אלכסנדר (זישה) דינסטג

23/03/1903 - 09/12/1976

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ד אדר התרס"ג

תאריך פטירה: י"ז כסלו התשל"ז

שם האב: רפאל

שם האם: סושה

ארץ לידה: גליציה

שנת עליה: 1924

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דינסטג יהודית

אחים ואחיות: בקר מחקה

זישה (אלכסנדר) דינסטג

זישה נולד בכפר קריקניץ במחוז מוסשצ'יסק שבגליציה המזרחית, פולין. בית הוריו, בית יהודי אדוק. מבין 14 הילדים שילדה אמו נותרו חמישה בחיים. לימים נספו שני אחים בשואה, אחות אחת היגרה לארה"ב ואילו זישה ומחקה (בקר) עלו ארצה לבית אלפא ואחר כך לרמת יוחנן. במלאת לו שלוש החל זישה ללמוד אצל רבי ועד מלאת לו חמש כבר למד את האלף-בית, החומש והגיע עד לתהלים. אבי המשפחה היה סוחר בהמות, כל השבוע הסתובב בכפרים וביום חמישי היה מביא את סחורתו לשוק בסמבור.
ב-1908 עברה המשפחה לעיר סמבור, הואיל וההורים לא ראו תכלית לבנים בישיבה שבכפר. בעיר, החלו האחות הבכירה והאחים ללמוד ולעבוד והמצב הכלכלי של המשפחה השתפר. זישה עצמו היה לומד לפני הצהרים בבית ספר עממי-כללי ובשעות אחר הצהרים למד אצל הרבי לימודי יהדות, תנ"ך ותלמוד. סמוך לבית המשפחה בעיר שכנה חצרו של הרב נחום יוללס, בחצר זו בילה זישה את ילדותו. שותף היה לסעודות החסידים, לשירה ולריקודים, ואלו הותירו חותם בנשמתו עד אחרון ימיו.
בשנות מלחמת העולם הראשונה, חרף התמורות שידעה העיירה, נשמר מצבה הכלכלי הטוב של המשפחה הודות לקשרים שהיו למשפחה עם כפר מוצאו של האב. בתום המלחמה, חזר זישה ללמוד בבית הספר הכללי. באותו זמן החלו לצוץ ברחוב היהודי בעיר המפלגות היהודיות השונות, שהיו ברובן ציוניות וזישה, שעד גיל 17 עיטרו פאות את לחייו, יצא, לדבריו, ל"תרבות רעה" והצטרף לתנועת "השומר הצעיר". כעבור זמן קצר ייסד עם חברים את "החלוץ הצעיר" בעיר, אשר נבלע אחר כך ב"השומר הצעיר".
לקראת העלייה ארצה למדו חברי קבוצתו מקצועות שונים. כך התוודע זישה לסנדלרות, מקצוע שילווה אותו עוד שנים ארוכות. ב-1924 עלו חברי הקבוצה ארצה. היות שהשלטון הפולני לא התיר לצעירים בגיל גיוס לצבא לצאת מפולין, היה עליהם לעבור את הגבול לצד הרומני באופן בלתי לגלי וללא רשות מהוריהם, שם שהו עד אשר סודרו הניירות וניתן להם להמשיך בדרכם. בהגיעם ארצה הצטרפו לקיבוץ בית-אלפא, שם היו חבריהם הבוגרים מ"השומר הצעיר". בבית אלפא עבד זישה בגן הירק תחילה, אח"כ בסנדלרות ומקץ שנים אחדות עבר לעבוד ברפת. היה איש העבודה והעמל ולכל עבודה שעשה היה מסור עד מאוד, מקפיד למלא את שעות העבודה, אחראי, שומר על הרכוש ומונע בזבוז.
ב-1935 נסע זישה לבקר את אחיו בסמבור מולדתו (הוריו כבר לא היו אז בחיים), שם פגש ביהודית ונישא לה. הוא שב לארץ ורק לאחר תלאות בירוקרטיות שונות ניתן ליהודית לעלות ולהצטרף אליו. בבית אלפא נולד בנם בכורם רפאל.
המוסיקה היתה לזישה תוכן חיים. "בליל שבת הראשון בקיבוץ", מספרת יהודית, "ישבו החברים על המדרגות ושרו בחושך. זישה התקרב לאט-לאט קיבל אומץ והצטרף לשירה ואז התחילו להרגיש בנוכחותו". ומאז קולו העמוק של זישה, זה שבו הפליא זמר עוד בבית הכנסת בגולה, ליווה את יום העמל ואת לילות החג והשבת בבית אלפא וברמת יוחנן.  במוסיקה הקלאסית פגש לראשונה בארץ, ונשבה בקסמה. רצונו להתוודע לעוד ועוד יצירות לא ידע שובע, הכיר את שעות הקונצרטים בכל תחנות הרדיו וזכרון היה לו יוצא מהכלל.
עם הפילוג ב-1940 היו זישה ומשפחתו ומשפחת אחותו בין העוברים לרמת יוחנן. כאן נולדו בנותיהם אפרת וחיה'לה. מיום בואו אל הרמה ועד אחרון ימיו, הסנדלריה וזישה חד הם: מתאים נעלים לילדים ולמבוגרים, מתקן כל מה שנקרע וכל מי שהתדפק על פתח צריף הסנדלריה זכה בסיפור, שיר או הלצה ביידיש. איש רעים היה, אהב את הקיבוץ על אנשיו וילדיו, מעורה בחברה ומאיר פנים בחצר המשק ובחדר האוכל, במסיבות החג ובשירה בציבור. שר במקהלה, חובב זמר חסידי, רבים זוכרים איך רעם קולו ב"אחד מי יודע" המסורתי בליל הסדר בחדר האוכל. נוכח היה בכל אספות הקיבוץ, רכון על לוח השח ומשלב אירוע חברתי עם ענייני דיומא.
זכה זישה לראות את ילדיו נישאים ומקימים משפחות. עוד הספיק לשיר בבר המצווה של נכדו הבכור.
מת מיתת נשיקה והוא בן 73. לאחר מותו, הונהג ערב משחקי שח-מט לזכרו ולזכר חברנו בני כהן ז"ל, אשר התקיים אחת לשנה בחנוכה.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    אלכסנדר (זישה) דינסטג ז"ל

    בן סושה ורפאל

    נולד בגליציה המזרחית

    כ"ח באדר תרס"ג  23.03.1903

    נשוי ליהודית

    אבא לרפאל, אפרת וחיה

    עלה לארץ בשנת 1924

    מראשוני קבוץ בית אלפא

    נפטר י"ז באלול תשל"ו  12.09.1976

    בן 73 במותו

  • על זישה שאיננו – אפרים רייזנר

    על זישה שאיננו – אפרים רייזנר

    יש אנשים אשר שמם הולך לפניהם בעודם בחיים, ויש נסתרים- ולא הייתי חושש במקרה זה מן הצרוף "צדיקים נסתרים". וחבל ששמו של זישה יצלול במשך הזמן בתהום השכחה ויישאר רק נחלת המשפחה. והרי היה הוא דוגמא למסירות לענף של משק קיבוצי, לספוק צורך חשוב של חברים ולאחריות על רכוש הקבוץ- כשם שתרם לחיי התרבות.

    מה האדם מוריש? והאם הוא מוריש ביודעין? זישה השאיר אחריו בזיכרון החברים מלאי בניגון וזמר בשעות של התרוממות הנפש של חבריו- ולהבדיל- מלאי בעור, בנעליים ובסנדלים לשני המינים בחברתנו, לגדול ולקטן. ואם בעור ובנעליים המדובר, הרי זו דאגה לרווחת החברים והחברה לא רק להיום, אלא גם למחר – וגם אם בעצמו לא יוסיף ליהנות מזה. היש הנאה מראש כאשר בעצמי לא אהיה עד ושותף לה? הלא זאת שאלה גורלית להמשך קיומה של חברה, מעבר לדור ההווה בכלל, כשדור לדור מביע אומר, ודור פורץ דרך ומישר אותה לדור הבא.

    זישה היה איש רוחש טוב לבני אדם, גם אם קפדנותו על שמירת רכוש והוצאות הקבוץ – שהוא לבד היה אחראי להם – הביאה לעיתים לאי הבנות. קל יותר להיות אחראי על דוממים, משק חקלאי, משק תעשייתי, מהם נובעים מקורות הקיום ורמת החיים של החברים, ובהם אין הפרט נזקק בצרכיו היום-יומיים למנגנון המשקי ולדרך הפעלתו. קשה יותר להיות אחראי על ענף שלפעילותו ורמתו נזקקים חברים בחיי היום-יום. האם האיש סבל מזה? אולי בני משפחתו לבד יודעים על כך, ואולי גם הם לא. המשפחה הייתה מאופקת במתן בטוי לאבל כלפי חוץ – ואולי גם זו מורשת אבי המשפחה.

    זישה נולד בשנת 1903 בכפר-עיירה אשר בסביבות עיר מולדתי, שאמנם לא בקרתי בה, אבל שמעתי עליה בנעורי. היה זה ישוב של כ-200 משפחות יהודיות , בקרב ישוב ישוב פולני ואוקראיני, לגבי עיירות קטנות בגליציה, היה זה ישוב יהודי לא קטן, שהיה ביכולתו לקיים חינוך יהודי טוב (במושגי אותו הזמן) לילדיו, שלא יטמעו בין הגויים. בדרך כלל הייתה מעורבות של יהודים ,אוקראינים ופולנים בישוב אחד, בעידן שלפני המלחמה הראשונה, שלווה למדי וכל הצדדים הפיקו תועלת ממנה. אך באו זמנים אחרים. גמר המלחמה הביא אתו תחרות עד כדי קרבות, בבוא הזמן לחלק את חבל הארץ הזאת בין מדינת אוקראינה לבין מדינה פולנית. גורל זה פקד גם את עיר מולדתי שאליה עברו זישה ומשפחתו בשנת 1908, והוא אז בן 3.  אינה גורלו או מזלו של זישה, שבעיר זו היתה דירת משפחתו קרובה לחצר של ה"רבי". בשביל זישה היה זה בית החינוך הראשון לחסידות. סעודות חסידים בשבתות בחצר הרבי, שירה בציבור, ריקודים נלהבים, כל אלה היו הרקע לחינוכו ליהדות.

    זישה היה עד לאנדרלמוסיה שהשתררה בעיר עם מפלת האוסטרים ב- 1918 ולקרבות שהתנהלו בה בין הפולנים והאוקראינים על השלטון. הקרבן העיקרי היו היהודים, את חנויותיהם בזזו, בהם התעללו, עד שניצחו האוקראינים לתקופה של חצי שנה, שלאחריה התבססה המדינה הפולנית באזור.

    גם ברחוב היהודי חלה מהפכה. בצד המפלגות הציוניות ובצד אגודת ישראל, קמה גם המפלגה הקומוניסטית, וזו,- לאמור הפלג היהודי שבה – ראתה כאחת המצוות הגדולות שלה, את המלחמה בתנועות הנוער הציוניות ובעיקר ב"השומר הצעיר" שהיתה בעלת הקסם הגדול ביותר על הנוער היהודי הלומד, ואף על חלק מהנוער היהודי העובד.

    זישה היה עד גם לעלית הקבוצה הראשונה של השומר הצעיר מהעיר לארץ. שהייתה גם הראשונה בעולי ה"שומר הצעיר" מגליציה ומפולין לארץ. הוא היה צעיר עדיין מכדי להצטרף לקבוצה זו, אך הרושם נחרת עמוק בליבו, ביחוד שעלית הקבוצה גרמה להגברת פעילות התנועה במקום וגרמה ליציאתם של רבים להכשרה בכפר, ולחלק אחר ללמוד מקצועות שונים שנראו כחשובים בשביל הארץ. זישה ועוד אחד מבני גילו למדו דווקא סנדלרות…ונראה שלא טעה בבחירתו זו כמקצוע חשוב בחיי הקבוץ, בקהילה השואפת לספק צרכיה אוטונומית.

    עברו שנים אחדות מעליתי. באחד הימים עבדתי בבית אלפא, במקום בו נמצא עתה המוסד החינוכי – ואז גן הירקות – לרגלי הגבעה בה ממוקמות היום בית-אלפא וחפצי-בה. ראיתי קבוצה של 4-5 בחורים צעירים צועדים עם תרמיליהם בדרך העפר המובילה מתחנת "שטה" לבית אלפא (כביש טרם נסלל אז). התקרבתי אליהם, ומה ראיתי: בין החמישה היו זישה, צבי פרוכטר המנוח, אשר גולדברג ושמעון- זה האחרון חבר בבית אלפא עד היום. שמחתי היתה כפולה, לראות את הבחורים שהיו מבחינה מסוימת גם חניכים שלי, עולים לארץ, ולקיבוצי.

    בבית-אלפא לא ישב זישה מיד על שרפרף הסנדלרות. והיו שתי סיבות לכך. האחת, על מזבח זה שימש אליהו רפפורט ז"ל, השניה, רצה זישה לטעום קודם טעמה של עבודה במשק. תחילה עבד בגן הירקות. אחר נכנס לעבודה בסנדלרות בתנאים הקשים ביותר מבחינת מיקום הסנדלריה. לאחר מכן עבר לעבוד ברפת, ומאורעות 1929 עת היריות הניתכות על הקבוץ מן הגלבוע,עברו עליו ברפת.

    חשקה נפשו ב-1935 בחופש נסיעה לביקור בעיר מולדתו. נטל חופשה מן הקבוץ לשנה בכדי להשתכר לנסיעה לחו"ל. הקבוץ הוסיף לו 50 ל"י לנסיעה. מטרת הנסיעה התבררה עם שובו. הוא לא שב בגפו. שלושה חודשים לאחר שובו עלתה גם יהודית לארץ, לבית אלפא, אל זישה. אז חזר זישה אל שרפרף הסנדלרות עליו התמיד עד למותו- מות נשיקה.

    שותפותנו השתרעה על כל תחומי חיי הקבוץ והתהדקה ביתר שאת באותן השנים שהוליכו למאורעות המעציבים, שבסופם פרישתנו מבית אלפא לרמת יוחנן, וזישה ויהודית עמנו.

    קשים הנוצרים במוצא משותף אינם חולפים. ביקורי בסנדלריה לרגל צורך בתיקונים או צורך בהחלפת נעלים לא היו מסתיימים בצד העסקי. כדרך זקנים, הם סובבו על חוויות העבר וככל שהעבר יותר רחוק, הן פרצו אל השיחה ביתר שאת, לעיתים קרובות נסבו הזכרונות והשיחות  על דמויות מן העבר, מעיר המוצא (העיירה במושגנו דהיום), דמויות נעלות ודמויות נחותות – כרגיל בחברה גדולה, שלא נוצרה על ידי התלקטות שבבחירה. אהובים ביותר היו עליו הזכרונות על בעלי תפילה, חזנים ו"משורריהם", אלה עוזרי החזנים, וכל זכרון כזה היה מלווה בהדגמה של תפילה, שנשארה חרותה בזכרונו- ולא רק בעלי תפילה שבבית הכנסת שלו, אלא גם אלה, אשר שמשו בבתי כנסת ו"קלויז"ים אחרים, כי להוט היה זישה אחרי השירה הדתית וחיפש אותה בכל מקום שאפשר. כמו כן הועלו על ידו דמויות שונות בחיי הציבור והמפלגות שבעיר, מאבקי תנועת הנוער הציונית עם השבויים בידי הקומוניסטים היהודיים, שניסו להפריע בפעולות השומר הצעיר במועדונו – גבירים ודלפונים, כל שלל אנשים המצויים בקהילה יהודית, היו חרותים בזכרונו בדמויות חיות. סנטימנטים לעבר, למקורות העמוקים של דת תמימה, ביקורת על גילויי ניוון, ורגשי תודה על גילויי התנערות מעבר כובל והתלכדות נוער בערגה משותפת לחיים חדשים, שימשו בערבוביה בשיחותינו וכך הם נשארו חתומים בתום הלב, ובהתרפקות על חוויות עמוקות.

    לא עוד יתקיימו השחות האלה…

     

  • יהודית מספרת על זישה

    דברים שסיפרה יהודית

     

    זישה ואני גדלנו בסמבור ולא הכרנו אחד את השני. נפגשנו כאשר הוא בא מהארץ ומהקבוץ לבקר את משפחתו, לקנות פרות, ואולי לעזור לגורל להפגיש אותנו.

    הוא עלה לארץ 12 שנים לפני כן.

    לקראת עלייתו החליט להכין את עצמו לעבודה שתהיה חשובה לקבוץ, והלך ללמוד סנדלרות. הסנדלר שאצלו למד, לא הבין איך זה- בחור שיודע "לושון קוידש" לומד סנדלרות.

    כדי לעלות לארץ עזבו בגנבה את הבית, גם בלי רשות ההורים, גנבו את הגבול ולאחר קשיים רבים הגיעו ארצה. כאן פנו ישר לבית אלפא, בה היו כבר חבריהם הבוגרים יותר מתנועת השומר הצעיר.

    בליל שבת הראשון בבית אלפא ישבו החברים על המדרגות ושרו בחושך. זישה התקרב לאט-לאט, קבל אומץ והצטרף לשירה ואז התחילו להרגיש בנוכחותו. כאן מצא שוב את ה"פינטעלע ייד" *( הנקודה היהודית) שכל כך אהב – למרות שמרד במסורת ובקיום המצוות. עוד בנעוריו כשהיה הולך לבית הכנסת, הצטיין בקולו הצלול והיה שר להנאת הרבי והחסידים.

    עם המוסיקה הקלאסית נפגש לראשונה בארץ, והוקסם. היה מוכן לספוג, לקלוט ממנה בלי גבול. הוא הכיר את כל שעות הקונצרטים בכל תחנות הרדיו, ומי שהגיע לסנדלריה בשעה של יצירה או קטע מוסיקלי מיוחד, עלול היה להיתקל בתגובה יוצאת דופן – בין קריאה לשקט ורוגז על ההפרעה, לבין פנים זורחות על המוסיקה ברקע –כשאת הדיון על תיקון הנעל מלוות המהום אופייני של נושא מוסיקלי.

    לאחר 12 שנים בקבוץ, בהן עבד בעיקר ברפת, ביקש זישה חופשה כדי לצאת לעבוד כרפתן שכיר ולממן נסיעה  לבקר את משפחתו בטמבור. לאחר זמן קצר, בקשו חבריו בבית אלפא שיחזור לרפת, והבטיחו לו את דמי הנסיעה. ואמנם קיבל 50 ל"י שהיו אז הרבה כסף. וכשבא לבנק הביטו בחשדנות רבה על "היחפן" שיש בידו סכום כזה.

    זישה שנא את הבזבוז והוצאות כסף לדברים שאינם חשובים, תמיד היה אומר : "דין פרוטה כדין מאה". וגם כאשר היה בידו סכום כל כך גדול, קנה כרטיס על הסיפון ובלי אוכל, ובמקום לטייל בפולין מסר את רוב הכסף לאחיו שהיו מטופלים בילדים ומצבם היה קשה.

    נפגשנו בביתה של חברתי. הוא ישב וקרא בספר איוב ותרגם – ואני עזרתי לו. הוא התפלא שאני יודעת עברית, ואני הוקסמתי משירתו ומהעדינות שלו, והתחלנו "ללכת".

    אני אף פעם לא הייתי בתנועה הייתי "בת-טובים" מעודנת ומפונקת, תמיד בכובעים רחבים וכפפות. הרבה פעמים לאחר מכן דיברנו, איך הוא העיז לקחת בחורה כמוני לארץ. הוא הבטיח לאבא שאם לא אעמוד בקשיים, נעזוב את הקבוץ.

    בתקופה ההיא העליה היתה מוגבלת, והיה נוהג של עליה בנישואים פיקטיביים כאשר זוג מתחתן רק על מנת לאפשר לבת הזוג לעלות ארצה.

    כשהתכוננו להתחתן, התברר שזישה עזר לשתי בחורות לעלות, כך שרשמית הוא נשוי כבר לשתי נשים. וכך לא יכולנו לעלות יחד ארצה. הוא חזר כדי להסדיר את הענינים, ואני הגעתי חודשים אחדים אחריו.

    זה היה חורף 36, חורף קשה, שתי אניות נשרפו. כשהגעתי לנמל ראיתי אותו מהסיפון,הוא עמד שם, קטן, עצוב, עייף מאוד, ואז ידעתי שאהיה בבית אלפא ויהי מה. ידעתי שלא אכאיב לו ולא אוציא אותו מהבית שלו ואקבל הכל.

    באנו לבית אלפא, שם הכינו לנו חדר בצריף. היו שתי מיטות עם מזרונים מקש שקודם לכן שתי חברות רקדו עליהם כדי לרככם, ולא הצליחו, ארון קטן, שולחן וכסא.

    אני אף פעם בחיי לא ראיתי צריף, וכשנכנסתי לשם – ישבתי ובכיתי. זה היה כל כך חשוך ! איך היה לו אומץ להביא אותי הנה…

    היו הרבה קשיים להסתגל לעבודה, אבל השעות היפות כשהיינו הולכים לטייל, לפנות ערב אל מחוץ למחנה, שרים לעצמנו בלי הרבה דיבורים, עזרו להתגבר על הכל.

    זישה היה מסור מאוד לכל עבודה שעשה. בימים הראשונים שלי בבית אלפא שמעתי את הרפתניות מדברות במקלחת בכעס של זישה. הוא היה גומר את החליבה ברפת שלו, והן – הרפת השניה, עוד לא גמרו וכשנונק היה בא עם האוטו לקחת את הכדים, ואצלן עוד לא היה מוכן, היה מראה להן את זישה ואומר :  "למה אצלו תמיד הכדים מחכים לנהג, ואצלכן הנהג צריך לחכות לכדים…".

    זישה אהב מאוד אנשים והיה לו כשרון לפתוח בשיחה עם כל אחד. כל מי שהזדמן, כל סוגי האנשים, ובעיקר ילדים ונוער.

    הוא העריץ את הדוד ובניו  שבאו לארץ אחרי השואה, אנשים מאמינים וממלאים את חובתם לארץ.

    מחלתו הגבילה אותו ואלצה אותו לוותר על הטיולים שכל כך אהב. אבל למרות המחלה, זכה לאריכות ימים ולהרבה נחת בתוך המשפחה המתרחבת.

     

    רשמה תאיר.

    תשרי תשל"ז, רמת-יוחנן