איתן שטייף

15/07/1933 - 21/07/2014

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א תמוז התרצ"ג

תאריך פטירה: כ"ג תמוז התשע"ד

שם האב: מרדכי

שם האם: שרקה

ארץ לידה: ישראל

השכלה: חקלאות

שירות בטחון: נח"ל

שליחות תנועתית: נולד/ה ברמת יוחנן

מחזור / חברות נוער: ד

עבודה: רפת

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: קטי, שטייף זכרני

על איתן כי איננו – נורית פיינשטיין
“ימים כבדי משא כרימונים”, כתב פעם מתתיהו שלם. והימים הללו אכן כבדי משא הם, ומותו של איתן הוא כתוספת יוקר על הקושי הקיים בהם ממילא. כי איתן, כשמו כן הוא, ואף כשם משפחתו, אגב, שפירושו: מוצק, נוקשה, כל כולו נוכחות איתנה, קול שנשמע ברמה, תרתי משמע, מאז נולד כאן לפני שמונים ואחת שנים וביתר שאת מאז בגר להיות חבר מוביל, משפיע, בעל דעה.  עם ישראל ממשיך לקבור גם היום את מתיו במלחמה ואנו מלווים למנוחות את איתן, איתן שידע היטב, משחר ימיו, מהי מלחמה ומהו מחירו של המאבק על ישיבה בטוחה בחלקת הארץ הזו.
“הסיפור של חיי משולב בקורות המדינה והעם בישראל”, כתב. “כך חשתי כל חיי. זה לא היה במקרה. הורי שייכים לשורת החלוצים אשר במו ידם עשו את הדרוש לקימום המדינה, במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעקבותיהם – גם אני, בין בני דורי, שגדלו לחיים משימתיים של הגשמה, עד היום. תחושה זו מלווה אותי כל שנותי, ואני רואה את השילוב בין אירועים שקרו בחיי לבין האירועים המרכזיים בקורות מדינת ישראל כתמצית תובנת חיי. נראה כי בשל כך חשתי כל חיי כי ישנה מטרת-על לפעילותי, כי גם לקשיים ולצרות יהיה סיום חיובי, וכי יש ויהיה שכר לפעילותי”.
איתן נולד ב-1933, בן שני לשרקה ומרדכי, ממייסדי הקבוצה ואנשי מעשה מרכזיים במשק ההולך ומתבסס. כאן גדל, מרבית שנות ילדותו. “מינקותנו קלטנו את הידיעה כי אנו ילדי חלוצים, ומן הספרים שקראנו בבית הורינו וגם מן השיחות ששמענו ביניהם וגם עם חבריהם גם הבינונו את פירוש המושג – כי המעשה שאנו שותפים לו גם כילדים הוא המעשה החשוב של הציונות והעם היהודי, ראש החנית, וצריך לסבול את הקשיים בידיעה שהם אשר יביאו את ההישגים החשובים. בקיצור – אנחנו ראש החץ של העולם, נורא חשובים…”.
ראשונים היו שרקה ומרדכי להקים משפחה בקבוצה, עוד טרם עלייתה על הקרקע, ואורי, בכורם, בכור ילדי הקבוצה, היה ל”ילד של כולנו”, עוד טרם נתבע הביטוי הזה על ילד אחר בנסיבות ובזמנים אחרים. בן שש וחצי נהרג אורי בנפילה מסוס והוריו, כך בלשונו של איתן, “פנו להתרחק ממקום האסון”. ב-1940, לאחר ארבע שנים בתל-אביב ולקראת האיחוד עם יוצאי בית אלפא, שבה המשפחה לרמת יוחנן וקבעה כאן את ביתה לתמיד.
איתן הצטרף לבני כיתתו שלמדו אז בתחומי המשק, תחילה עם אלה ואח”כ עם נחמה. כשנפתח בית הספר הגושי עברו ילדינו ללמוד בו ואיתן אז בכתה ו’.
הימים ימי מלחמת העולם ולאחריה מלחמת העצמאות והקרב על הרמה. “ילדותנו”, סיפר, “עברה בהרבה משחקים, וכמובן רבים מהם משחקי מלחמה. היינו בונים ‘מבצרים’ בערמות שקי התבואה שנערמו בחצר, חופרים מחילות במבני חבילות הקש, והכל נעשה במלחמה בין שתי קבוצות ש’נבחרו’ מדי כמה ימים מחדש ע”י הראשים המקצועיים- עזרא ואלישע”.
כבנים להורים חלוצים, היתה העבודה חלק בלתי נפרד מחייהם של בני המשק: בבוקר, בשעות אחה”צ ובחופשות. “ניתנה האמת להאמר-“, הוא כותב בנימה “איתנית” טיפוסית,  “היינו אמנם ‘פאר’ המעמד העובד – אבל הבטלה היתה משאת-נפש הרבה יותר מן העבודה, והמלחמה בבטלה היתה בלתי פוסקת”.
“אחד הנושאים שבאו אז ‘במקום’ הבידור של היום היה קריאת ספרים. בלעתי ספרים החל מגיל צעיר מאד ועד היום אני קורא מהר והרבה. הכל היה ‘כשר’ לקריאה – מן הטרזנים דרך הספרות ההסטורית, ספרי מארק טוויין, ספר ‘השומר’, ספר העליה השלישית ועוד ספרים שעיצבו את רוחי ואת נפשי. תמיד קראתי, בעיקר בלילה לפני השינה, ועד היום אני ‘בולע’ כל גזיר עיתון שבמקרה נופל לידי – ממש אובססיה של מלים, והיא שתרמה יותר מכל לשפה העשירה יחסית שיש לי”.
בתום כתה י’, איתן, המעיד על עצמו שהיה “ילד די עצמאי, גם קצת ‘מרדן’ ולא בדיוק סבלני ובעל משמעת”, עזב את הבית ועבר ללמוד בבית-ירח שבעמק הירדן ולהתגורר בדגניה ב’. “המעבר שינה את חיי”, כתב, “עברתי למוסד לימודי תחרותי ותכליתי שקבע את עתידי כמי שמחפש הישגים ולימוד בלתי פוסק. התחברתי אל חברים חדשים (ולא פחות מזה – חברות חדשות), ניצלתי את אי-התלות והעצמאות לחיזוק היכולת העצמאית שלי (לדאוג לעצמי, להסתדר בעצמי), ובעצם נקבע עוד גורם חשוב בחיי – נוצרה ההיכרות ביני לבין זכריני”.
ב-1951, התגייס לנח”ל, משם יצא לקורס מ”כים ולקורס קצינים. ב-1953 עבר להיאחזות ‘עין-גדי”. “הנוף הקדום והשגיא, עם הזריחה הבוהקת מדי יום, והשקיעה הצובעת את הרי אדום בצבע האופייני להם כל כך – לא נמאסו עלי אף פעם. הרגשנו כמייסדים של מערכת חדשה – הרבה לפני הגיעם של אנשי הגרעין המיישב למקום”. [שיר – עין גדי]
עוד טרם סיים את שירותו הצבאי הפכו איתן וזכריני לזוג נשוי. “חתונתנו נערכה פעמיים-“, כתב, “פעם אחת בקיבוץ כנרת, ביתה עד אז וכעבור שבועיים- ברמת יוחנן, שהיתה לביתה מאז”. שניהם, איתן וגם זכריני, הפכו עמודי תווך בחיי העבודה ובחיי התרבות. תפקיד רודף תפקיד: מענפי החקלאות, הרפת והפרדס, לתפקידי ניהול משקיים וחברתיים: ריכוז עבודה, ריכוז תרבות והדרכה בניהול משק במשרד החקלאות האזורי בעכו. בין לבין נלחם איתן בממסד הקיבוצי השמרני על זכותו ללמוד לימודים גבוהים. “אני רוצה להיות חקלאי משכיל”, אמר, “ולא חקלאי בור וחסר השכלה וידע”. משצלח מאבקו יצא ללמוד ברחובות במסגרת הקיבוצית הצמודה לפקולטה לחקלאות ולמכון ויצמן.

ב-1967 נתמנה למרכז משק, שהיה אז, לדבריו “פסגת התפקידים”. “התייחסתי אליו בחרדת קודש, כתפקיד מכריע שיש הכרח לעמוד בו בהצלחה. הייתי באותה עת חבר קבוע בועדת משק, רושם ומנסח ‘קבוע’ של החלטות הועדה, ולא אשכח את הערב הראשון, אחרי הישיבה הראשונה בכהונתי – כאשר ‘לפתע’ התברר לי כי עכשיו לא אוכל להסתפק בניסוח יפה של ההחלטות, אלא עלי חובת הביצוע שלהן. לימים שימשה ‘תובנה’ פתאומית זו כאבן הראשה בעת כניסתי לתפקידים חדשים והיא שימשה לי לתמיד כמסגרת שמביאה מידית לתודעה ‘עכשיו אתה האחראי, הכל מוטל עליך’, ומשמשת בסיס להמשך”.
במקביל לכל אלה בנו איתן וזכריני משפחה וגדלו את חמשת ילדיהם בדמותם, להיות אף הם תורמים ומעורבים בימים של חולין ובערבים של חג. “כאשר הפכתי לאב, בגיל 21, לא היה גאה ומאשר ממני. נשאתי את גדיא על כפיים תרתי משמע. עם היוולדו של אורי, שנתיים מאוחר יותר- הפכנו בלי משים למשפחה ממשית, ולידתו של שחר הביאה אותנו להרגשת אושר ושביעות רצון כללית במשמעות של היותנו ‘משפחה מושלמת’ – הורים מצליחים עם ילדים מוצלחים וחיים באהבה ובאווירה של ‘הכל טוב לנו’. התוספת של גור למשפחה היתה כולה טבעית, והחיים טובים. היו אלו שנות הששים, בהן לא רק רוח התקופה היתה עמנו – אלא היתה זו גם התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, בהם היינו המדינה החזקה בעולם, הצודקת בעולם, והעתיד נראה מבטיח מכל כיוון – אישי, משפחתי, קיבוצי וישראלי כללי – ולמה לא להיות שמח?” “נחשון נולד גם הוא בשמחה והפך מידית לבן-זקונים אמיתי, אהוב ומשעשע לכל המשפחה”.
אלא שאז ב-1977, כשהיה נחשון בן שנתיים, בגיל שהיה איתן כשנהרג אחיו הבכור, נפל אורי בתאונת מבצעים בעת שירותו בסיירת הצנחנים והקלפים נטרפו. “אינני בין המאמינים כי יש מקום מפגש ‘אחרי כן'”, כתב. “כל העולמות הם כאן על פני האדמה, ומי שנקבר לא מצפה לנו במקום אחר – ורק בזכרוננו אורי עדיין יום יום עימנו, כל עוד אנו כאן…”.
כמעט שני עשורים, בשנות ה-70 וה-80, עבד איתן ב”מילואות”. תחילה כמדריך במרכז המחשבים החדש, משם הפיץ את בשורת המחשוב לקיבוצי האזור ואח”כ כמנהל “מילועד”. בניהול מכון התערובות “מילובר” ראה, לדבריו, את השיא של פעילותו, גם בהיקף הכספי-עסקי, גם ברמת המורכבות וגם בעניין המקצועי-טכנולוגי שמצא במפעל. ניהול “מילובן” ליצור תאית מפלומת גרעיני הכותנה, היה תפקידו האחרון ב”מילואות”  בטרם חזר למשק לתקופת מה כתמחירן/כלכלן העוזר למרכז המשק, תפקיד שבמסגרתו בנה את המערכת הממוחשבת “לוטוס” להכנת תוכנית משק ולניהולה.
השנים הבאות עברו עליו במרכז הארץ. בין היתר, היה מנהל המכירות של מוצרי פלרם במרכז ובדרום, אך עבד גם בחברות אחרות. בשנים ההן בנה זוגיות חדשה עם קטי. “אני מלא שמחה”, כתב, “על המזל שעמד לימיני”. התערותו מחדש במשק לא היתה לו קלה. “שבתי לקיבוץ עם ציפיות לא ברורות וללא ביטחון מה יביא העתיד – אבל עם רצון ‘להרוויח’ את שנות הבגרות המתקדמת בשלווה יחסית, יחד עם קטי ועם ילדי ונכדי ברמת יוחנן”. היתה זו תקופה “רצופה קשיים ואכזבות, בעיקר בשל הבטלה הכפויה עלי, עד שמצאתי לעצמי את העיסוק באולפן הוידאו, וככל הנראה גם את ההשלמה עם הגיל והמצב של פנסיונר אמיתי”.
גם בשנות הגמלאות לא חדל איתן מרצונו להיות מעורב ומשפיע. הקיבוץ כפי שהכיר מיום הולדתו הפך לו לעתים לבלתי מוכר. “אין לי הרגשה שאני מבין ויודע את דרכי ההתנהגות הנכונות בתנאים החדשים”, כתב, “וממש עולים בזכרוני הדברים ששמעתי בעבר מכמה מן ה’זקנים’ של פעם – ‘העולם משתנה מול עינינו ואיננו יודעים למה ואיך'”. ועם זאת, איתן, מרחיק הראות, שהגדיר עצמו כ”חדשן בלתי נדלה” וכ”סוכן שינויים” בכל שלב בחייו ובכל תפקיד שמילא, הרבה גם כעת להביע דעותיו ברבים, בכתב ובעל-פה, על הצורך בהכלת שינויים על הקיבוץ. תמיד רהוט, תמיד מנומק, גם אם לא קרם חזונו, בינתיים, עור וגידים.
ועכשיו, איתן איננו, ונוכחותו המובנת כל כך מאיליה במקום הזה, העוצמתית והנשמעת, המסורה והדעתנית, החכמה והצינית, איננה גם היא. וצר לנו מאוד מאוד. משפחה גדולה ויקרה- איתן נמצא בכל אחד ואחת מכם, באופן גנטי או באופן נרכש, בכישוריו המופלגים ובדמותו הייחודית. זכרו וחותמו ימשיכו להמצא גם בינינו, החיים כאן, לעולם. 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פרידת הבנים

    פרידת הבנים – גדיא, שחר, גור, נחשון

    שחר:

    אבא התאפיין בעצמאות, חופש מחשבה, התעלמות ממוסכמות וחתירה לפרקטיקה. למעש. בבית הספר התיכון, התלמידים המצטיינים עברו ללמוד ב״כדורי״ והמופרעים, דהיינו אבא, נשלחו ל״בית ירח״.

    סיפורי ילדות על המגורים בסוכה על העץ בדגניה והנסיעות הביתה, לרמת יוחנן, באופניים בסופי שבוע. הטענה, שטרם הופרכה, שהיריות הראשונות בקרב על רמת יוחנן, במלחמת העצמאות, נורו בעצם לעברו. המפגש עם אמא זכריני בבית ירח, הפיקוד על האחזות הנח׳ל בעין גדי, פרשת עדר הכבשים הירדני שחצה את הגבול, וכמובן גדיא – שנוצרת בשמה את זכרונות עין גדי.

    סיפור נוסף: היציאה ללימודים. העמידה מול החברים ב״שיחה״ במוצאי שבת וההצהרה ״אני לא רוצה לעבוד כמו חמור!״, שרק בודדים הבינו אותה לעומקה – הרצון ללמוד ולהשכיל, להבין את הדברים לעומקם ולרוחבם ולא להסתפק בהליכה בתלם, במשיכת המחרשה. אבא היה גאה בהיותו בן המשק הראשון לצאת ללימודים אקדמיים, וכמובן שבחר בלימודים הכי רלוונטיים לעתיד שבחר לעצמו – בפקולטה לחקלאות ברחובות.

    אבא נטע בנו, ילדיו, את השילוב בין צרכי המשק וצרכי החברה.

    הראייה הרחבה, המערכתית, היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, הביאו את אבא לפרוץ אל מחוץ למסגרת הקיבוץ ולצאת לעבודה במפעלים האזוריים, ב”מלואות”. הגם שהכשרתו המקצועית והאקדמית היא בחקלאות, והגם שמימיו לא כתב שורת קוד תכנות, ניהל את יחידת המחשב מילועד כעסק כלכלי לכל דבר. אסף את מיטב המוחות להקמת בית תכנה, גיבש סביבו צוות של משוגעים לדבר שעבדו בשמחה אמיתית וחדוות יצירה. הרחיב את פעילות היחידה מחוץ למסגרת המפעלים האזוריים עצמם לאספקת שירותי עיבוד נתונים למפעלים אחרים באזור ולקיבוצים עצמם. ניהל משא ומתן קשוח עם י.ב.מ ויצרנים אחרים על בחירת המערכות העתידיות והתאים שיטות עבודה לצרכים. היתה זו, להערכתי, התקופה המשמעותית ביותר בחייו המקצועיים. החברויות עם האנשים מאותה התקופה היו משמעותיות לו, וגם לנו, עד מאד.  לפני כשנה ביקרתי במוזיאון ההיסטוריה של המחשבים בקליפורניה. י.ב.מ. 360 ו-370 שניצבים שם בתצוגה החזירו אותי 40 שנה ויותר לאחור.

    אבא היה מקפיד לחזור הביתה מדי יום בשעות הערב המוקדמות. הוא היה מצהיר ״אני עובד בשביל לחיות, לא חי בשביל לעבוד״, הקפיד לא ״להביא את העבודה הביתה״. מנהל-מנהל, אבל אפילו טלפון לא היה לנו בבית עד שמשרד הביטחון סידר לנו ״פרוטקציה״ ב”בזק” אחרי נפילתו של אורי. עם השנים השעות הלכו והתארכו. ובכל זאת מדי פעם היה אבא מגיע אחרי הצהריים לביקור קצר ומיד נוסע שוב ל״מילועד״ – הלילות הארוכים של ה״פרוגרם-צ׳ק״, כשהטכנאים של י.ב.מ היו תרים בקרבי המחשב אחרי רכיב שהתקלקל. ממש אותו דגם מחשב שעומד היום במוזיאון. תמיד שמחתי להצטרף לאבא בנסיעות הערב הללו. אותי, כילד, היו מעניינות בעיקר קופסת העוגיות במטבחון, מכונת הכתיבה במזכירות, מכונות ניקוב הכרטיסים בחדר הצדדי, וכמובן ה״פרס״ – הכרטיס המקולקל שנשלף מהמחשב והוחלף באחר. מאוסף הכרטיסים שצברתי עם השנים אפשר היה אולי לבנות מחשב, מקולקל, שלם.

    גדיא:

    זכרון ראשון שעולה במוחי בבואי לכתוב – אני רכובה על הכתפים של אבא שלי בחג עשור למדינה, אני בת ארבע. ההמון מקיף את בן גוריון , ואבא שלי אומר לי, את רואה מלמעלה יותר טוב ממני. האיש הצעיר הזה שצועד ליד בן גוריון הוא יהיה מנהיג חשוב. זה היה כמובן שמעון פרס שהיה אז מנכל משרד הבטחון.

    זוהי דוגמא קטנה שמאפיינת את חדות המחשבה שלו, ויכולתו המרשימה לראות דברים שלא רואים מכאן.

    הצמיחה שלנו מילדים לבוגרים לוותה בד בבד בצמיחתה של מדינה צעירה.

    עידן התמימות: עם דודיק באקורדיאון, ג’רי ונירה, נורית ווילי, אורנה ומיכה, נירה ואלישע, יעל וצביקה, ערבי הווי של שנות החמישים והשישים בעיניים של ילדה צעירה.

    הדודים בגבעת חן, הדודים בבסיס ברמת דוד, דודה נעמי, סבתא שרקה. התמונות חוזרות וצפות. היו ימים של אור. מה עוד אפשר לרצות.

    זכורים לנו טיולי מורשת סדירים לעין גדי. היינו צועדים בנחל ערוגות עד לסלע . הסלע: סלע קיומי (כך על פי אבא שלי). הבדיחה הידועה. סבא מרדכי שאל: מה פרוש השם גדיא. הוסבר לו . ותגובתו היתה: נו בשיטה הזו יכולת אתה להקרא “מרכז מסחרי ישן” ולא איתן…

    סיפורי עין גדי היו חלק מהנרטיב המשפחתי, וכילדים הרגשנו מחוברים לערבה, למעלה עקרבים, ואחר כך הי דרומה לאילת. תמיד גדלנו בהכרה שהארץ היא שלנו, אנחנו כאן, ואנחנו ממציאים אותה יום יום מחדש.

    וגם סיפורי בית ירח, כנרת, דגניה, אפיקים. שלל החברים הטובים של הורינו, שהפכו לחברים שלנו הילדים בטבעיות גמורה.

    רמת יוחנן. בילוי שבת ברפת. אבא מחלק מזון, ואני גדיא מטפסת על הצינורות קופצת מהאבוס לאורך הצינור כמעט עד לגג, אוספת חבלים של חבילות החציר

    אחר כך, ישיבה על כנף הפרגוסון לסגור  את השיברים בפרדס.

    תחרויות בבננות מול  שמעון סאינה (“חזק”) מי מעמיס יותר מהר שתיל בננה מהעגלה לבור הנטיעה. ובדרך מהמשקל העצום הרגלים מתקפלות פנימה. הכל צריך להיות מהר ויעיל אחרת קורסים.

    נטיעת פרדס אג”ש (על שם אורי גדיא ושחר), שהיום יש לו כבר שם אחר. זה הפרדס בדרך לקלמנטינות. אז גם אותו אבא שלי נטע…

    והמקהלה של ליל הסדר, איך אבא שלי היה מפריע בחזרות…. “קומו תועי מדבר… אך אל יעל קול דה”… איך אמא שלי סבלה בגבורה למען המטרה המקודשת (נו, מה היה אומר על כך יהודה שרת…).

    והתקופה של ריכוז המשק עם קלמן ריכטר גזבר וחיים הדומי מזכיר. אבא שלי פרח אז. נהנה לקדם טכנולוגיות בחקלאות, להרחיב את המשק, להשקיע השקעות אין ספור, ונהנה מהמטריה של הצוות – היו בסביבה מבוגרים אחראים. קלמן אחראי לתקציב, חיים אחראי לפוליטיקה. אני כילדה זוכרת הרמוניה ועבודת צוות מבורכת.

    גור:

    אבא שלי אהב חידושים, אהב יידע, אהב להרחיב אופקים. היה סטרטאפיסט בנשמתו. תמיד חיפש דרך קצרה ולא שגרתית כדי לפתור בעיה מעיקה. גם אם לעיתים המחיר היה דילוג על פרטים ועובדות, וויתור על נימוסים והליכות. הוא הגיע מהר לעיקר, החשיבה שלו היתה בהירה . כישוריו הדיפלומטיים הרעועים עמדו לעיתים לרועץ. חיים הדומי ברמת יוחנן, ואושי פרידמן במילואות ידעו להעריך את כישוריו, והעבודה במחיצתם היתה לו גם ההזדמנות להצליח ולפתח עסקים פורצי גבולות נכון לתקופה המדוברת.

    נחשון:

    באירוע לסיום חטיבת הביניים שלי, אבא נשא את דבר ההורים. הוא התייחס לתכני הלימוד בבית הספר בביקורתיות והציע להתחיל ללמד סינית בבית הספר, כמקצוע בחירה במקום צרפתית, כי סבר שהסינים יהפכו מעצמה רלוונטית. כבר אז לא הקשבתי לו, ולכן עד היום לא למדתי סינית בצורה מסודרת. אולי הילדים ולילי יצליחו.

    בשנים האחרונות מאז חזרתי ארצה ראיתי איך ביקש להשאר משמעותי ופעיל. הוא גילה כמה רמת יוחנן השתנתה. סגנון הניהול החדש, בו הדגש בניהול הוא “לעשות קריירה”  ולא שליחות ומנהיגות אישית (כך הוא חווה זאת). ואף על פי כן לא ויתר. היינו מתבדחים איתו לא מעט על הנסיונות להתקבל כחבר מזכירות בגיל 80 ולהספיק לשנות את הקיבוץ…

    יותר משמונים שנים של עשיה אי אפשר לסכם בחטף. הפרש הגילאים ביני ובין גדיא הוא 21 שנים היו אלה השנים בהן הוקמה המשפחה, והזהות המקצועית של אבא שלנו כמנהל ויזם הפכה מובהקת, והאבא שאני הכרתי הוא אמנם שונה מהאב הצעיר ואתלטי שאחי הגדולים זכו להכיר. אך כולנו קיבלנו השראה ציונית ישראלית צברית מחוספסת,שאותה העניק בשפע.  אבא הבהיר לנו מגיל צעיר מאד שכל מה שהוא יוכל להוריש לנו הם הגנים שלו. המסר הובן היטב. מימשנו את הירושה בהכרת תודה על שניתן לנו לממשה עוד בחייו.

    בשלושים השנים האחרונות נפרדו דרכיהם של אבא ואמא שלנו. בהמשך הדרך אבא עבר לחיות עם קתי. לאבא וקתי היו חיים שמחים ומלאי ענין הדדי. מטבע הדברים בשנים אלה אנחנו ילדיו זזנו הצידה והמקום התפנה למשפחתה המקסימה של קתי, לנכדיה וילדיה האהובים עלינו עד מאד. אנחנו מבקשים להודות לך קתי על הליווי המסור לאבא שלנו, על הדאגה המתמידה ,  ועל הזכות שזכינו להתיידד עם משפחתך. תודה לטיפוח הקשר הטוב עם אמא שלנו.  כל זאת ועוד יעמוד לזכותך.

    גדיא:

    אנו מבקשים להודות למועדון דורות על צוות עובדיו והחברים הטובים שם , ששימשו לו הזדמנות לאתגרי חשיבה וגוף גם בעשור האחרון. הוא היה קם בשמחה בידיעה שיש בכל יום פרלמנט שמצפה לו. מודים לפרלמנט הבוקר, לפרלמנט הצהריים, למועדון פותרי התשבצים.  כמה טוב שיש חברים.

    אנחנו אסירי תודה לאבא שלנו, על שהצליח לסיים את חייו כפי שהיה רוצה: מהר, יעיל, ללא סבל מיותר, נחסך ממנו הבית הסיעודי והנשמה החופשית שלו נשארה עד הסוף כמעט בגוף מתפקד.

    שחר:

    היה לנו למשפחה די זמן בבית החולים להבין את התמונה ולבחון אלטרנטיבות. הספקנו להפרד, לסגור מעגלים.

    עם כל הקושי לעבור החל ממחר לפרק חדש ולא מוכר, יש הכרת טובה על שנעשה מה שניתן להיעשות,  ומה שנכון להיעשות.

    אנחנו מבקשים להודות לבית רמת יוחנן על הליווי המקצועי ורחב הלב לאורך השבועות האחרונים. לנעמי יפה, לצוות הבריאות. אין כמוכם.

    גדיא:

    ועתה, שקט הס. לא רוגז וחימות וטורח, לא תאוות וחירוק שן. שיעברו. אתה, אבא שלנו וסבא שלנו ישן.  גם שאלות לשאול אין צורך. אם אין תועלת…

    ואַי לִי לנו, לכולנו.

  • אתגעגע אליך מאד – אורית שטייף

    פרידה מאיתן

    להיפרד מאיתן בשבילי זה להיפרד מחבר, מאדם יקר אליו יכולתי לבוא ללא מסכות ומגננות.

    עשרים שנים הכרתי אותך.

    הזהירו אותי מפנייך, אמרו שאתה קשוח וחד לשון, אז לקחתי זמן להכיר אותך מקרוב.

    בצד חזות צינית לכאורה, גיליתי אדם קשוב, עמוק ומלא רגישות שהביע אהבה וקרבה ללא גינונים וטקסים.

    היית לי כמורה דרך בשנותי הראשונות בקיבוץ, מהר מאוד הפכת לי לאיש עצה וסוד , אדם אינטליגנטי  בצורה מעוררת התפעלות אשר יודע לשמוע את הדברים כהווייתם ולהשיב בכנות, ובהירות מבלי ליפות את הדברים.

    קטי ואתה בני בית אצלנו, בשיחותינו השבועיות במרפסת עלו על השולחן לא רק כוס קפה ועוגה אלא גם פוליטיקה מחיי הקיבוץ, המדינה והמשפחה. אהבתי מאוד את המפגשים האלה, בכל אחד  מהם למדתי דבר חדש.

    מבטיחה לך לשמור על המסורת הזו עם קטי, גם בלעדייך.

     אזכור את הרגעים אתך, החוזק,  האהבה, והערכה. 

    אחרי השבועות האחרונים שהיו כואבים לכולנו אבל במיוחד לך , מצאת מנוחה כאן בפינה שקטה וירוקה.

    אני אתגעגע אליך מאוד.

    אורית

  • ינוח אחינו בשלום- עזה

    פרידה מאח – עזה

    איך אפשר להפרד מאח ועוד כשנמצאים כל כך רחוק בזמן שרוצים להיות עם כל אלה שאוהבים את אותו האח שגם אני אוהבת.

    אמנם תחילת דרכנו היתה במלחמות אחים, כמו אצל כולם, אבל מאז שהלכת לבית ירח התגעגעתי והשווצתי באח הגדול שלי . כשנישאת ונולדה גדיא הייתי באה אליכם להשתעשע איתה ומאז התקרבנו ונהיינו אחים.

    עצוב לי שכשנפרדנו לפני שנסעתי לא ידעתי ולא חשבתי שזו פרידה אחרונה ואני בטוחה שעוד זמן רב יעבור עד שאתרגל שלא נוסעים לאיתן לרמת יוחנן.

    נשארנו שתי אחיות. אתה השארת משפחה גדולה ויפה והמורשת שלך תמשיך אחריך וכולנו נזכור אותך.

    משפחה רחבה אהובה, לבי וליבו של שלום עימכם היום וגם הלאה.

    לצערנו אנחנו רחוקים ולא יכולנו להגיע.

    מי יתן וינוח אחינו בשלום.

  • צעדים – ראובן ע.

    צְעַּדִים

    יַחַד וּלְבַד כִּבְרַת דֶּרֶךְ צַעֲדֵנוּ

    מִמְשׁוֹבוֹת הַיְּלָדוֹת יַחַד בַּגָרְנוּ,

    וְאִם לֹא בָּחַרְנוּ בְּאוֹתָם הַשְּׁבִילִים

    דּוֹמֶה הָיוּ הֵם כִּמְעַט מַקְבִּילִים.

    אוֹתָן זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת

    אוֹתוֹ הַהַר, אוֹתָן הַגְּבָעוֹת.

    אוֹתָם יִגוֹנִים, אוֹתָן הַשְּׂמֵחוֹת

    לֹא יָדַעְנוּ לוֹמַר מִלֵּי תִּשְׁבָּחוֹת.

    אֶחָד מֵאִתָּנוּ עֵת נִקְטַע מַסְלוּלוֹ

    הַאֻמְנָם הָיִינוּ שָׁם בִּשְׁבִילוֹ ?

    צְילוֹ הָחִפַּשְׂנוּ, אוֹ הֵד צְעָדָיו

    צְלִיל קוֹלוֹ בְּאָזְנֵינוּ שׁוּב לֹא יִפְעַם.

    2014721   ראובן עזריאלי

  • מקום בלב – ירמיהו בן צבי

    מקום בלב – ירמיהו בן צבי

    שנות השבעים של המאה הקודמת. אני עדיין לא נשוי, בלי ילדים, וגר בשכונה שנודעה בכינויה “שכונת המיליונרים”. השכונה שנבנתה עבור “בוגרי” בית-אלפאו” זכתה” בכִּינויה הבורגני בגלל ה”שירותים המשותפים” ששימשו”רק” לשלוש משפחות.

    ימי העדנה של המקלחת הציבורית ובית השימוש מעבר לכביש טרם חלפו מן העולם…

    שנות השבעים. השנים שאחרי דור ה”ענקים” – לוזר, עזרא אוריון, אורנה, אורי הרעד, אהרונה ויהודית –ציירי הפסח המיתולוגיים. משאת נפש חבויה של “טירון” להיכנס ל”נעליים” הגדולות שלהם. משימה, שהייתה כמובן, בלתי ניתנת להשגה, לא כלשכן בימים שלפני ליל הסדר המשותף בחדר האוכל.

    שנות השבעים. ימי נעורינו ללא טלוויזיה, טלפון, מחשב, אינטרנט ו”מה נשמע…”.

    עם סרט ולחמניות ביום שלישי והמון שעות של פנאי בערבי הקיץ שיוצאות אל הדשא, לשיחות על קפה וסיגריה, או ירידה ל”מתנדבים” להטביע יגון בחיק אליזבט או קטרין…  

     ערב אחד, שמעתי דפיקה על הדלת. אמרתי כן!, והנה בפתח עמד איתן, בידיו החזיק קופסא ענקית עטופה בנייר צבעוני, בלי שום הקדמה הוא מסר לי את החבילה ואמר: 

    “חזרתי הבוקר מנסיעה לארה”ב, באחת החנויות ראיתי את הקופסא הזו וחשבתי עליך!”

    נדהמתי, מה פתאום עלי? מה פתאום אני? לא האמנתי, פשוט לא האמנתי.

    מלמלתי “תודה”רפה, והוא, בלי מילה מיותרת יצא, סגר את הדלת ונבלע בחשכת הלילה הקייצי החמים והלח.

    מיהרתי לפתוח את החבילה,לברר מה יש בה. והנה בתוך הקופסא היו ארוזות המון טוּבּוֹת של צבעי גואש נהדרים,”טאלנס”, פירמה יוקרתית ולא זולה. אוצר בלום לדלפונים כמוני בתחילת דרכם.

    הרבה הרבה מילים, מעשים והערכות הפרידו וקישרו חליפות ביני ובין איתן במשך השנים הבאות, ותמיד תהיתי לעצמי, מה עבר לו בראש שם, באותם ימים, מעבר לימים, כשחשב דווקא עלי, כל כך רחוק מהעין… וזה אותו איתן האושיה הקיבוצית, המישקיסט, הכלכלן, השכלתן…  איתן האחר… את המחווה הזו אשא עמי כל ימי חיי עד שניפגש באחד הימים “שם”, איפה שזה לא יהיה, כדי להגיד לו עד כמה היא הייתה משמעותית בעיני..

     

     

  • תעודת זהות

    איתן שטייף ז”ל

    בן שרקה ומרדכי

    נולד: כ”א בתמוז תרצ”ג 15.7.1933

    ברמת יוחנן

    נשוי לזכריני

    אבא לגדיא, אורי (ז”ל), שחר, גור ונחשון

    נשוי בשנית לקטי

    נפטר: כ”ג בתמוז תשע”ד 21.7.2014

    בן 81 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • הלוויה לסבר- רזי אבן דר

    להלוויה של סבא

    חשבנו אתמול על הזיכרונות  שלנו ממך.

    מגיל הילדות עלו לנו זיכרונות על האופניים עם שני המושבים שלך,

    על הטיולים לעץ השוקולד בגבעות של רמת יוחנן, שלא הבנו איך תמיד צומח שם שוקולד (ועוד עם עטיפה) עד שאכזבת אותנו וגילית שאתה היית שותל את השוקולד מוקדם בבוקר.

    ניזכרנו בעץ הפיטנגו שעטף את הבית ובארוחות על האש עם טבעות בצל מתוק ומפנק.

     

    בגיל היותר בוגר, גילינו שאתה איש שיח, עם המון ידע, דעה וניתוח מעמיק בכל תחום: מהמיקרו אבל כמובן תמיד חושב במאקרו.

     

    בתקופה האחרונה, עם ההתבגרות הפרטית –  נחשפנו גם לפעילות שלך בתחום העבודה, דחיפת נושא המחשוב, מילואות..  גילינו  אדם אוהב יזמות בנימי נפשו.

    בימים האחרונים שלך, ישבנו לידך ודיברנו על הדברים שצוינו פה.. יותר נכון אנחנו דיברנו ואתה הנהנת… אני מקווה ומאמין שהבנת.

    אנחנו שמחים שנפרדת מהעולם תוך שימור המשאב הכי חשוב ויקר לך- השכל שלך.

     

    מהנכדים שלך