אליהו גלבוע

אליהו גלבוע

בן מרים ועקיבא גלר

נולד בברסטצ'קה, ווהלין, פולין

כ"ט בתמוז תרס"ו  22.7.1906

נשוי ללאה

אבא לגידי

אח של צביה יניב, אהרון ומלכה גלר

עלה לארץ בשנת 1925

הצטרף לרמת יוחנן בשנת 1943

נפטר כ' סיון תש"ך  15.06.1960

בן 54 במותו

אחי – בן ציון – קיבוץ רוחמה

נטלתי את העט בידי להעלות זכרו של אחי היקר אליהו, עז רצוני לתאר את דמותו נאמנה, כדי שתעלה זכה וברה כפי שהייתה בחיים, כפי שהייתה רק תמול-שלשום.

כל כולו היה בימיו האחרונים מדווה וחולי, אולם מה חלשים היו אלו לעומת רצונו לחיות ויהי מה. עתים נתפתינו להאמין, שרצון עז זה יגבור על לב חולב ויפעימו מחדש, ויאלצו לפעום. במחיצתו, ליד מטתו בבית חולים, נסך על כולנו  רוח טובה, מרגיע, מנחם  ונוטע תקווה. את כאביו העלים, על מדווין חיפה בחיוך. אף לרגע קט לא עלתה המחשבה האיומה, שאכן כה קרוב הקץ, כה מהר.

בבית אבא-אמא. היום אזכור: בית יהודי בעיירה קטנה. אבי המשפחה נתון לדאגות פרנסה והאם הטובה, עליה דאגת הבית. בית הורינו, בית רציני היה כמרבית בתיהם של יהודים באותו דור. שריקה הייתה מבחינת עבירה חמורה, צחוק בקול רם, מבחינת   עכו'ם וחומרת וסייגים למיניהם. אליהו היקר לא השלים עם הרצינות המופרזת, אשר לזרא הייתה לו. כי לא רק אוהב חיים היה, בכל מאודו רצה שאף האחרים ידלו מהחיים הקשיים של אותם הימים את מעט השמחה, ההנאה וקורת רוח, שאפשר וצריך למצות מהם.

אליהו גדל, התבגר מעט ורעיון העלייה ארצה דבק בו מבלי להרפות ממנו. אך לנו, אחיו ואחותו הצעירים ממנו, לא חדל מלספר על היום הגדול, בו יחצה את הים ויגיע לארץ הקודש. אנו בלענו את סיפוריו ללא שובע. אזכור: באחד הימים, עם שובו מבית הספר, מצאתי את אבי ואת אליהו שרויים בויכוח סוער. למעשה סער מאוד אבי והוא טען: איך אתה מעז להיות בעל מלאכה? איך בנו של בעל-בית  בעיירה הולך להיות נגר? גרסת אליהו: אבא, אני עומד לנסוע לארץ ישראל. אני חלוץ. בא"י צריך לעבוד. חברים מהארץ כותבים שיש ללמוד מקצוע. הם כותבים שבארץ אין נגרים. מדוע לא אלמד נגרות? אליהו לא הרפה ואבא השלים.

והנה הגיע יום העלייה ארצה. בצנעה ובמחתרת נפרד אליהו מהוריו ובני ביתו. הוא ברח משלטונות פולין, אשר עמדו לגייסו לשירות צבאי. כמעט מדי שבת היה מביא הדואר מכתב מאת אליהו, מהארץ. מכתביו היו קצרים וממצים ורוח טובה ואופטימית הייתה נסוכה עליהם. שנה, שנה ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, היה מגיע לידי אבא בערב סוכות אתרוג ריחני וטוב לברכת הלולב וארבעת המינים. כמה היה מעלה אתרוג זה את רוחו של אבא. כמה עלז והתגאה בו! גאוות אבא הייתה על בנו במרחקים ואליהו היה בוחר כמובן, את הטוב שבמובחר.

טלטולים רבים טולטל אליהו בארץ. עבד במושבות באריזה ובנגרות. בימי מלחמת העולם היה נודד במרחבי הדרום ומקים את מחנות הצבא עד הגיעו לרמת יוחנן.

בקבוצה מצא אליהו כר נרחב לפעילות הודות לכישרונו ולמסירותו הרבה. כעבור זמן קצר כבר נמסר לו תפקיד ריכוז הנגרייה. הזדמנתי במקרה עם אדם זקן אחד, אשר עבד כבעל מקצוע מעולה עם אליהו בנגרית רמת יוחנן. כשנודע לו שאני אחיו של אליהו, לקח שתי ידי בידיו, נשקן ואמר בזו הלשון: "אחיך אדם טוב! ואשרי, כי הגורל זימן לי לעבוד במחיצת אדם זה. אדם! אתה יודע מה זה להיות אדם בימינו?

שנים  עוברות וכל שנה משאירה אותותיה ומטביעה חותם על מצב בריאותו של אליהו. איש המעשה במשפחה, הגבר המנוסה שבינינו – מחושים פוקדים אותו לעתים קרובות. הוא מתחיל להיות אורח תכוף במרפאות ובבתי חולים.

יום ה' בשבוע, כ' בסיון, אני עולה ירושלימה מרוחמה, קיבוצי, לבקר את אליהו בבית חולים. ידעתי על מצבו החמור ואי-שקט נפשי לא חדל להטרידני. האוטובוס, נראה לי, משר דרכו באיטיות יתירה, על לבי מעיק משא כבד. בצעדים נחפזים אני פונה אל דירת קרובנו בעיר, שם מתאכסנת לאה. היא מקבלת אותי בשמחה ומבשרת לי על הרגשתו הטובה של אליהו מיום אתמול. מיהרנו ברחובות ירושלים אל יקירנו החולה. אף בלבנו הבהבה תקווה. עברנו את השער וכל השמשות כבו!.

סיפור חיים על אחי היקר, תאב החיים, תם.

בן-ציון – קיבוץ רוחמה

 אחי אליהו ז"ל – אהרון גלר

אליהו נולד והתחנך בברסטצ'קו, עיירה קטנה בווהלין, בבית מסורתי. בגיל צעיר הצטרף לשורות "החלוץ ",  אך יחד עם זה השתדל לעזור גם בפרנסת  הבית וכמיטב יכולתו משך בעול. בהכשרה  לעליה לארץ הוא עובד בתור שוליה של נגר בעיירה, עושה כל עבודה קשה. זה היה לפי מושגים בימים ההם, צעד מהפכני מאוד והוא גרם צער רב להורים שהתביישו בבנם העובד עבודה שחורה וניסו בכל האמצעים להניאו ממעשה זה. אך אליהו לא ויתר, אם כי סבל לא מעט מה"בושה" שגרם להורים. הוא ראה בהכשרה לקראת העלייה צעד חיוני שאי לוותר עליו.

בשנת 1925, והוא  אז בן 18, עלה ארצה בדרכון מזויף, מפני שלא קיבל יתר יציאה לרגל אי-התייצבותו לצבא.

בארץ הוא הצטרף ל"חבורת  הדרום" בנס-ציונה, עובד בפרדסים, לפעמים כיהודי יחידי בין הרבה ערבים, משתתף יחד עם כל ציבור הפועלים במאבק על עבודה עברית במושבה, שהייתה אז מבצר של עבודה ערבית והודות לחריצותו, יושרו ומסירותו וגם הודות לזה שידע "להחזיק פטיש ביד", הוא כמעט שאינו סובל מחוסר עבודה. בחורף עבד בנגרות-אריזה ובקיץ בטפסנות בניין. במשך הזמן הצליח בעבודה נמלים, לרכוש בחסכונותיו מגרש וחלקת פרדס במושבה, אך אחרי שהוא החליט להצטרף עם משפחתו לקיבוץ, לא הסס רגע מלהעביר את מלוא חסכונותיו לקופת הקיבוץ כדבר מובן מאליו.

מיומו הראשון בקיבוץ, אם בעבודת בנין ואם בנגריה, הוא ראה בעבודה ייעוד, חס על כל פרוטה שלא תתבזבז וכאב על כל שעת עבודה שאינה מנוצלת ביעילות. בשנים האחרונות, כשהיה חולה אנוש, ולא יכול לעבוד עבודה פיזית, התמסר לעבודתו החדשה בכל נימי נפשו והיה מאושר שגם במצב בריאותו  הרופף הוא יכול להיות מועיל ואפילו בשבועות האחרונים, כשהיה רתוק למטה ולא עברה שעה אחת בלי התקפה, עבד בחדר בין התקפה להתקפה. הוא התאמץ בכל כוחו להתגבר על סבלו והאמין שבכוח רצונו ימשיך לחיות. אך למרבה הצער והכאב פתיל חייו כבה באמצע וחבל על דאבדין ובלתי משתכחין.

יהיה זכרו ברוך!

מתוך: השבוע ברמה

אחי אליהו – צביה ינובסקי

האומנים הלכת מאתנו לבלי שוב? הלב מתכווץ, נלחץ ואינו רוצה להאמין – אינו יכול! האומנם לא נראה יותר את החיוך על פניך, רגע אחרי ההתקפות האיומות, והקול המרגיע …" יהיה טוב, תראי עוד יהיה טוב"!

כה האמנת, שיעלה סוף סוף בידי הרופאים הדגולים שהנך נתון בידיהם, להקל על ייסוריך ועוד תשוב הביתה, למשפחה, לקבוצה ולעבודת, שלהם התמסרת בכל כי הנפש והרבה הרבה מעל כוחות הגוף הדווי והכאוב. כי רצון חיים עצום היה בך, אחי היקר.

כולנו ידענו כי חולה אנוש אתה, כולנו ראינו יום אחר יום, לילה אחר לילה, כמה לבך מתאמץ להחזיק את ניצוץ החיים בך – והלא אתה ידעת והרגשת זאת יותר מכולנו. איש לא עודד אותנו, רק אתה, תוך כל הייסורים האלה, בין התקפה להתקפה, כה ידעת לעודד את כל מי שהיה על ידך בקול שקט, סבלני, רוגע ומרגיע ואצלת מאמונתך זו בכוח החיים גם עלינו מהו מעיין ממנו שאבת את הכוחות האלה, אחי? כה אהבתי את הכוחות הנפש שלך והערתים! האומנם כל זה איננו יותר?

שנים רבות החיים לא פנקו אותך ביותר. הם העניקו לך מכאובים וייסורים למכביר וידעת להתגבר עליהם בגבורה ובאצילות נפש. לא שמענו ממך תלונות והאשמות על אחרים, כרגיל בנוהג שבין בני אדם בשעות שרע להם – אדרבה, אתה ידעת להשתתף עמוקות בסבלם של החולים, שהיו בקרבתך, נדת להם וריחמת עליהם!

איזה מעין של כוח  חיים בלתי נדלה פעם בך אחי! כה אהבת את החיים! כה ידעת ליהנות מסל דבר יפה, גדול כקטן, מכל מעשה טוב, מכל שמחה קטנה! ובכדי למצוא את כל השמחה, כל ההנאה, היה לך צורך לשתף גם אותנו, את כל הקרובים אליך! כמה שמחת על כל שכלול, עם כל הכנסה נוספת במשק – וכמה כאבת כל כישלון חלילה, כל הפסד! באיזו הנאה ספרת לי על שכלול קטן בחדר המשפחה, על כל בגד חדש, והוספת מי: תכנסי אלינו היום, תראי וגם את תיהני!

רק בסבל הגדול, שפקד אותך, רק בייסורים הקשים שסבלת, לא שיתפת אותנו! את המכאובים והעינויים הקשים ביותר העלמת מאתנו. לא נתת לנו, אף ברמז קל, לחשוב שהמוות כה קרוב וימיך   כה מעטים וספורים. על אף אמונתך הגדולה בחיים, על אף רצון החיים האדיר, שפעם בך, אחי, לבך לא יכול יותר לעמוד במאמץ – ונשבר.

אליהו דמותך האצילה, הסבלנית והאור שבנפשך ילווני תמיד! ואין תנחומים.

צביה

לזכר קרוב ורע – יעקב ינובסקי

הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו…

(תהילים  ט"ו)

דרך חייו של אליהו ז"ל הוא דרך חיים של צעיר יהודי, חלוץ מהעלייה השלישית. סביבת העיירה, בה נולד, והשפעת הבית היהודי המסורתי העניקו לו כל אותן התכונות בהן הצטיין אליהו.

העיירה ברסטצ'קה בווהלין הייתה אחת העיירות הקטנות , אשר בהן ישבו צפופים ודחוקים יהודי פולניה. מוקפים היו כפרים של איכרים אוקראינים, צאצאי ההיידמקים משנות ת"ח ות"ט, ספוגי שנאת ישראל וחדורי לאומנות אוקראינית קיצונית. יהודי העיירה נאבקו קשות על קיומם בתנאי המשטר הפולני לפני 30-40 שנה. אולם למרות תנאי החיים הקשים, פיתחו יהודים אלה, שומרי המסורת, מוסדות ציבוריים לתפארת. בית הספר "תרבות" היה מפעל הפאר של יהודי העיירה ובו חונכו דורות של נוער לתרבות עברית ולחלוציות. מועדוני הנוער החלוצי שקקו חיים בערבים, שם נרקמו געגועים לארץ ושם חושלה התנועה החלוצית, אשר שלחה לארץ מאות צעירים לפי כל גווני הזרמים בתנועת א"י העובדת.  הערגה והכמיהה לעלייה ארצה הייתה נחלת כל יהודי העיירה, אבל שערי הארץ היו נעולים והעלייה זרמה במשמר המנדט האנגלי, טיפין טיפין, בדרכים שונות. הדרכים היו בלתי לגאליות ורק נוער חלוצי יכול לעבור בהן.

בסביבה זו חונך אליהו, אשר חונן מילדותו ברוח טובה ואיתנה להתגבר על קשיים וכאן בעיירה ספג וקלט ערכים יהודיים, ציוניים וחלוציים.

הוא מגיע לארץ בשנים של היאבקות קשה של הפועל העברי על העבודה במושבות הפרדסים. ב"חבורת הדרום" בנס ציונה, מחפשים עשרות פועלים מיטב הנוער העברי של גולת פולניה, יום עבודה, כדי להתקיים וכדי להגשים חלומם לחיות ולפעול בארץ.

אליהו הוא בין המעטים אשר עבודה לא תחסר לו. המקצוע שרכש בעיירתו לפני עלייתו  ארצה, עוזר לו להשיג ימי עבודה, אשר תמורתם נכנסת לקופה הכללית של החבורה. במושבות בנס-ציונה, רחובות, פתח תקוה ובקבוצת כנרת, אשר  שם עבד זמן קצר – רוכש לו אליהו ידידים ומכרים לא רק מבין ציבור הפועלים אשר בתוכו חי, אלא גם האיכרים אשר מחיצה מעמדית ותנאי החיים מפרידים בינו ובינם – יודעים להעריכו כפועל טוב ובעיקר כאדם.

ערכי העבודה היו יקרים לאליהו ובהיותו פועל במושבה הה בא לעתים לבקרנו בשנים הראשונות לעלייתנו לרמה. למחרת בואו היה יוצא לעבודה, לעזור במשק ובחצר. ביקורים אלה יצרו קשרים ראשונים עם החברים ועם המשק.

בילדותו נוכח עד כמה יש לעמול כדי להתפרנס ולחסוך לימי רעה לכן ניחן בתכונות של חסכון ותכונות אלו הדריכו אותו בעסקו בכספי ציבור וברכוש ציבורי. תכונה זו, אשר כ"כ חשובה לחבר קבוצה, לוותה את אליהו כל ימי חייו. דייקן בעבודה, מקפיד על טיב העבודה, נוקט בכלל של "דין פרוטה כדין מאה" – כזה היה אליהו ודרש זאת מאחרים. בעיקר גילה כישרונותיו אלה לאחר שנאלץ לזנוח עבודה פיזית בגלל מחלתו ולעבוד בהנהלת החשבונות. מלאכה זו הייתה בכלל חדשה וזרה לו ולעתים התפלאתי כיצד הצליח, בלי שום הכשרה מוקדמת, להתחיל בעבודה משרדית ובעיקר לעסוק במספרים ובחשבונות, אשר לא עסק בהן עד כה. אבל רצונו העז להיות מועיל בחברה, דייקנותו ומסירותו ויחסו האישי החברי לאנשי סביבתו –  כל אלה הקלו במילוי מלאכתו החדשה.

לא רבים החברים היודעים שטח פעולה זה, שהיה לאליהו בשנים האחרונות. אנו קשורים במוסדות וחברות שונים בתשלומי מסים, גמלאות ותגמולים, ארנונות וכו'. ישנן לקבוצה זכויות וחובות כלפי מוסדות אלה. קיימים דינים וחוקים אשר לפיהם יש לנהוג. אליהו התמחה בידיעת חוקים אלה, היה בא-כוח הקבוצה והמקשר בינינו לבין המוסדות אלו וע"י כך הגן על זכויות חברים והקבוצה כלפי מוסדות אלה. לרגל עבודתו עמד בקשרים עם פקידי מוסדות שונים. כולם התייחסו אל אליהו בהערכה רבה, הכירו בו מידות היושר והצדק ותכונותיו האישיות התרומיות.

תכונותיו האישיות השפיעו גם על קשריו עם הרופאים ועובדי בתי חולים, אשר בהם בילה אליהו בלל מחלתו. אף פעם לא התאונן על מחלתו וכאביו, מעולם לא היה חולה טרדן, הבא בטענות על המטפלים בו או על אחרים. הרוח הטובה והחיוך התמידי שלטו עליו גם בין כתלי בית חולים. הוא ידע לנחם ולטפל בחולים אחרים וידע לרכוש לבות הרופאים לידידות ולרעות מעל ליחסי רופא וחולה.

תהיינה תכונות אישיות אלה ויחסיו החבריים – תעודת נצח לחבר יקר שהלך לבלי שוב…

יעקב יניב

על אליהו  ז"ל – שרה'לה גינסברג

על אדם יקר אין מרבים במילים משום שכל מלה גורעת מאישיותו. אולם הצניעות, הענווה והשקט הנפשי, שבהם חונן והם עמדו לו, לאליהו, במצביו הקשים. היו לי לפלא ונשארו בעיני כחידה.

אירע לי המזל ועבדתי במחיצתו של אליהו בתקופת חייו האחרונה ואינני יכולה שלא להזכיר, ויהא זה במילים פשוטות, על גודלו של אדם זה, על צניעותו ודרך חייו השקטה. לאט ובמתינות הורה לי את העבודה, שנעשתה בדייקנות מפליאה. השקט הנפשי שבו אפשר לו להתגבר על הרבה קשיים. בעבודה ובחייו היום-יומיים לא הרגשנו שאליהו כה חולה. חייך וידע לשמוח בכל דבר פעוט שהיה מוגש לו.

בתקופה האחרונה רותק למיטתו ובין מכאוב למכאוב, שהיה תוקפו באכזריות, הורה לי את העבודה בקפידה, שוב ושוב חזר והורה לי, כאילו רצה להיות בטוח, שהיא תיעשה בעתיד באותה דייקנות, כפי שעבד הוא. ברגעים שהוקל לו, היה מציע לי כיסא "ואולי נשב ע"י השולחן ונעבוד"… רצה שהנטל לא ייפול עלי בזמן חוליו ולכן המשיך לעבוד בחדרו במאמצים גדולים ותמיד תוך שמחת יצירה. ללא מאמץ וללא ערפול מחשבה זכר בחדרו בעל פה מספרים, שמות ועניינים – בזכות השקט שהיה טמון  בקרבו. הכאבים החזקים לא הצליחו לטשטשו ומעולם לא דבר על מחלתו, לא התאונן, תמיד הודה על הטיפול, שניתן לו.

אליהו חסר לי בכל שאפנה. התיקים, המכתבים והסדר המופלא, ששורר בכל, מספרים עליו ועל תכונותיו. הוא חסר לי והוא חסר לעובדים, שאתם בא במגע – ושהם כה אהבוהו. באותו יום, שהלך מאתנו, הם הרכינו ראש ובכו לזכרו, משום שהוא ידע להתקרב לכל אדם ולהבין כל בעיותיו ומצוקותיו בביתו ולענות לצרכיו, אף ידע לדבר בשפתו. גם במוסדות-חוץ הייתה הערכה לעבודתו ולאישיותו, כל אחד מתוך רבים.

יהי זכרו ברוך.

שרה'לה ג.

על חבר בעבודה – מרים

קשה לספוד לחבר שהלך – האם זה בשל הזמן הקצר שעבר מאז לכתו, עד כי קשה עדיין להשלים עם המציאות, כי היה – ולא יהיה עוד עמנו… אז אולי בשל כך שאין אנו רגילים לספר בשבח חברינו? אך יש לי צורך לספר על חבר, שרגילים היינו לראותו ולהיות במחיצתו יום יום ואשר אהבנוהו והערכנוהו. לכן אספר על  אליהו, איש העבודה.

דוגמה מופת לחריצות, מסירות ולסדר בעבודה שימש אליהו לי, לצעירה שנכנסה לפינת עבודה חדשה. לא שיערתי מה גודל היקפו של שטח עבודה זה ומה רב הצורך לדעת בו עוד ועוד. כה בקיא היה בכל פיסקה או סעיף, הקשורים בעבודה שבה עסק ובמשק גדול ומסועף כשלנו, משמעו של כל שינוי או חידוש מתבטא מיד בכסף רב במיוחד במדינתנו הצעירה רבים עדיין השינויים מפעם לפעם. הודות לידיעתו המקיפה והמעמיקה ובזכות עיקובו המתמיד אחר כל שינוי בחוק, יכול היה אליהו לעמוד על זכויותינו. כאשר ידע כי הצדק עמו, היה בודק ומערער, חוזר ונוסע למשרדים המטפלים בדבר לשם בירור – עש שהיה משיג את הזיכוי המבוקש ומראהו לנו בסיפוק ובגאווה.

גם כלפי הפועלים, אתם בא במגע, גילה יחס של הבנה ודאגה, הכיר כל אחד מהם על שלל בעיותיו הפרטיות וידע בשעה קשה או להבדיל בשעת שמחה, לעזור להם בצורה כלשהיא ולתת להם הרגשה כי מבין הוא להם. ויחד עם זה ידע גם לתבוע מהם, בשעה שהצדק לה היה אתם ולהעמידם על כך, כי לא הפקר הוא רכושנו ואין לזלזל בו.

ידע, כי אני הצעירה רוצה לדעת ולהבין את השטחים בהם עסק והיה מסביר לי בסבלנות ובכל הזדמנות, כל חידוש או שינוי ומתייעץ כיצד להתאים בעקבותיהם את שיטות הרישום והטפסים שלנו. חרוץ היה ונאמן לעבודתו ובכל תיקו ורשימותיו שרר סדר מופתי. אם קרה ונעדר מעבודתו וצריך היה לברר או למצוא פרט כלשהו, מה קל היה להתמצא בכל אלה ולאתר את הדרוש.

ידענו תמיד כי חולה האיש. כך נאמר לנו, אך קשה היה להאמין בכך, משום שלא נתן מעולם סביבו לחוש כי רגיש הוא ברע. לא שמעתי אותו מתאונן או נאנח על כאב – להיפך, אם דיבר על מחלתו, הרי היה זה תמיד איזה הסבר על חידוש כלשהו ששמע או קרא עליו. האמין כי יספיק גם הוא להינות מהתקדמות המדע – ולא זכה.

כשראיתי אותו בעבודה או בשעת לגימת ספל קפה, מתבדח ומתלוץ או מספר איזו מעשיה מעניינת, חשבתי כי לא יתכן כי כה חולה הוא האיש. גם כאשר חש ברע (ומי מאתנו ידע כמה קשה לו?) היה בא לעבודתו, מסיים את הכנת התשלום או הדו"ח שהחל בו, כדי שלא יסבלו הפועלים או שמה הטוב של הקבוצה – ורק לאחר מכן היה מרשה לעצמו לשכב מספר ימים ואף זאת בחוסר סבלנות ורצון לחזור לעבודה ולחיי יום יום הרגילים.

אף במחלתו האחרונה כשביקרנוהו, שאל וחקר בסבלנות רבה, כשהוא בולע גלולות הרגעה כדי שיעמוד לו כוחו, היה מסביר וחוזר ומבהיר ומתעניין אם הכל מתנהל כשורה ואם אין בעיות מיוחדות. וכך היה בביקורי האחרון אצלו בבית החולים. כה ער, מתעניין ושואל היה, עד כי דימיתי לרגע, כי לא אנוש כל כך מצבו וכי בקרוב נראהו שוב בינינו ליד שולחן עבודתו.

אך לא כן רצה הגורל – כי לא ראיתיו עוד … חבר יקר, מסור ונאמן אבד לנו בלכתו.

מרים פ.

מכתב לבני מחיה הלפרין

לבני החבר הטוב והנעים!

בצורת חיינו איפה שקיימת תלו מתמדת, הדדית, חשובה ויקרה התכונה והיכולת להענות בצורה אדיבה, בסבר פנים יפות.

מהפניות והפגישות המעטות שהיו לי אתך, בני, נשארה לי תמיד הרגשה טובה ונעימה,  שעוררה הרבה מחשבות על החיים ויחסי-אנוש.

נוכחתי ברצון הכנה שלך והכוננות הנפשית לעזור ולהקל ולהנעים.

חבל וכואב שחבר כל כך טוב ויקר, כבר איננו.

חיה הלפרין

טבת תשל"ו