סדר יומך, השלמת עם מגורים עם מטפלת שדאגה לך ולאביתר, וחלקה אתכם אתהחיים בבית.

    כשכבדה עליך המחלהוהתברר שאי אפשר להשתיל לך ריאות  חדשות –נגזר עליך להמשיך ללא תקווה לריפוי.

    לא שיתפת אותי במחשבותיךובהרגשתך, יכולתי רק לשער את שעובר עליך.

    הקפדת להמשיך באימוןהגוף וחיזקת אותו. נאבקת בקשיים לנשום. היינו לעיתים קצרי רוח מול התגובות שלך עתהיה עליך להשקיע מאמץ להסדיר את הנשימה. למרות העייפות והקושי שמרת על "זמןאיכות" עם אביתר כאשר הלך לישון.

    התגברות המחלה קטעה אתניסיונותיך ליצור באמצעות המחשב. משקשתה עליך היציאה מהבית מילאו הספרים, שאמנהסיפקה לך בנאמנות, את זמנך.

    בשבועיים  האחרונים לחייך היו רגעים של קושי בזיהויהמציאות בשל דו-תחמוצת הפחמן שלא נוקתה. הרגשת רע, המעטת לאכול. גם אביתר הפציר בךלאכול, לשכב נוח, כל כך רצה לעזור לך.

    הזמנו רופא. סירבתלקבל את המלצתו לנסוע לבית-חולים.

    מצבך התדרדר וכשטפלנובהעברתך לבית החולים – קרסת ולא שבת להכרתך.

    ימים של קושי, כאב ומאבקלשמור על גחלת החיים. שעות של שמחה ונחת בשל הישגיו של אביתר באו אל קיצם.

    אישיותך המיוחדתהתבטאה גם בהתמודדות עם המצב שנכפה עליך.

    היינו לצידך כל העת.לצד עידוד וטיפול, חטאנו לא פעם בתגובות שלנו להתנהלותך, כאילו לא אורית חולהמולנו.

    השתדלנו, לא תמידבהצלחה, לאפשר לך חיים טובים ביותר במצבך.

    צחוק הגורל – כאשרהיית בטיפול נמרץ הצליחו הרופאים לייצב את מצב הריאות ולחץ הדם – הלב הוא שבגד בך.אבריך, שהתבקשנו לתרום ונענינו ברצון, ניתנו למספר אנשים שחייהם ניצלו. (גם אביתרהיה שותף להחלטה).

    אם יש דרך להעביר אליךאת שבלבנו אנחנו מבקשים שתדעי שאביתר איתנו וכל המשפחה נרתמת לתת לו חום, אהבהובית.

    הוא מתגעגע אליך ומרבהלהזכיר אותך. לדבריו את נתת לו בטחון ועמוד פלדה להישען עליו, למדת אותו ונתת לו, לדבריו,גלגל הצלה והא זוכר זאת לטובה.

                                 

                                  נוחי בשלום אמא, בת ,אחות

                                  מאמא שלך שכל-כךרצתה שיהיו לך חיים טובים יותר.

     

  • אמא יקרה – אביתר

    אמא היקרה, – אביתר

    אמא היקרה, תדעי שאני אוהב אותך המון.

    כאן בבית את חסרה, ואני וכל המשפחה מנסים לזכור את  החוויות המשפחתיות איתך.

    את לא יכולה לראות אותי אבל את שומרת  עליי מלמעלה.

    אני לא רואה אותך אבל את תמיד נמצאת בלב שלי ובלב של כל המשפחה,

    וכל מה שרצינו לעשות בבית כשאת היית בריאה ולא יצא לנו לעשות את זה.

    את חסרה בקיבוץ וגם חסרה למשפחה.

    את זו שהעניקה לי את החיים. הם נהדרים וזה קשה לי בלעדיך.

    את נתת לי חיים טובים, אבל אני לא יכול להחזיר לך.

    היית אמא נהדרת בשביל כולם.

    אפילו שאני גר בבית של סבא וסבתא והם מטפלים בי כמו שאת טיפלת בי, אבל את טיפלת  יותר טוב מכל המשפחה.

    את סבלת מאוד והיה לכולנו קשה לראות אותך סובלת. עכשיו את לא סובלת, אבל אני והמשפחה סובלים בלב בלעדיך.

    היה לי קשה לראות אותך רק 11 שנים אני רציתי עד המון שנים וגם את בטח רצית גם לראות אותי המון.

    אפילו שאת אחת את שווה מיליון ורק כל המשפחה היה מיליון.

    את אחת והם המון אבל את שווה יותר ממיליון.

    אני אוהב אותך כל כך המון.

    כולנו נתגעגע אליך

    מאביתר וכל המשפחה

    אוהבים אותך אבל הגיע הזמן למנוחה שלך.

    וזה קשה לכולנו אבל את תיראי את סבא צביקה.

    היו לך חיים טובים, וגם יהיו לך עם צביקה.

    וכל המשפחה אוהבת אותך

    גם החברים שלנו מתל-אביב

    את אוצר המשפחה שלנו

    אנחנו אוהבים אותך

    את תמיד בלב של כולנו.

    נזכור אותך לתמיד.

  • ליום השלושים – נרית ספיח

    ליום השלושים – נרית ספיח

    הבוקר השתתפתי בסדנא וההנחיה הראשונה שקבלנו היתה – "לנשום": "תרגישו את הנשימה", "אל תשכחו לנשום", "תנשמו מהבטן", "תנשמו לאט", "תנשמו מהר"…

    ואני חשבתי עליך, כמה ההוראה המובנת מאליה הזאת "לנשום" היתה כל כך קשה ולא אוטומטית עבורך. הפעולה הזאת שכולנו אפילו לא חושבים עליה לרגע, מיררה את חייך.

    עד כמה כל דבר קטן הצריך והעיק, וכמה פעמים חשבתי לעצמי "טוב, עכשיו תתגברי ותאספי את עצמך"… ועד כמה לא יכולת… לא יכולת לפעמים לחשוב על שום דבר מלבד לנשום.

    ובכל זאת בכל שיחה הצלחת לרחף מקומות אחרים , לתכנן, לפנטז, להגיד כמה קשה ואז לסכם: "זה לא כל-כך נורא – אני רק צריכה לאכול להתעמל" או "עזבי הכל שטויות, אני בסדר".

    תמיד כשנכנסתי אליך חייכת " כמה טוב שבאת"…

    ואני יודעת שזכיתי לחסד ממך, גם זה לא ממש מובן מאליו…

    התקופה של המחלה היתה קשה, בעיקר לך וגם לנו הסובבים אותך…

    ובכל זאת אני רואה ושומעת על אנשים בגילים הרבה יותר מבוגרים ממך וגם יותר חולים, ובלבי הקטנוני חושבת למה הם ולא את…

    אני ידעת ולא יודעת, מבינה ולא מבינה, תופסת ולא תופסת, איך פתאום ברגע אחד נעלמת. עד כמה הרגע הזה בין החיים למוות הוא שברירי, סתמי… איך בשניה עברת למקום אחר שאין לנו גישה אליו.

    והבית שלך עוד עומד, לא נגענו…והקלנועית בכניסה מחוברת לחשמל מחכה…

    והכל כאילו שאת עוד שם, יושבת בבית, פשוט לא יוצאת החוצה. פשוט בחושך מבלי להדליק אורות, אבל שום דבר לא השתנה,  את עוד שם…

    אילו רק יכולנו לסובב את הזמן,

    להחזיר את המצב לקדמותו,

    לו רק אפשר היה…

     

     

     

     

     

  • אורית יקירתי – נרית ספיח

    אורית יקירתי – נרית ספיח

    לפני שבוע התקשרת אלי בערב, "תפתחי מהר טלוויזיה ערוץ אחד", מה קרה ?, "תפתחי מהר מהר". אני פותחת, ואורית – "את רואה את החולצה של המגישה? כזאת אני רוצה"…

    ככה אני רוצה שתישארי לי, בוטה, ישירה, לא שואלת מה אני עושה באותו רגע, מחוברת להכל, לא מחמיצה כלום, וגם כשאת יושבת כבר קרוב לשנתיים בבית בלי לצאת כמעט, יודעת בדיוק מה באופנה היום ומה לא, ומה יהיו הצבעים והשילובים של שנה הבאה.

    רוב הסיכויים שידעת שלא ממש תלבשי את החולצה שאני אקנה לך, וגם ידעת שלא תצאי איתה, כנראה לשום מקום, אבל זה לא הפריע לך לרצות, להתעלם לרגע מכל מה שקורה מסביב, ולשאול אותי מתי אני כבר לוקחת אותך לבית קפה.

    ליזום – כמה תוכניות ורעיונות היו לך! את תפתחי פה בית קפה, כי את רואה שחסר מקום לשבת בשישי בבוקר בקבוץ, ואולי נפתח מקום כזה ואולי כזה, ואולי תכתבי, ותתפרי ותעצבי. ואני איתך, כמה תוכניות רקמנו יחד, ולא פעם חשבתי לעצמי, על מה את מדברת בדיוק, אבל זאת את.

    חכמה, מוכשרת ומבריקה בצורה יוצאת דופן, יודעת הכל, מתעניינת בהכל. כמה כישורים יש לך.. את כותבת, מציירת, מעצבת, עם עולם מושגים ועניין כל כך רחב. כשעבדת בשופר סל, שלחת אותי כל פעם לראות מה עיצבת, ואספתי לי , לצערי לא מספיק, חולצות, מצעים, שמיכות..

    את אמרת לי בתקופה האחרונה, אתן כל כך רצות ועושות, ואני כבר כלום, לא נשאר ממני כלום.. זה לא נכון אורית, אנחנו מחזיקים עבורך את כל ההצלחות המדהימות שלך, את האופן שיצאת מהקבוץ בלי כלום ובנית את עצמך בכישרון אדיר, והגעת לפסגות מקצועיות כל כך מרשימות. הגעת למקומות בעולם שאנחנו לא חלמנו להגיע, ואולי גם לעולם לא נגיע. מאות אלפי הנשים שלבשו ולובשות את הבגדים בעיצובך, אלפי האנשים שישנים במצעים שאת עצבת, האלפים שיושבים מול הטלוויזיה ומתכרבלים בשמיכות שהפלאת לרקוח בצבעוניות מדהימה.

    כל דבריך עטו את המעטפת הייחודית רק לך, של חוש ההומור שלך, זר לא יבין זאת.. של הציניות שלך.. לפעמים חשבתי שהמוח שלך רץ כל כך מהר, שאנחנו , האנשים סביבך, לא תמיד מצליחים לעקוב אחר הרצף האסוציאטיבי שלך. אבל זאת אני שלא הכרתי את כל ההיסטוריה העולמית שהתחברת אליה באותו רגע, או את השיר הזה שבו נזכרת, או את הציטוט מספר שקראת בנערותך..

    אני מבטיחה לך אורית, לשמר בשבילך, בשבילי, ובשביל אביתר, את הכל: את  מאות שעות השיחה שלנו, את כל כישרונותיך, יכולותיך, מוחך המבריק, היכולת שלך לראות את העולם, ולא להישאר רק במחלה..

    אני מבטיחה לך לשמר עבור אביתר מי את ומי היית, את האהבה הכל כך גדולה שלך אליו,  ואת הדאגה אליו, שידע ויהיה גאה באמא שלו.

    תנוחי, עבדת כל כך קשה לנשום בתקופה האחרונה, די את לא צריכה להתאמץ יותר, את לא צריכה לדאוג יותר, תזכי עכשיו לשלווה ושקט, אביתר מוקף בהמון אהבה ודאגה וכמו שבקשת אני מבטיחה לך שהוא ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו.

    אני נפרדת ממך בהמון אהבה, ושמחה שברגע הזה, עם כל הכאב, אני יכולה להיות באהבה ובחיבור איתך, ולא בקשיים שליוו לכל אורך החיים. נוחי לך, מוקפת ושייכת..

    •    במותה אורית תרמה איברים מגופה, ביניהם כבד וכליות, אשר הושתלו בגופם של חמישה אנשים שונים, והצילו את חייהם.

     

  • תותי שלנו – יעל לקח

    תותי שלנו, יעלי

    לאמא עכשיו טוב..

    אנחנו כבר לא צריכים לדאוג:

    –    שהצינורית של החמצן תישאר במקום

    –    שאמא תאכל מספיק

    –    שאמא תתאמן ותתחזק

    אמא עכשיו רגועה:

    –    כבר לא כואב לה

    –    היא כבר לא חרדה

    –    היא כבר לא סובלת

    אמא שלך המיוחדת לימדה אותנו:

    –    עצמאות

    –    הומור

    –    יצירתיות ומקוריות

    –    וצבעוניות, הרבה צבע בכל מיני צורות

    והמתנה הכי גדולה שאמא השאירה לנו היא אותך!

    היא מסתכלת עלינו מלמעלה עכשיו, כמו מלאך,

    יודעת שאתה בידיים טובות ואהוב, כל כך אהוב…

    והיא רגועה.

     

  • חברה יקרה ואהובה – דורית פלד

    חברה יקרה ואהובה – דורית פלד

    החברות הגדולה שלי עם אורית נולדה בעצם עם לידתו של אביתר. כשהוא היה תינוק, היא חששה לנסוע איתו למרחקים ארוכים לבד וביקשה שאצטרף. וכך הפכתי ל"נוסע המתמיד" במושב האחורי על-יד אביתר ונפשותינו נקשרו. ככה גם הפכתי לחלק מהמשפחה הקטנה הזו ויחד עשינו לנו מסורת של ארוחות חג, קבלות שבת, ימי הולדת וטיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ, וצברנו לנו המוני חוויות, שבכולן אביתר היה המרכז. אביתר האהבה הגדולה שלה. האמהות ריככה אותה, לימדה אותה לתת ולקבל ופתחה לה את הלב להכלה גדולה. אורית היתה אמא טוטאלית, אמא משקיעה ונותנת בלי סוף. אמא נהדרת שלא הפסיקה לחשוב ולתכנן את עתידו של אביתר ואת שהכי טוב עבורו.

    אורית, קשה לי כל כך להיפרד ממך. לא ממש האמנת אבל אהבתי אותך וכמוני עוד הרבה מחברייך. אולי היינו צריכים להגיד לך את זה קצת יותר. היית חברה נהדרת. תמיד זמינה. תמיד נכונה לעזור.

    הגוף שלך כשל, אבל אני מקווה שהנפש שלך תמצא את אושרה.

    תנוחי חברה יקרה ואהובה. המאבק תם!

    דורית

  • אוריתקה – נעם אדרי

    אוריתקה,

    כל-כך מוזר לי לכתוב לך ככה. הכי טבעי שתעירי לי בין לבין בהומור הטיפה ציני שלך, תזרקי איזו מילה ביידיש או בגרמנית, ושוב אני אסתכל עלייך ואחשוב לעצמי, שאני לא יודעת מי המציא אותך, אבל שמזל שעשו את זה, ושכמה שאני מכירה אותך, את תמיד תפתיעי אותי מחדש. אז קדימה, אני מחכה. מה יש לך לומר על ההשתפכות הזאת?

    אורית שלנו, האחת והיחידה, אורית עם הקוצים, הכי רכה בפנים. אורית הכי גזעית, אורית עם נעלי הלקה השחורות, אורית שקופצים איתה מאוטובוס לאוטובוס בהרפתקאות בלונדון ולא תמיד משלמים. אורית שיודעת את כל הקולות השניים של השירים, ששרה בכל המקהלות, שרקדה את כל הריקודים. אורית שנוסעת הכי לאט על הכביש וכל הדרך צריך לשמוע את הברבורים של רשת ב', והכי טוב רשת א'.

    בשנים שגרתי בתל-אביב, נהיינו משפחה והפכת לבית בשבילי וימי שישי נהיו נקודות מפגש חמימות ומחבקות – את ואביתר, דורית ואני, נגה ועמוס וכלי ה"טאפרוור" הנצחיים.

    זוכרת כשאביתר עלה לכיתה א' ועשינו לו השבעה כמו בקיבוץ? והתרגשנו כאילו אנחנו עולות איתו יחד "לתורה, לחברה ולעבודה"? וקשה לדמיין שנעשה אירועים משפחתיים בלעדייך, וקשה לדמיין שבת בבוקר בקפה בלעדייך, ושלא יהיו טיולים מאולתרים לברוח קצת מהעיר.

    אורית, איך העזת ללכת לנו ככה פתאום, כל כך מהר? זה כאילו להוכיח שבאמת היית חולה, כי כל השנים לא האמנו לך.

    אני אזכור אותך הכי חיה, הכי יפה, הכי צוחקת, אני אזכור את החיוך שלך המהמם עם הגומות, את החישוקים באוזניים, את העיניים הטובות, את ניצוץ הגאונות, הכישרון, הלב הרחב.

    קשה לומר למה אוהבים אדם ומשפחה לא בוחרים. ובאמת שלא בחרנו כי תמיד היינו ותמיד נהייה. ואביתר שלך הוא אביתר שלנו. ואנחנו נשמור לך עליו מכל משמר.

    אוהבת אותך בשם כולנו.

    נעם

  • כשנגמרות המלים – אתי נצר

    אורית  –  אתי נצר

    מאיפה מתחילים כשנגמרות המילים?…

    זה הזוי לעמוד כאן ולספוד לך. להביא אותך למנוחה אחרונה כשאת כבר לא יכולה לענות או לתת הוראות וסופית כבר לא נושמת.

    הכרנו בכתה ב'. את היית מהגאונים של הכתה, תולעת ספרים שלא מאבדת טיפה.

    כשבשבילנו אמריקה הייתה רק בסיפורים, את כבר חזרת משם עם אנגלית שוטפת. ובהמשך כותבת וחורזת, מציירת, תופרת ומעצבת ועוד ועוד, בהמון כישרון. ילדה, נערה ואחר כך אישה עצמאית ודעתנית, שמפתחת קריירה מקצועית בינלאומית מרשימה ועושה את הבחירות בחיים על פי דרכה. מאד אותנטית וישירה ולא עושה חשבון, לפעמים עד כדי פגיעה בבטן הרכה. נראה לי שהתרככת מאז שאביתר נולד לך ועם הגידול שלו נוספו היבטים חדשים, רכים ומקבלים יותר, לתפיסת העולם שלך.

    עד שבאמצע החיים האישיים והמקצועיים נגזרה עליך מחלה קשה.

    בתור מי שתמיד שולטת במצב ולא נותנת לחיים לנהל אותה, ניהלת את תוכנית הטיפול של עצמך עם המון פרגמטיות, ברשימות מסודרות, במחברות אותן מילאת בשאלות חכמות שלקחת לביקורים אצל רופאים אינספור.

    אני מנסה לדמיין איך זה לחיות עם ריאות שנושמות בקושי, בתפוקה של פחות מ-30% ושלא מצליחות לקשור חמצן במידה הדרושה לתפקוד ביומיום. לחיות במחנק קבוע. מעולם לא פגשתי אותך מרחמת על עצמך. רק דואגת נורא לעתיד של אביתר.

    לבסוף, גם המוח המאד מפותח שלך, מת מוות קליני. צעיר מדי ומוקדם מדי.

    הנחמה היא שאת כבר לא סובלת. את נחה בשלום. ולאביתר שלך יש משפחה גדולה וחמה.

  • תעודת זהות

    אורית קרניאל ז"ל

    בת עדה לקח וצביקה קרניאל

    נולדה ח' בטבת תשט"ז, 23.12.1955

    בקיבוץ רמת יוחנן

    אמא לאביתר

    נפטרה  י"ז באדר תשע"ב 11.3.2012

     

    בת 56 במותה

    יהי זכרה ברוך