אפרים כהן

בבדידותו הקורנת

לא נפלה בחלקי הזכות להכיר את התפתחותו הרצופה של אפרים (פרויקה) ז"ל. לא הכרתיו בשנות ילדותו הראשונות, אך גם לאחר בואי לרמת יוחנן הסתכם מגעי הקרוב יותר איתו לשנה אחת, שבה הייתי מחנך הכיתה. ברם תוהה הנני אם הייתי מצליח להכירו הכרות קרובה של ממש גם לו היה תפקידי ממושך יותר. האמת היא, שאפרים לא הרבה בדברים: אופיו, התיחסותו ותגובותיו נרמזו במבט, תנועת יד או חיוך רב משמעות בזוויות שפתותיו. מאז שהנני זוכרו היה מתהלך בצדי דרכים. לא שלא ידע להמצא בין חבריו או שלא עמד בסודה של ידידות. להיפך – הוא ידע גם ידע להתאים עצמו לאנשים ולמצבים חברתיים ולא זרים היו לו משחק, מאמץ ספורטיבי ואף משובה טעונת תגובה. כמו כן יצאו מוניטין לידידותו עם שלמה. אלא שחרף כל אלה הוא אהב להתבודד להרהוריו ולחשבון נפשו.

מקרה אחד מימי ילדותו נתקע בזכרוני: באחת משעות הלימודים ראיתיו יושב על גל חצץ בשטח בית החינוך.

כששאלתיו למעשיו בשעת שיעור, ענה לי שחסר אחד המורים. הוא ענה בנימוס אך בחוסר חמדה בולט. אין זאת אלא הפרעתיו בהרהוריו. פניתי לדרכי, אך כשמצאתיו אחרי השיעור באותו מצב, שאלתי את מחנכו – ישראל סאבו, אם לא קרה דבר שהיה בו כדי להעכיר את רוחו של הנער. ישראל בהסבריו לי שדבר לא קרה, אלא שזו דרכו לבלות כך, כאשר הוא נטרד במחשבה כלשהי. ובחיוך על שפתיו הוסיף: "בשעה כזאת או שהוא גואל את העולם, או שהוא מעמיד את עצם קיומו בספק". קיבלתי את הדברים כנתינתם ולא הוספתי להתעניין.

חלפו שנים. לימים נקלעתי כמורה ולאחר מכן כמחנך אל כיתתו של אפרים. היתה זו לי הזדמנות להתבונן בהליכותיו ונוכחתי לדעת שהגדרתו הבדוחה של ישראל מחנכו תאמה אותו להפליא. אפרים מיעט בדיבור אך המעט שהיה אומר העיד על הסתכלות מעמיקה, על זיקה ערכית ועל חיי נפש עשירים. היה לי הרושם שהוא מעמיד את העולם במבחן ושופטו חמורות. לא תמיד ערבו הערותיו לאוזן ולרוב לא התיישבו עם כיוון השיעור ואף לא עם הנחות היסוד שדימיתים מוצקים.

ראייתו המקורית לא הקלה על עבודת המורה. תגובותיו, אם גם מעטות, היו בלתי צפויות והעמידוך בפני אתגר אינטלקטואלי ומצפוני חדש. כאלה היו בעיקר עבודותיו בכתב. חבריו נהגו להגדיר את הערותיו כציניות. כזאת על כל פנים היתה חיצוניותם, אך מי שהשקיף עליו בעין בוגרת ידע שזו לא היתה גישתו העקרונית; הוא לא חיפש בציניות בסיס עיוני להשקפת עולמו ובוודאי לא צידוק לאורח חיים שלילי. היה זה רק ביטוי ללבטיו נוכח האתגרים שהעמידו בפניו החיים בגיל הנעורים.

אפרים גם האדם המבוגר מתלבט ולעיתים קרובות למדי מתפשר עם מצפונו. הוא לא ראה בפרצות אלה תופעה זמנית אלא תכונה מושרשת, ועל כן ערער לעתים על זכותם של המבוגרים להתוות נתיב לבני הנעורים. לא היה דבר מקודש שלא חלו בו שיני בקורתו האירונית. הוא לא נכנע לשגרה – ומכאן הקושי שלו להיענות לשיגרת הלימוד השיטתי. שיחה על נושא זה נתגלגלה בינו לביני, תוך כדי עבודת אסיף במשק, לאחר שסיימנו את ניתוח "מקבת" בכיתה. הוא לא הסכים לדעה המקובלת, שלפיה יצירה זו משמשת משל ואזהרה מפני ברירה של התנהגות שלילית. לדעתו של אפרים עלילת האימים של"מקבת" היא המציאות לאמיתה ואין איש יודע כיצד יוכל בן-תמותה לעקור מנפשו שלו את המכשפות שכפו על מקבת ואשתו את שרשרת הרציחות תוך ידיעה ברורה כמעט שפשעיהם עתידים להתגלגל עליהם עצמם. לדעתו של אפרים – חולשת עמידתו של מקבת מול יצריו הנו סימן היכר לאופיו של האדם בכלל.

בתשובה לדבריו הצבעתי על המאבק המתמיד לעיצוב ערכים ועל ההשגים העצומים על יד הכשלונות הנוראים. ניסיתי להוכיח את דברי בדוגמאות המוכיחות את התקדמות המערכת המשפטית, החברה והחינוך בעולם ועלייתן של צורות חיים חדשות ובעיקר בקבוצה. הוא לא כפר בהווייה הכפולה הזאת, ואף לא באתגר המוסדי כיסוד מוכרח בקיום האנושי, אך הוא מדד את שתיהן אחת מול רעותה והוא הדבר שהטילו לתוך מצב של מבוכה, שמפניה חש לעצמו מפלט בביטוי הציני המתוחכם. ברם, שיפוטו בחיי יומיום היה מוסרי והתנהגותו אצילה ממש. ראיתי לפני נער המהלך בצדי הדרכים ומשם שופך את אורו. אומנם הוא נראה מרוחק כלשהו מכיתתו-חברתו.

שוב חלפו שנים ולא נזדמנתי איתו לשיחה. האמת היא, שחששתי לו במקצת. ידעתי את רגישותו ולא הייתי בטוח בעמידתו מול המציאות. ראיתי את קשריו הקרובים עם הוריו. זה נגע אל לבי אך לא ביטל את חששותי. רק כששמעתי על התערותו האיטית אך הבטוחה בעבודתו, על התמסרותו ללימוד המקצוע, ועיקר העיקרים על התקשרותו המשפחתית, פגו חששותי. ראיתי בכל אלה את נצחונו על ספקותיו ואת הקץ ללבטי נעורים.

כרעם ביום בהיר היכתני הידיעה על מחלתו. ביקרתיו בבית החולים ובשיחה מהנה על הפאראפסיכולוגיה שנתגלגלה בינינו שמחתי לגלות את בגרותו. שללתי תורה זאת מבחינה הגיונית-מדעית ובעיקר מבחינת סכנותיה לחברה. מתחתי ביקורת על בריחת צעירים שהחיים לפניהם אל הסיאנסים הספיריטואליטיים, אל "פתרונות" משוללי בסיס תבוני. אפרים לא הסכים לדעתי, לא מפני שנימוקי לא היו משכנעים לגופם אלא מפני שלא היו ממין העניין שאותו חווה ולדעתו מוכרח לחוות בן תמותה תבוני דווקא. הוא הצביע על מצוקת התבונה שאף את העולם המוחשי-הנתפש אין בכוחה למצות ושאינה מותירה בתחזיותיה אלא וודאות – החדלון; ואילו נפש האדם עורגת אל ההמשך. מה איפה הפלא שהאדם מנסה לפרוץ אל מעבר לספירת הטבע אל המסתורין – שמא משם תזרח לו, תיקוות הנצח? לדעתו לא היתה כאן בריחה אלא ניסיון של מימוש מאוויים מן הכמוסים ביותר. הוא לא חשש מפני בריחה; יצר החיים הבריא והדאגה להמשך יש בהם כדי לשמור על הגבול בין ערגה לבריחה. פורקן זה עשוי להיות חיוני ליכולתנו הנפשית להחזיק מעמד.

לא קבלתי את דעתו אך שוב פעם הופתעתי ממקוריותו  ומדקות הבחנתו. שיחתנו אז נפסקה אך לא הסתיימה. נדברנו שנמשיך בה, כאשר יחזור הביתה. ברם, כאשר חזר לא התפניתי – ולא העליתי בחזיונותי האפלים ביותר שהיתה זו שיחתנו האחרונה.

אוי לי,שבמקום להתמודד אתו ולהינות משאר רוחו הנני כותב לזכרו.

בן-ציון פיינשטיין

לאלי שלום,

אלו הדברים שמצאתי על הצבת שעון השמש ליד חדר האכל.

בקיצורמה, עלון מידע מס' 50, 5.3.1971

"שעון שמש לזכרו של אפרים (פרויקה) כהן, תרומת האמנית מגדלנה שרום-גאוטר, קרובת משפחה של סבינה (כהן – רעייתו) ובמימון אחיותיה של מרים לבוס כהן. הוצב ביום השנה למותו על הדשא ליד חדר האוכל"

שעון שמש

לזכרו של אפרים (פרויקה) כהן (1943- 1970)

בן מרים ואליעזר

תרומת האמנית מגדלנה שרום- גאוטר

ובני המשפחה

רמת יוחנן מרץ 1971

חושבת שצריך לעשות גדר מתכת נמוכה כדי לחצוץ בין ה"מזיקים" ובין השעון.

תודה וישר כח על היוזמה.

מירי