אפרים טרטקובר
אפרים נולד בראשית המאה ה-20 בברודי שבגליציה. אביו היה סוחר סיטונאי, אמו- עקרת בית, ובית המשפחה בית יהודי-מסורתי וציוני. ב-1914, בימי מלחמת עולם הראשונה, עברה המשפחה לוינה, בירת אוסטריה, שם למד בגמנסיה פולנית, שנוסדה עבור ילדי הפליטים. בגיל 16 היה חבר באגודת "צעירי ציון", שם התגבשה הכרתו הציונית ושאיפתו להגשימה בעלייה לארץ ישראל. עם סיום המלחמה ב-1918, יצא אפרים בן ה-18 למסעו ארצה, והימים ימי מלחמת האזרחים ברוסיה וסכנת נפשות ארבה ליהודי הנמצא בדרכים. מוינה נסע ברכבת לאודסה, שם עבד חודש ימים בחווה החקלאית של האגרונום הציוני זוסמן. מנמל אודסה הפליג באוניה צרפתית לקושטא, משם באוניה שהסיעה חיילים יהודים תורכיים לבירות, ומשם לנמל יפו. עלייתם של אפרים ושל חברו מרדכי שנהבי, איש משמר העמק, קנתה לה מקום בדפי ההיסטוריה כזו אשר סימנה את ראשית העליה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה, ושנתכנתה לימים "העליה השלישית", וכך היא מתוארת בכתובים:
"עוד בסוף שנת 1918 יצאו שני חברי "השומר הצעיר" (מרדכי שנהבי ואפרים טרטקובר) דרך רוסיה המסוערת בנחשולי המהפכה ומלחמת האזרחים, הגיעו לאודיסה ונפגשו עם אוסישקין, ואחרי שגם אצלו לא מצאו עידוד, חתרו בספינה לחופי הארץ והגיעו ארצה בראשית שנת 1919. הם הביאו ארצה את הבשורה המעודדת על קיום תנועה חלוצית גדולה ותנועת-נוער מגשימה בגולה" (בלוך ז', "ספר העליה השלישית", כרך ב', עמ' 141).
תחנתו הראשונה של אפרים בארץ היתה המושבה באר טוביה שעם אנשיה עיבד את המטעים של רוחמה הישנה, ושם רכש את ראשית נסיונו החקלאי בארץ. ב-אפריל 1922, היה בין אנשי קיבוץ "השומר הצעיר", שנטו את אהליהם על גבעת שימרון הסמוכה לנהלל ועבדו בסלילת כביש חיפה-ג'דה ובחציבת אבנים לשם בנייתו. באחד הימים הבחין אפרים כי למרגלות הגבעה פני הקרקע רטובים תמיד, הוא חפר במקום בור ומצא נביעה שבמימיה עיבד חלקת אדמה בקרבת מקום וזרע בה ירקות שונים לרווחת הקבוצה. גם כשעברה הקבוצה לגבע ואחר כך להתיישבות הקבע למרגלות הגלבוע, היה אפרים מוביל את הירקות מגבעת שימרון אל חברים.
בבוא השעה היה אפרים מראשוני העולים להתיישבות הקבע בבית-אלפא, שם עבד במשך השנים בחצרנות ובפלחה. ב-1927 נישא לחנה, יחד אימצו אל חייקם את ליזה, אחייניתם שהתייתמה בינקותה והיתה להם כבת, והביאו לעולם את ילדיהם הגר ועמוס.
עם הפילוג ב-1940, היתה המשפחה מן העוברים לרמת יוחנן, כאן המשיך אפרים בעבודת החצרנות. איש מעשה היה, ואת מסירותו לקבוצה ולצורת החיים לא ביטא במילים אלא הגשים במעשי היום-יום והתמיד בעבודתו כל עוד עמדו לו כוחותיו. הוא הכיר את כל ענפי המשק וידע לסייע לכל ענף על פי צרכיו: השגיח על בהמות העבודה, דאג לנקיון החצר, היה אחראי לזבל האורגני ולמשק המים. אפילו בפעוטון של נינו, היה בא למלא את מקומה של המטפלת "בשעת האהבה" כדי לאפשר לה להקדיש את הזמן לילדיה שלה. על המסירות, הסבלנות והאהבה בה טיפל בהם ועל סיפורי המקום שסיפר, השיבו לו הילדים אהבה, ואילו הוא המשיך ללוות אותם גם כשבגרו.
במסירות טיפל בחנה, רעייתו, כשחלתה והתייסר מן הסבל ואובדן הצלם שהיו מנת חלקה.
הלך לעולמו והוא בן 85 שנים.
יה זכרו ברוך
