אפרים רייזנר

על אפרים רייזנר ז"ל – ליום השלושים

את אפרים ז"ל הכרתי כמעט כל שנות חייו בארץ. לראשונה נפגשנו בביה"ס החקלאי מקווה ישראל בשנת 1922. אני הייתי תלמיד, נתון למשמעת בתיה"ס ואפרים היה בקבוצת הפועלים,חברי השומר הצעיר, אשר באו להכשיר את עצמם בעבודה חקלאית לפני עלותם להתיישבות בעמק יזרעאל.

אפרים היה זמן קצר במקווה ישראל, אבל הקבוצה הקטנה הזאת, מראשוני העלייה השלישית, אשר מעמדם היה של פועלים – עשה רושם עלינו, על קבוצת תלמידים, אשר גם כן היינו מראשוני עלייה זו. כפועלים היו להם זכויות מיוחדות. בשעה שאני וחברי חרשנו בשוורים – הפועלים וביניהם מנדל ואפרים רייזנר ז'ל חרשו בפרדים.

אנו בעתיד ראשוני קבוצת הצפון היינו מעונינים מאוד להתקרב אל פועלים אלה שהיה להם מטבח וחדר אוכל נפרד ולשם היינו מציצים ומקשיבים לויכוחים או שיחות בעיקר בעיניני עבודה וענפי משק.

עברו שנים אחדות, קבוצת הצפון היתה בנהלל, בעין–בדה, באמצע שנות העשרים. הקבוצות המעטות הפזורות בארץ בהתיישבות ובמושבות התחילו להתארגן. נקראה ישיבה של בכירי הקבוצות באחת המושבות. אפרים רייזנר היה המזכיר ורושם הפרוטוקול. זאת היתה פגישתי הראשונה עם אפרים בראשית עסקנותו בתנועה הקיבוצית, שהיתה עדיין בחיתוליה. אולם הקירבה הרעיונית והמגע בעיניני תנועה החלו כאשר חיי החברה בבית-אלפא וברמת יוחנן התערערו כתוצאה מהשקפות חברתיות – פוליטיות.

כאשר המתיחות הגיעה לשיאה ובאויר כבר נשמעה "ההעברה" לכאן או באחד הימים החלטתי על דעת עצמי לנסוע לבית אלפא ולשוחח עם אפרים על המצב.

היתה זאת שיחה חברתית וגלוית לב העומד בפני שני הקיבוצים.

ברמה, החלה הפעילות האינטנסיבית של אפרים בתנועה הקיבוצית ובמפלגת פועלי א"י. כאן, ברמה הכרתי את אפרים יותר והיה שבשבילי סמל ומורה הלכה. לא תמיד הסכמתי לדעותיו, אבל יושרו, אמונתו ויחסו לחבר הם אשר יצרו את הערכתי ויחסי אליו. בדרך כלל מקובל "אין נביא בעירו", אבל בתוכנו הרגשנו והערכנו את המידות התרומיות של אפרים וכך היתה גישתי שלי לאפרים. במשך כל השנים הארוכות לא היה לי שמץ של חשד שאין "תוכו כברו" ולכן התייחסתי תמיד לאפרים לארכיון בכבוד ובערכה. לפני שנים אחדות מסר אפרים את תיק מכתביו ומאמריו. קראתי בעיון התכתבות של אפרים עם בן גוריון בתקופת "הפרשה". נוכחתי עד כמה העריך בן גוריון את אפרים ודעתו היתה חשובה בעיני בן-גוריון.

ואמנם חי בתוכנו איש אשכולות ואיננו עוד…

                                             אדר תשמ"ג              יעקב יניב.                        

 לדמותה של גוסטה – אפרים רייזנר

התינוק נולד עירום… רבות טרחה גוסטה לשנן את העובדה הפשוטה הזאת, הידועה, לכאורה, לכל, באוזנינו, באזני הגברים הנושאים בתפקידים שונים בקבוצה, שבידם כביכול המפתחות לתקציב לבדים, לשמיכות, למכונת תפירה, לחדר הנוסף במחסן הבגדים, לחומרים ולעבודה, לעשית ארונות או אצטבאות.הילדים מתרבים וגדלים בלי עין הרע ויש להלבישם ולכסותם ולהוסיף השקעות והוצאות ועבודה, ועל כל יום עבודה, ועל כל סעיף של הוצאה "בלתי מכניסה" צריך להיאבק ולהסביר ולהחדיר למוחות חד-צדדיים של הבחורים אמיתות באנאליות, כה נגלותלעין. מנין היא שאבה את הכח לעמוד במאבק הזה ולהוסיף ולהלביש ערומים במשך קרוב לשלש עשרות שנים, ללא ליאות ובהתמדה של מי שעושה בעבודת הקודש?.

אכן, אין אדם מתפלא לאם הטורחת בגידולילדיה,עבותות של קשר קדומים, זרמי דמים השוטפים ממעברי היקום אל התאים של כל מישקשור אליו בטבורו, מחוללים את הפלא, שאדם שוכח את צרכיו את תאוותיו הוא, מדכא יצרקיום שלו עצמו למען קיים נפש אחרת, בשר מבשרו. ואמנם הורגלנו לחזיונות התמכרותוהקרבה של אם למען ילדיה. אדרבא, אורח אחר, אנוכי של אם, הוא יוצא דופן, בלתינורמלי. אך נדירה היא האם לילדים זרים, ביחוד של אם, אשר לה צאצאים משלה והיא גםאם לילדים זרים. זו כבר תופעה החורגת מהטבע ומגבול היצרים המקיימים את החי.זותופעה שהיא כולה א נ ו ש י ת . פרי הפרית הטבע ע"י רוח האדם. נדירה היאהתופעה, אך היא קיימת והיא מעידה על אפשרויות, היא בשורה לעליה, שאותה מסוגל לעלותהאדם בסולם שכלול המין האנושי. על כן נתמה ונעריץ את החמדה הזאת הגנוזה במיוחדבאישה, הנושאת חיים, נלחמת על שמירתם.

הזדמנויות רבות בחיי הקבוצה, בתנאים של משק מתוכנן, לגרוע מן התנאים הראשוניים לספוק צרכי האדם ולהוסיף על הפיתוח של המשק מן האמצעים, מכוחות העבודה. נחוץ שיהיה הנושא המתמיד בדאגתו לשמירת החיים, בבריאותם, בנוחיותםהמינימלית, ברמה התרבותית.  הנשים בקבוצה מן ההכרח שיקימו מתוכן כאלו, אשר דאגתן לשלום קרובי משפחתן תוכל להתמזג בתוך הדאגהלשלום המשפחה הרחבה, המבוגרים שבה והתינוקות שבה. ולא עוד, אלא שהן תוספנה ערות אינטלקטואלית על ערות הלב ועל הרגישות כלפי מאוויי האדם, הבוגר היחיד והילד היחידותלמדנה לשלב את הצרכים האלה בכלל התכנון של המשק וצרכי הציבור, שתוספנה כח עמידהעל  הגנת הצרכים האלה והסעיפים המבטאיםאותם בתקציב ובסדור העבודה.

אחת מאלו, שהגיעו ופיתחו בתוכן בשלמות אתהיכולת להעביר את רגשי האמהות מן הכלי הפרימיטיבי של דאגה לקרוב קרבת דם אל הכלישל אם לרבים, היתה חברתנו גוסטה המנוחה.

כיצד הגענו להתגבשות הטיפוס הזה של אישה בקיבוץ? בראשית היינו חבורה של נערים ונערות, שלכדה אותם בעיקר בקשת החוויה החזקה,המסעירה. דמינו שאנו חיים חיי ויתור של אפשרויות הגלומות בנו עצמנו ועל הזדמנויותהמצויות ב"עולם הגדול". רק באופן עמום וברגעי העמקה אינטואטיבית חשנובסערה הגדולה המתרגשת מעל לראשי העם הזה בתפוצותיו, סערה העומדת להכרית חלק גדולממנו ונושאת במשבה סכנה לקיומו הפיזי ממש של כל אחד ואחד מבניו. רק ברגעים הבודדיםשל תחושה והזדהות עם גורל העם ידענו שבהצלת נפשותינו ונפשות קרובינו אנו עוסקיםוטורחים. חיי הויתור המדומה והקושי של הסתגלות תבעו התפרקות בחויות היחיד בתוך חייהצוותא ויניקה ממעין האהבה. זו היתה אהבה שהאדם צמא לה, התרפק עליה, שאב בטחון ממנה – אהבת מקבלים ונהנים, האהבה כסם החיים, כדשן לצמיחת האדם והתבססות רצוןהחיים שלו.

לנערותינו היתה בפרק זה של חיינו תפקיד נכבד שליציקת רצון החיים אצל היחיד ואצל הצוותא – ולא לי המכשירים לתארו כמו.

מלבדן, האהבה הפעילה, המעניקה לזולתו היתה מנתחלקם של המעטים, שהיו מסוגלים לטרוח בטרחת הצבור ,הקדימו להתערות בעבודה והיו בוטחים בעצמם ובמתת יכולתם. בפני האישה היו פתוחות בצבור עמדות מועטות בלבד, שהןיכלו להערות את רצונן ואת יכולתן להעניק לרבים. יצירת ה"קומונה" בבגדים,המטבח המשותף, קראו לאלו, שבחלקן נפלה המזיגה של כשרון מעשי עם צימאון להנות את הרבים.עולם הפעילות המרובה ובשביל הרבות נפתח עם הופעת הילדים בקבוצה. מסביבלילדים המעטים הראשונים החלה להנץ תשוקת השליחות האמיתית, המיועדת לאישה.התגבשותההממשית של הרגשת השליחות, תכלית החיים, פרישות הזוג הצעיר באוהלו, החוגג אתהצמדותו ליקום וכורת ברית עם ההוויה הממשית ושולח שלוחות אל הנצח, אל ההמשך. אךייעודה של האישה נולד על ברכי הצוותא, התגבש בשותפות ההנקה לרך הנולד, בהתבוננותהמשותפת לאורחותיו ובמאמץ להבין לצרכיו, למלמולו, לתהליך פקוח עיניו ושכלו לקליטתרשמים – לא היתה בקרבת המקום האם והסבתא להדריך את האם הצעירה בתורה העתיקה המסורהמדור לדור –  במשותף דאגו להגן עליו מפני מלריה, קור וחום ורוח. קמה ותהי הדמות הנאצלת של אדם בקבוצה – אם לילדים רבים,שאינם בשר מבשרה ואף על פי כן מאמצת אותם לעצמה ומריקה כשרון הלב, שניתן לה מטבעלמען פרי בטנה, לחרדה ולאהבה, לילודי אישה אחרת. התרקמו רגשי התודה, האמון והבטחוןבנאמנותה ובהתמסרותה של המטפלת והממונה  עלכסותו ולבושו של הילד.

מצויות בעולם דמויות נשים כאלו – אילו לא היומצויות, לא יכלו לצוץ ולפרוח בקבוצה. נזירות, שחייהן קודש לילדים – לא להן, אחיות מטפלות, שזה מקצוען וזה תוכן חייהן ומבע לאהבתן; ובעולמנו הקטן: האחיות הסוציאליות, שהקדישו חייהן לילדים במחנות ובמעברות, חברות ארגון אמהות עובדות,הגוזלות מביתן ומוסרות בהתנדבות לילדים הזקוקים להתמסרותן. כוחה של הקבוצה שהיא מגדלת דמויות אלו כתופעה נפוצה, חלק בלתי נפרד מהווי החיים ומבנה החברה, שהיא עושה את הסובלימציה של יצרי האמהות קניין של נשים רבות, מעלה נשים רבות למעלת אם לרבים,למיצוי מלוא יצר הנתינה הטבועה בה, לאתערותא ולעילא.

אנחנו פוקדים את זכרה של גוסטה, כתום שנה להסתלקותה מבמת החיים שלנו, כאחת הראשונות, שזכתה להדבק  בחמדה הגנוזה לאישה בקבוצה, לרוות מרורות מהמאבק על הליקוט והיצירה של בית פתוח והיצירה של בית הטיפוח לילד, בתנאים שלמצוקה ומחסור וקוצר יד – אך גם לגמוע מלוא הכוס של ספוק מחיים מוקדשים לעדת ילדים,בשורה והבטחה של המשך ועתיד, ולהרגיש סביבה הכרת תודתם של הרבים, תינוקות והורים.

הכרת תודה לאמהות הנאצלת מלווה את זכרה מעבר לקברה הנטוע בתוכנו.

                                                                               אפרים רייזנר.