אפרים מלמד

15/01/1910 - 08/04/1969

פרטים אישיים

תאריך לידה: ה' שבט התר"ע

תאריך פטירה: כ' ניסן התשכ"ט

שם האב: דוד

שם האם: ברכה

ארץ לידה: אוקראינה

שנת עליה: 1930

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

אפרים מלמד

אפרים נולד באוקראינה בעיירה נוביה אושיצה שבפלך פודול, הבן השלושה עשר מבין ארבעה עשר ילדיהם של ברכה ודוד מלמוד. הוא למד ב"חדר" וצפו לו גדולות. כשמלאו לו תשע, התייתם תוך זמן קצר מאביו ואימו וב-1922 היגר עם אחיו ואחיותיו לארצות הברית. אחותו הבכורה, מרים, אמצה אותו למשפחתה והיתה לו כאם. בביתה הוא חי עד שעלה לארץ ישראל. אפרים קיבל חינוך כללי ויהודי כאחת וסיים את חוק לימודיו בהצטיינות: במקביל ללימודיו בבתי הספר הכלליים, למד ב"תלמוד תורה" של בתי הספר העבריים המאוחדים. ללימודים אלו היתה השפעה רבה על דרכו ועתידו, שם רכש את ידיעותיו הבסיסיות בתולדות ישראל והושפע מהרוח הציונית ששררה בימים ההם. הוא ספג שם את האהבה וההזדהות עם העם, השפה והארץ ובבוא העת ידע לתרגם זאת לשפת המעשה.
ב-1930 עלה אפרים לישראל ב"קבוצת דטרויט", שכונתה גם "האמריקאים", והיתה הקבוצה האמריקאית המאורגנת הראשונה בתנועת "החלוץ" שעלתה ארצה מארצות הברית. היות ורק חמישה סרטפיקטים (אישורי עלייה) הוקצבו לקבוצה, נישאו מרבית חבריה בנישואים פיקטיביים שאיפשרו העלאת זוג חלוצים באמצעות סרטפיקט אחד. אפרים עלה כבן זוגה הפקטיבי של חברת קבוצתו, שרה קומרוב, שחזרה בסופו של דבר לארה"ב. ב-5.12.1930 הפליגו בני הקבוצה על סיפון האוניה "ווסטרנלנד" מניו-יורק דרך צרפת לאלכסנדריה ומשם, ב-22 בחודש, עשו דרכם ברכבת לתל-אביב, שם קיבלו את פניהם גולדה מאיר ומשה שרת. לאחר חודש של טיול ברחבי הארץ וחיפוש אחר מקום להצטרף אליו, הגיעו בני הקבוצה לגניגר, מקום מושבה של "קבוצת הצפון" והתאחדו עמה. לאחר תקופת הכשרה קצרה בקבוצת גשר, היה אפרים בין ראשוני המתנחלים ברמת יוחנן ובנה בה את ביתו.
כל חייו בארץ היה אפרים חקלאי. מלאכת הייעור לה היה שותף, ככל חברי קבוצת הצפון, ביער בלפור שבגניגר, היתה רק ראשית הדרך. במשך השנים הוא עבד בניקוי תעלות לייבוש הביצות בעמק זבולון, בעבודות בניין, בכריית בריכות הדגים, בסיקול שדות, בפלחה ובמספוא. למן 1943 עסק בהדרכה חקלאית וביקורת שדות מטעם אגודת "הזרע". הוא היה מסור לעבודתו עד יומו האחרון ולצד כל אלו, היה פעיל בענייני תרבות ובעריכת מסיבות חג בקבוצה. גם באמנות שלח אפרים ידו ובסדנה שהועמדה לרשותו באחד מהמקלטים, היה מפסל בכישרון רב בחומרים מהטבע: גזעי זית, ענפי במבוק, דלועים ועוד. את יצירותיו היה מציג מעת לעת בתערוכות יוצרים מקומיות ומחלק למקורביו.
במרוצת השנים נולדו לאפרים שישה ילדים: מנשואיו הראשונים, לרחל קוזלובסקי, נולדו רותי, דוד (דדה) ויונתן, ומנשואיו השניים, לדינה, נולדו אברהם (ביינוש), הלל והדס (דסי). גם נכדים ראשונים זכה אפרים לחבוק, אך לא האריך ימים ובטרם מלאו לו 60 הלך לעולמו.

קישורים:

אוגדן ותיקי "הזרע"

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • קורות חיים

    אפרים מלמד

    בן ברכה ודוד מלמוד

    נולד באוקראינה

    ה' בשבט תר"ע,  15.1.1910

    נשוי לרחל

    אבא לרותי, דדה ויונתן

    נשוי לדינה

    אבא לאברהם (ביינוש), הלל ודסי

    עלה ארצה 1930

    הצטרף לקבוצה בגניגר – 1930

    ממייסדי רמת יוחנן

    נפטר כ' באב תשכ"ט,  4.8.1969

    בן 59 במותו

    יהיה זכרו ברוך

  • דברי יעקב יניב

    לזכר אפרים מלמד

    דרכו של אפרים ז"ל לחקלאות היתה, כמו של כל אחד לפני שלושים שנה, עבודה בשדה, בעבודה בבהמות, התחלה של זריעת דונמים אחדים של תילתן וכדומה. אבל לאט, לאט למד את החקלאות והתעניין בנושא  הזה באופן מקצועי ומדעי.

    הוא לא הסתפק בהכרת החקלאות המודרנית ובלימוד, אלא רצה להכיר את המקורות של החקלאות העברית הקדומה. מתוך קריאה בספרות העברית הקדומה (בעיקר משניות) למד הרבה והתגאה בנושא והיה מראה לי את מראי מקורות והיה מתפעל מהעין החדה, המסירות והקשר לקרקע של האיכר העברי בימי קדם. באופן כזה למד להכיר גם את החקלאות העברית הפרימיטיבית כדי להשוותה לחקלאות העברית הקדומה. למוד זה הביא אותו באופן טבעי להתעמקות בחקלאות של ההווה ובה מצא דרכו בשנים האחרונות.

    לעיתים קרובות נסענו יחד לבקר במשקים, הוא כמפקח בגדולי שדה מטעם "הזרע" ואני כחבר מזכירות ארגון עובדי הפלחה. ראיתי באיזה יחס חברי וידידותי נפגש עם עובדי השדה.

    והרי יחס כזה ואמון חברי נחוצים לא רק בטיפוח גידול זה או אחר, אלא כדי שהמגדל לא ייכשל בעבודתו, היה אפרים ז"ל גם לומד מחלות צמחים ומזיקיהם, אמצעי הדברה וכל מה שצבר מניסיונו ומקריאה – השתדל מיד למסור לעובד בשדה, לאיש המשק ולכן הוא היה לא רק מפקח על גדול זרעים, אלא גם, מדריך חקלאי והכל מתוך אחריות רבה ועניין רב בהצלחת גדולי שדה.  ומשום כך היה אמון מלא אליו מצד איש השדה.

    באופן כזה הצעיד את החקלאות שלנו קדימה ולא נלאה לנסוע ולבקר בשדות המשקים אפילו למעלה מכוחותיו הפיזיים. ובאופן טבעי עבד מתוך שיתוף מלא ועדוד מטעם ארגון עובדי הפלחה.

    אין ציון מתאים יותר לזכר אפרים ז"ל מאשר מתן מלגה מטעם "הזרע" על עבודה בכתב בחקר החקלאות ולציון זכרו באסיפת ידידים ומוקירי שמו.

     

     אלול תשל"ט  יעקב יניב

  • על מותו של אפרים- אידה כתר

    על מותו של אפרים  (אפרים מלמד )

    (אידה כתר)

     

     

    לא אדע מדוע

    עוד לא בכיתי

    על מותו של אפרים.

    מותו של אפרים,

    פשוט תמוה,

    אינו מתקשר עם שום דבר.

     

    לא אדע מדוע,

    באותו שבוע ראשון

    למותו של אפרים,

    עלו מעליהם באזני רוחי

    משפטים קטועים ומילים

    מהשיר הראשון שלימדתיו.

     

    הרבה שירים לימדנו

    זה את זו.

    אולם זה היה השיר הראשון.

    שרנו ורקדנו אותו,

    כפי שלימדוני לשיר ולרקוד אותו שם,

    ברוסיה הרחוקה.

     

    אחד משירי קרילוב היה השיר,

    על מילותיו השובבניות

    ומנגינתו, מלבבת, עליזה, ומרקידה.

     

    אפרים צלל לניבכי השיר,

    דלה מתוכו את היפה שבו.

    ובקולניות עליזה ומשמחת

    נהנה והצטעצע בתגליתו.

     

    זה היה לפני,

    בערך, ארבעים שנה,

    ומילות השיר התערבבו

    ביתר המילים שמתוספות לו

    לאדם במשך ארבעים שנה.

     

    בשבוע הראשון

    למותו של אפרים,

    עזבו מידי יום מילות השיר

    את סבך כל יתר המילים,

    והסתדרו להן במקומן,

    זו על יד זו.

    וביום השבעה

    ידעתיו שוב,

    מתחילתו ועד סופו,

    ושרתי אותו כסידרו.

     

    עם שובו של השיר

    שבו המקומות בהם נהנינו לבקר,

    מוזיאונים, ספריות, תיאטראות,

    כדרך הנעורים בעיר גדולה.

     

     

    אולם,

    אנו אחרת קלטנו

    את כל אלה.

    אנו, חברי "הקבוצה"

    זו העומדת לעלות לארץ ישראל.

    עלינו לאגור מהטוב והיפה

    ולהביאם עמנו לשם,

    אל הנכספת מכל,

    אל ארץ ישראל.

     

    זו מושכת אליה

    בחבלי קסמים.

    מוקסמים ומכושפים

    היינו מתהלכים

    ברחובותיה של העיר  הגדולה,

    שכבר היתה לנו כזרה.

     

    הקבוצה,

    מחכה לאות,עמה

    תתחיל הגשמת היעוד,

    חיי קבוצה- בארץ ישראל.

    זה היה לפני,

    בערך – ארבעים שנה.

     

    היום, ביום השלושים,

    עלי לומר דברים

    לזכרו של אפרים.

    המילים אינן באות.

    אינן מסתדרות

    בסדר כל שהוא.

    הן רודפות זו את זו

    ולכלל משפט הגיוני,

    אינן מגיעות.

     

    באים קטעי משפט,

    באים ונעלמים במנוסה,

    ובמנוסתם משאירים אחריהם

    סימני שאלה.

    אלה מתכופפים, חודרים, נוגסים,

    דורשים תשובה.

    איך זה –

    אפרים איננו עוד!

     

    פתחתי את ספרי,

    לאותם הדפים בהם

    מוכיח הוא אשר

    "ענה את איוב מן הסערה"

    אולי אמצא בשאלותיו מענה.

    היטב הקשבתי לשאלות,

    לקצב החיים בהם מקיף

    המשורר הקדמון את ההוויה כולה,

    ועם שאלותיו הוא,

    עצם מאוד התמוה

    הבלתי מובן,

    הלא ידוע.

    איך זה –

    היה אדם ואיננו עוד,

    איך זה –

    אפרים איננו עוד.

    לא אדע מדוע

    עוד לא בכיתי

    על מותו של אפרים.

    זאת אדע,

    כאשר היא תבוא

    הדמעה,

    לא אחוס עליה,

    לא אדחינה,

    לא אשיבנה למקורה.

    כי שם רבות כמוה

    נקוו

    על מותו של אפרים.