על אליעזר שהלך לעולמו – נורית פיינשטיין
שבע ימים ומעש הלך אליעזר בבוקר יום שבת לעולמו. מבלי להזדקן, מבלי להתכופף, מבלי להזדקק, מבלי לאבד צלם. מחלה קצרה אך תוקפנית פרקה את הלוחם מנשקו.
אליעזר נולד ב-1925 בצ'רנוביץ', רומניה, ליוסף והינדה פורמן, הצעיר מבין חמישה אחים ואחות. משפחתו התגוררה בדירת מרתף בחצרו של איכר מחוץ לעיר והתפרנסה בדוחק מעבודתו של האב כסוחר. היה זה, לדבריו, בית יהודי מסורתי עם זיקה ציונית ברורה. "בקטנותי", כתב, "כשנשאלתי 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?' , אמרתי שני דברים: האחד, שאני רוצה להיות אינג'ינר (מהנדס), והשני- קומפוזיטור. עניין האינג'יניר כנראה התפתח לאור העובדה שאהבתי כילד לצפות בנסיעתן של הרכבות שהיו קרובות לביתנו. הפליאו אותי התזמון, הארגון, ההתנהלות, הטכנולוגיה, המוטוריקה וכל היתר. בנוגע לדבר השני, הקומפוזיציה, אני מניח שהיכולת המוסיקלית היתה שם, חבויה, אולי אפילו עברה בתורשה, שהרי שניים מאחיי ניגנו בכלי נגינה. ימים יגידו מה עשיתי בתחום זה בהמשך הדרך".
ב-1935, והוא בן 9, עלה עם הוריו ארצה, כאן הצטרפו לאחותו טובה, שנמנתה על מייסדי קיבוץ גבעת חיים ומאז היה קיבוצניק כל ימיו. מרגע שדרכה רגלו על אדמת הארץ, הוא דבק בה לאהבה, דבקות שליוותה אותו וקבעה במידה רבה את דרכו והשקפת עולמו עד יומו האחרון. הוריו, נתקבלו לגבעת חיים במעמד של הורי חברה ואילו הוא עצמו גדל כבן משק כשאחותו משמשת לו במידה רבה דמות אם. מן הרגע הראשון בארץ, החל מדבר עברית. מתוך מאמצי ההסתגלות והקליטה של האווירה, התרבות והשפה החדשות, שכח את השפה הרומנית לחלוטין. כיוון שהיה זה קיבוץ צעיר, בן 3 בלבד, היה אליעזר, למעשה, הילד הראשון של הקיבוץ שלמד בבית ספר. לפיכך, נשלח ללמוד בבית חינוך בחדרה. מדי יום נלקח לבית הספר על סוסו של אחד הגפירים. כשפרצו המאורעות, נותר פעמים רבות לישון בחדרה, בימים שקטים יותר היו חזר הביתה, מלווה ע"י נוטרים.
שנה אחת למד בכפר הנוער בן-שמן, שם התיידד עם נער נחמד ושמו מרדכי, מישקי יריב לעתיד לבוא. תעבור כרבע מאה עד שידידות זו תצמיח שותפות במעשים גדולים…
בן 15, לאחר 8 שנות לימודים בלבד, חבר אליעזר לחברת נוער עולה שיצאה מקיבוצו להכשרה בעין-גב, קיבוץ צעיר, מבודד ומוכה קדחת במזרח הכנרת. "נבחרתי להיות דייג", סיפר. "זה היה כבוד גדול. זה היה דיג פוליטי. במסגרת המגמה 'לכבוש ולייהד' את הכנרת, שהיתה אז כמעט לגמרי בשליטת הדייגים הערבים". מאז, למשך שנים ארוכות, בשלושה קיבוצים שונים, הדייג היה משלח ידו העיקרי.
כעבור שנתיים וחצי נשלחה הקבוצה כהשלמה לקיבוץ כפר סאלד, ישוב ספר בעמק החולה, לרגלי הרמה הסורית. בתום מלחמת העולם השניה נשלח ללמוד בירושלים, במטרה להכשיר עצמו להיות מדריך לחברת נוער משארית הפליטה שהגיעה למשק. הקורס הזה, כך העיד, היה נקודת מפנה בחייו הזדמנות פז להשלים את החסר בשלל תחומי דעת שנחסכו ממנו כיוון שלא השלים שנותיו בבית הספר. "זו היתה עבורי חוויה בלתי רגילה, אני זוכר את עצמי מתמכר ללימוד אינטנסיבי של חומר שמעולם לא נחשפתי אליו. זו היתה תקופה של קריאת ספרים כפי שלא קראתי מעולם".
ב-1946, הגיעה לכפר סאלד גם חנה, והוא, כפי שהעיד על עצמו, "נתפס". לאחר מלחמת השחרור, מלחמה שהיתה קשה לקיבוץ הספר המרוחק, ולעתים אף מנותק, ושבה נטל אליעזר חלק פעיל בהגנת המשק, נישאו בני הזוג והקימו ביתם בקיבוץ הצפוני. שם נולד בכורם, יובל.
לאחר 10 שנות חיים בכפר סאלד, עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, חיפשו בני הזוג מקום ישוב חדש ושוב, בפעם הרביעית בחייו בחר בקיבוץ. "אני גדלתי לאווירה של שיתוף, של קומונה, של אמון מוחלט, של חלוקה שווה. זוהי המהות שלי. זה החינוך שלתוכו נשאבתי והוא שהנחה אותי לאורך כל הדרך". הכרותה של חנה עם תמר קנול בקורס מטפלות, הולידה את המעבר לרמת יוחנן. לימים יספר כי במידה רבה היה זה המפגש עם חגיגות העומר שהילך עליו קסם.
כמו בעין-גב ובכפר סאלד, גם כאן השתלב אליעזר בצוות בריכות הדגים ולימים אף ניהל את הענף. במקביל השתלב בפעילות התרבותית והמוסיקלית ברמת יוחנן ובתנועה הקיבוצית: הוא שר במקהלת האיחוד תחת שרביטו של יהודה שרת, היה חבר בועדת תרבות, שותף לצוותי חג ואף למד ניצוח אצל משה ביק. הוא ניצח על מקהלת המשק, ועל התזמורת והמקהלה בעומר ובליל הסדר.
ב-1958, נפטר לפתע יובל , והוא רק בן 9, לאחר שאיבד את הכרתו באישון לילה בבית הילדים. "הלקיחה באחת שלו טלטלה אותנו טלטלה עזה", כתב, "אך יצר החיים חזק מאתנו. בעולם המושגים שלנו, צריך להמשיך קדימה".
והוא המשיך קדימה, אל האתגרים שעוד נכונו לו.
עם חיסול בריכות הדגים בשנות הששים והיוזמה לשלב תעשיה בקיבוץ, נמנה אליעזר על צוות ההקמה של פלר"ם. הוא נשלח ללמוד במכון לפריון העבודה, אך לשם כך היה עליו להיות בעל תעודת בגרות, וזו, כזכור, לא היתה לו. בן 45, נעזר בתלמידי כתה י"א בקיבוץ, למד בקורסים אקסטרניים בערבים, הגיש עבודות, עמד בבחינות, חרק שיניו בלימודי אנגלית ולבסוף- השלים את התעודה המיוחלת. הוא למד גם בקורס לטכנאי ייצור וכשהחלה העבודה במפעל שימש כאחראי על החומרים ועל הכנת התערובות. עם השנים, קורס אחרי קורס ועם הנסיון שהצטבר, התמקצע בתחום בבקרת תהליכים ואבטחת איכות וב-1981 אף הוסמך כמהנדס. בתום 18 שנות עבודה בפלר"ם השתלב באיגוד התעשיה הקיבוצית, שוב תחת שרביט המנהלים של מישקי, ששימש אז יו"ר האיגוד, ולמעשה הקים בו תחום שלא היה קיים קודם לכן, תחום אבטחת האיכות. הוא יעץ למפעלים, ערך השתלמויות, ביצע בדיקות ISO על מנת לאשר את עמידת המפעלים בתקנים האירופאים.
לאחר תקופה נוספת בפלר"ם, יצא לגמלאות. כחייל משוחרר אחרי שנות שירות ארוכות, יצא לבדו לגלות את העולם בטיול תרמילאים לניו-זילנד, תאילנד ופיג'י.
ואז, ולא לראשונה בחייו, פתח דף חדש של עשיה, הפעם במעורבות פוליטית והתנדבות חברתית בסיוע למשפחות של נפגעי פעולות איבה. איש עקרונות היה, כזה שאינו רק מדבר אלא גם מרבה לעשות: אין מקום שהוא רחוק מדי, אין מזג אויר שיעצור אותו, ואין עיסוק שאינו לפי כבודו או מעבר לכוחותיו: מפגין בצמתים, כותב ללא הרף לעיתונות, עורך ביקורי בית, מקיים קשר טלפוני, מתרים כספים, מגייס מתנדבים… כהוקרה על פעילותו נמנה בשנת 2003 על מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-55 למדינת ישראל.
ולצד כל אלה, מטפח משפחה עם חנה, זוכה בנחת הולדתם של הדורות הבאים.
כמה שמח בהחלטתם של נעה, נכדתו, ואסף בן זוגה להקלט ברמת יוחנן. כמה גאוה הסבה לו השתלבותם המיידית, כמוהו בשעתו, בעשייה התרבותית במשק. שוב נראה יושב בשורה הראשונה, לרגלי הבמה, בכל אירוע תרבותי והוא קורן מאושר.
בשנה האחרונה, שוב המַר לו גורלו במפתיע, שוב הלך נער צעיר לעולמו בחטף, אלון, נכדו שבאנגליה. גם הפעם, נאמן לדרכו, נראה היה כי בחר אליעזר בחיים.
גם בשיבה לא חדל מפעילות אינטנסיבית, לא נרתע מלהתמודד עם טכנולוגיות חדשות, לא פסק מלהתעניין בעניינים שברומו של עולם, ארץ וקיבוץ, לא נמנע מלהתמודד עם מציאות משתנה, פרי יצירתם של צעירים ממנו, לא חדל מלהאבק על מה שנראה לו נכון וצודק, לא הניח ידיו מן ההגה, במובן הממשי והמטאפורי של הביטוי. שנותיו נקפו, אך קשה לומר שהזדקן: בריא היה, חסון, כמעט ללא קשר לגיל הכרונולוגי.
זה שנים מספר שעסק בתיעוד קורותיו עבור הדורות הבאים, מתוך הכרתו שזכה לחיות בתקופה משמעותית ושמעשיו בתחומים רבים הם מעשים בוראי מציאות: ביצירת התיישבות, בהקמת המדינה, בביסוס ענף חקלאי ובפיתוח תעשיה.
חנה, רני, טל ונעמי, וכל בני המשפחה- מותו החטוף של אליעזר הותיר אותנו משתאים, אך גם מנוחמים מן הידיעה שלא סבל ולא איבד, כאמור, צלם ומוקירים את השנים שחי בתוכנו, יוצר, תורם, מפתח ומשפיע.
יהי זכרו ברוך.
(לקטה וכתבה: נורית פיינשטיין).
