אסתר עזרא ז"ל
בשקט, בשקט, כמעט מבלי שנרגיש, הלכה אסתר ונפרדה מן העולם הזה במשך השבוע שעבר. ממש באותו שקט של השלמה וקבלת דין שאפיין את עמידתה מול כל הסערות הרבות, המשברים והמשברים שטלטלו את עולמה פעם ועוד פעם במהלך חיה והיא נותרה למולם זקופה ואמיצה. עד הפעם הזו, עד שלבה המצולק מצער לא עמד לה יותר. אסתר איננה, תם סיפור חיים רב עלילה, סיפור ציוני-ישראלי, המשיק לסיפורה של האומה שוב ושוב, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק.
אסתר נולדה בבירות שבלבנון בחנוכה תרצ"ד, 1933, האמצעית משלושת ילדיהם של רוזה ויצחק סַפְדִי. אביה היה סוחר בדים עשיר ומכובד בקהילה היהודית, אמה – עקרת בית. המשפחה התגוררה בשכונה יהודית וביתה מסורתי. יהודי השכונה דיברו ביניהם ערבית וקצת צרפתית, הפעילות הציונית היתה רבה והארץ – מחוז חפץ. היחסים בין היהודים לשכניהם הערבים-הנוצרים היו טובים מאוד, עד כדי כך שרבו הנישואים בין אלה לאלה.
כשהיתה אסתר פעוטה מתה עליה אמה. אחות האם, הדודה ויקטוריה, באה מסוריה לטפל בשלושת היתומים ועם הזמן לקחה על עצמה הבת הבכורה, סבאח, שתבדל"א, שגדלה בינתיים, את הטיפול בשני אחיה הקטנים. בית הספר שבו למדה אסתר השתייך לרשת בית הספר היהודיים אליאנס – כל ישראל חברים, שנתייחדו בכך שנלמדו בהם גם לימודים כלליים ומלאכות שתהיינה לתלמידים למקצוע ולפרנסה. אלא שאסתר לא זכתה להשלים לימודיה שם.
כשהיתה כבת 10 נשא אביה אשה שנייה והם הביאו לעולם 11 בנים ובנות נוספים. אסתר, לא הסתגלה לאמה החורגת. ילדה צעירה היתה ונדרשה לצייתנות ולנטילת חלק בעבודות הבית. ללא ידיעת אביה החלה הולכת עם חברותיה לפעילות תנועת "השומר הצעיר", שם נטעו בנוער תודעה ציונית והכינו אותו לקראת עליה ארצה.
כשהגיע היום המיועד יצאו הנערים, 16 בנים ובנות, בדרכם לארץ ישראל. כיוון שנאסר עליהם לגלות להוריהם על התוכנית, הם עזבו למעשה את בתיהם מבלי להיפרד. באמתלה שהיא הולכת לסרט, יצאה אסתר בת ה-14 מהבית ולא חזרה. "בין גבולות, בין הרים, ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים", עשתה שיירת הנערים את דרכה למולדת החדשה. במו רגליהם, תוך סכנת נפשות של ממש ובסיועם של ערבים מבריחי גבול חצו את הגבול מלבנון לארץ-ישראל המנדטורית. "הלכנו והלכנו", סיפרה, "כל מכונית שעברה היינו צריכים להשתטח על האדמה שלא יגלו אותנו. כולנו התחלנו לבכות: רוצים הביתה, רוצים לאבא, רוצים לאמא…". חבולים, זבי דם ועייפים הגיעו הנערים לכפר גלעדי. "הם קיבלו אותנו כל כך יפה", סיפרה. "הם ידעו שאנחנו נגיע […] אז השולחנות היו ערוכים, עם תה וקפה וריבות וביצים. היה הכל, אבל לא יכולנו לאכול, היינו כל כך עייפים".
עם בוקר אמרו לנערים שיפזרו אותם בקיבוצים, אך אסתר בקשה להצטרף אל דודתה, אחות אביה, בתל אביב. בתוך המשפחה היא התקבלה כבת אך לא המשיכה בלימודים אלא יצאה לעבוד במפעל לטווית חוטים. להתנגד לא יכלה, "אצלנו עושים מה שהמבוגר אומר", אמרה. בשעות היום עבדה במפעל ואחר כך עשתה עבודות בית אצל הדודה. כך עברו עליה שנותיה בתל אביב.
הגורל זימן לאסתר פגישה מקרית בחוף הים עם חיים מוצרי, חניך חברת הנוער מאשדות יעקב אשר עלה מסוריה, גם הוא בעלייה יבשתית, ועבר לתל אביב, שם חי עם בני משפחתו שהגיעו ארצה אחריו.
בברכת הדודה נישאו חיים ואסתר ולאחר תקופת חיים קצרה בתל אביב, בבית הורי חיים, תקופה בה נולד בכורם, שלמה, החליטו בני הזוג לעבור לקיבוץ אשדות יעקב, שם נולדו שושי, ניר ורון. "רציתי להיות עצמאית, לא לגור עם ההורים", סיפרה אסתר. "באשדות יעקב התקבלנו בשמחה רבה, כל כך אהבו שם את חיים". "חיים היה לי בעל, חבר טוב, אבא טוב לילדים. הייתי מאושרת איתו". אסתר השתלבה בצוות גן הילדים ואחר כך במטבח הדיאטה. חיים עבד בבננות, ענף מרכזי בעמק הירדן, ושם, במטעים, גם מצא את מותו בעלותו על מוקש. היה זה בראשיתה של מלחמת ההתשה. אשדות יעקב, קיבוץ סְפר, היה בין היישובים המופגזים ביותר באותה תקופה ומאלה שספגו את המספר הרב ביותר של נפגעים ואבדות בנפש. החיים התנהלו בין אזעקה לאזעקה, הילדים ישנו לילה לילה במקלט ואילו החברים לא נטשו את הבית והמשיכו לחרוש את השדות ולקיים את חיי המשק.
קרא עוד…
אסתר נותרה אלמנה, מטופלת בארבעת ילדיה, הצעיר בהם, רון, עוד לא בן שלוש. "רציתי שהילדים יהיו איתי בבית. רציתי שיישאר כמו שהיה". בהשפעת חברותיה נאותה לפנות למדור ההכרויות ב"איחוד". "הילדים זקוקים לאבא", חשבה, "הם צעירים". דרך המדור הכירה את מנחם עזרא, בעצמו אלמן המטופל בחמישה ילדים, ומשנשאו ב-1970 עברה עם ילדיה לרמת יוחנן, כאן גיבשו משפחה גדולה ויפה. המעבר לרמת יוחנן לא היה לה קל. "לאשדות יעקב הגעתי צעירה", סיפרה, "וכאן באתי יותר מבוגרת. שם היתה לי חברה ולא רציתי לעזוב […] וגם הילדים היו יותר קשורים לשם". עם זאת, הקליטה ברמת יוחנן היתה טובה. אסתר, אשת עבודה מנעוריה, השתלבה בכל מקום ותרמה ככל יכולתה במערכת החינוך ובענף המזון. "כולם הסבירו לי פנים". אמרה, "ואני תמיד חייכתי", "עוד בבית למדו אותי להגיד שלום לכל אחד, לגדול ולקטן, להגיד שלום ותודה". אהבתה הגדולה לילדים הביאה אותה להמשיך ולעזור בבתי הילדים אחרי גיל פרישה ולהכין עם שחר ארוחות בוקר לילדי הכיתות הנמוכות: "איתם אני מרגישה צעירה בנפשי" – אמרה.
מחדר צר מידות הלך ביתם המשותף של אסתר ומנחם וגדל עם השנים לדירה רחבה, מרכז לכל תשעת הילדים ולנכדים ולנינים הרבים בהם התברכו. "אנחנו חיים חיים מאד טובים ויפים", אמרה. "מנחם מטפל בי, עוזר לי, ואני עוזרת בכל מה שמבקש. טוב לי, אני לא מתלוננת, מבקשת רק בריאות ושקט ושיהיה שלום בארץ".
כזו היתה אסתר: צנועה, משלימה עם הגורל, לא קובלת, רואה טוב. מותה של שושי לפני חמש שנים הכה בה במפתיע והכביד על לבה בשנותיה האחרונות, גם הבריאות כבר לא היתה כשהיתה והיא נזקקה לסעד, אך היא מצאה לה שמחה ונחת וגם נחמת מה בארבעת הנינים הקטנים שנולדו לה, ילדיהם של חי וכפיר, ובכל נכדיה ברמת יוחנן ומעבר לים.
אסתר יקרה, עכשיו את נחה. את צערייך, נקווה, השארת מאחוריך, בעולם הזה, והלכת לך לעולם שכולו טוב.
מנחם יקירנו, האחות סבאח, שלמה, ניר ורון, משפחות מוצרי, מור וכפיר, עזרא ואשד – תנחומינו לכולכם.
לקטה מן הארכיון, ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין
