אפרת קציר

26/08/1942 - 24/02/2007

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג אלול התש"ב

תאריך פטירה: ו' אדר התשס"ז

שם האב: אלכסנדר (דינסטג) זישה

שם האם: יהודית

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בני קציר (קסלאסי)

אפרת קציר

אפרת נולדה בקיץ 1942 ברמת יוחנן, בת שניה ליהודית וזישה דינסטג, מחלוצי העלייה השלישית, אחות לרפאל הבכור ולחיהל'ה, בת הזקונים. היה זה זמן קצר אחרי שעקרה המשפחה מבית אלפא עם הפילוג ובנתה את ביתה מחדש ברמת יוחנן.
ילדותה עברה עליה ביחד עם בני גילה בחינוך המשותף. טרם מלאו לה שש שנים כשפונתה עם כל ילדי הרמה אל מחוץ למשק בימי הקרב על רמת יוחנן במלחמת השחרור. את חינוכה קיבלה בבית החינוך בגוש זבולון ובחברת הילדים שהתנהלה כבת דמות של חברת המבוגרים, על מוסדותיה ודרכי קבלת ההחלטות שבה. מגיל צעיר חונכו הילדים לחיי עמל, ערך שנטבע באישיותה של אפרת עד אחרון ימיה.
רק בת 12 היתה כשהחל להירקם הקשר בינה לבין בני קסלסי (קציר), חניך חברת הנוער "ניות", שהפך עד מהרה בן בית בבית הוריה.
בתום כתה י"א, עברה אפרת ללמוד בבית ספר "אומנה" לימודי אחיות מעשיות ומטפלות, מקצוע שהלם את אישיותה המתמסרת והמעניקה וליווה אותה ברבים מהתפקידים שמילאה במרוצת השנים.
ב-1960 התגייסה לצה"ל ושירתה כאחות בבית החולים "אסף הרופא".
ב-1963 נישאו אפרת ובני ובנו ביתם ברמת יוחנן. ב-1971, לאחר ציפייה ממושכת, אימצו אל חיקם את ישי, בנם הבכור, וב-1974 נולדה לימור. מאז היתה אפרת אמא "משוגעת", מסורה, עוטפת וחמה מאין כמוה. כך עם ילדיה ונכדותיה וכך עם בני השבט הרחב ברמת יוחנן.
למעט שנתיים בהם חיו בני הזוג בפתח-תקוה (1968-1970), היתה אפרת כל ימיה קיבוצניקית מסורה ומזדהה, וברוח זו גידלה את ילדיה. שנים רבות היתה מטפלת בבית התינוקות ובפעוטונים, ואחר כך במשך השנים בישלה במטבח, היתה אקונומית, סדרנית עבודה, מחסנאית, כובסת ותופרת, עבדה במדגריה בשיווק וגבייה ובין לבין גם בהזרקה ומיון. עם הקמתו של בית המוסדות היתה למנהלתו הראשונה. במרוצת השנים היתה חברה כמעט בכל ועדה אפשרית וכדרכה- מסורה, אכפתית ומסבירת פנים.
בשנים בהן ליוותה אמה בזקנתה בבית הסיעודי גמלה בה ההחלטה להקדיש עצמה לטיפול בחברים הותיקים ולהיות להם לסעד ומשענת בשנותיהם האחרונות. ואכן היא היתה לאם הבית ב"חמדת אבות" וזכתה ולהוקרתם של המשתכנים ושל חבריה לצוות.
אפרת הקדימה להסתלק מן העולם. מותה בא לה פתע והותיר המומים את כל סובביה. בעיצומו של יום עבודה שגרתי, בחורף 2007, שעה שערכה קניות עבור הבית הסיעודי, לקתה בלבה וכעבור יומיים הלכה לעולמה והיא בת 64 שנים. הובאה למנוחות בבית העלמין הגושי. 

 

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    אפרת קציר 

    בת יהודית ואלכסנדר (זישה) דינסטג

    נולדה י"ג באלול תש"ב  26.8.1942

    ברמת יוחנן

    נשואה לבני קציר (קסלאסי)

    אמא לישי ולימור

    נפטרה ו' באדר תשס"ז 24.2.2007

    בת   64  במותה

  • תמונה על הקיר – ירמיהו בן צבי

    תמונה על הקיר ירמיהו בן צבי

    את הרשימה "שלוש נשים בשדה" כתבתי לפני 6 שנים והיא הופיעה ב"ברמה". יום למחרת הפירסום, מוקדם מאוד בבוקר, הגיעה אפרת ז"ל למכבסה ונעמדה בפתח. היא באה באופן מיוחד.

    נראה היה שהיא רוצה להגיד משהו, אבל המשיכה לעמוד שם עם דמעות בעיניים, עמדה והסתכלה, ככה, בלי מילים.

    שאלתי אותה: "אפרת, נו? מה?" אבל היא לא ענתה. רק עמדה ובכתה.

    אחרי רגע או שניים, נרגעה וסיפרה שמאז שקראה את הרשימה, היא לא יכלה להירדם מרוב התרגשות. יש לה עותק מוגדל של אותה תמונה, היא ממוסגרת ותלויה אצלה על הקיר בסלון. זוהי מזכרת מאוד מאוד יקרה מאמא שלה. והיא באה כדי להודות לי.

    היום, באיחור, אני רוצה להקדיש לזיכרה של אפרת את הרשימה ההיא.  ירמיהו.

     

    שלוש נשים בשדה

    יום ראשון, רגעי השקט העצובים בבית הקברות.

    הרוח חולפת בין המצבות, בין השמות החדשים והישנים, בין קרעי החיים והמתים, בין מטחי רגבי העפר על הארון החשוף, טרם יגבה התל ויכוסה פרחים, טרם ינשאו ההספדים, שקט עצוב.  

    אלו הרגעים בם החדלון  מתקרב אליך, נוגע, והופך את המוחשי לאובדן. 

    רציתי לספר על זיכרון אחד מימים אחרים.

    באותם ימים כשהיינו הולכים  לבית ההורים, אמרנו: "הולכים לחדר". וזה באמת היה לא יותר  מחדר אחד ומרפסת משותפת. ב"חדר" שלנו, עמדה שידה ישנה. רהיט עץ שהגיע לארץ עם סבתא, במאה הקודמת. שידה מצועצעת, מגולפת מיני פרחים וציצים. באותה שידה הייתה מונחת קופסת פח מלאה תמונות מתקופות שונות, ללא סדר. אף אחד לא מצא זמן, או סבלנות, כדי לסדר אותן באלבום.

    ביניהן היה צילום אחד ישן:

    שלוש נשים בשדה.

    לא יודע מי היה הצלם ש"תפס" את הרגע הזה במצלמתו, רגע שהכיל "חתיכת חיים" מעבר למקום וזמן.

    שלוש נשים בשדה. כבר לא צעירות, בעשור החמישי או השישי לחייהן, עומדות בשדה השְׂעוֹרים, או הקמה כמו שאז קראו לזה, על פניהן שפוך משהו שהוא הרבה יותר מאושר.

    וזה היה באביב.

    הן היו "פעילות החג". לבשו חולצות לבנות כנדרש, על מותניהן, הלא צרות, חגרו בגאווה את "חגורות העומר", יוּטה רקומה שיבולים ופרחי אביב – הן היו חברות המקהלה.

     הן לא נזקקו לחזרות לפני החג, גם לא היה צורך להתחנן בפניהן שיבואו לשיר, בשבילן זו הייתה זכות. הן ידעו את כל המילים בעל פה, ובכל זאת, אף אחת לא ויתרה על זכותה לחוברת התווים והמילים שחולקה ל"פעילים", על מנת ש"יהיו בעניינים" במהלך הטקס.

    לשלושתן היציאה לשדה הייתה כרוכה במאמץ ובקושי לא קטן.

    בבואן לפאת השדה, היו צועדות בגאווה בשבילים שסומנו עבורן, שבילים שצויינו בשלט מיוחד- "לפעילים בלבד", והלב היה מלא.

    חיניה הייתה האחרונה מביניהן שהלכה לעולמה. על ידה עמדו יהודית דינסטג ואמא שלי.

    שלוש נשים בשדה.

    כמו "נתפסו על חם" במעשה אהבים.

    הרבה שנים עברו מאז, ה"עומר" עדיין נחגג, הגילאים מתחלפים, אך הקושי להרים את החג מכביד יותר ויותר, משנה לשנה טעם ה"יחד"  מתפוגג ומתכהה.

    אבל בצילום הזה הזמן עמד מלכת. שלושת ה"בנות" יישארו שם בשדה הקמה לנצח, בחולצות לבנות, בחגורות העומר, ושירי מתתיהו שאין כמוהם ליופי על שפתיהן. מאושרות. .

  • אפרת – ראובן עזריאלי

    אֶפְרָת

    הַיּוֹם עָלָה כְּמוֹ כְּלוּם לא קָרָה                        

    שְׁטוּפָה בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ מוֹרִיקָה הַשְּׂדֵרָה,

    , רַק אַתְּ שׁוּב לא תֵּלְכִי לְאַרְכָּה

    וּבְלִבֵּנוּ נוֹתְרָה רֵיקָנוּת מְעִיקָה.

     

    חָלָל אוֹתוֹ לא נִתָּן לְמַלֵּא

    רַק פְּנִינֵי זִכְרוֹנוֹת נוֹסִיף וְנִדְלֶה,

    כָּל אִישׁ בְּלִבּוֹ יִנְצוֹר כִּפְנִינָה

    אֶת שֶׁלְּאוֹרֵךְ הַדֶּרֶךְ לוֹ נָתַתְּ מַתָּנָה.

     

    בִּלְשׁוֹנֵךְ לְהַצְלִיף אַתְּ יָדַעְתְּ

    אַךְ עֵינַיִךְ אוֹתִי, לִטְּפוּ בְּמַבָּט,

    פִּיךְ וְלִבֵּךְ יְשִׁירִים וְשָׁוִים

    הָיִית צִיר בֵּיתֵךְ הַמָּלֵא אוֹהֲבִים.

     

    עֵת הַיֵּשׁ וְהָאֵין מִתְחַלְּפִים לְלא הַתְרָעָה

    חָנוּק הַגָּרוֹן וּבָעַיִן דִּמְעָה,

    כָּל שֶׁנּוֹתַר הוּא לִלְחוֹץ אֶת יַדְכֶם

    לְחַבֵּק וְלוֹמַר : אֲנַחְנוּ אִתְּכֶם.

     

        ראובן עזריאלי25/2/07

     

     

     

     

  • אמא – ישי

    ליד הקבר אמר ישי

     

    אמא

     

    שִׁיר לַמַּעֲלוֹת

    אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי:

    עֶזְרִי מֵעִם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

     

    עומדים אנו כאן המומים, עוד לא מעכלים.

    היית מרכז חיינו, באהבה, דאגה וגאווה, ממש עד כלות הנשימה.

    בגאווה תמיד סיפרת על הילדים ועל הנכדות.

    בדאגה, הנחת סמרטוטים בתוך המרזב של הפעוטון, כדי שבגשם אוכל לישון.

    באהבה נישקת אותי בבית מוסדות, ואמרת "אף אחד לא רואה". באהבה ובדאגה הזאת עטפת לא רק אותנו אלא גם את כל הסובבים, משפחה, חברים מהצבא, מהלימודים, מהעבודה והקיבוץ. ואת זה בטח רובכם יודעים.

    הלב העדין שלך דאג לכולם, רק לא לעצמך.

    לך אבא – מגיל 13 אתה עם אמא, 52 שנים – זה לא יהיה קל, אבל אנחנו איתך. כולנו.

     ואליך אל רחום וחנון בקשה אחת לי – תדאג לאמא בעולם הבא כמו שהיא דאגה לנו כאן.

     אמא צדיקה, נוחי בשלום על משכבך, בגן עדן תהא מנוחתך ותעמדי לגורלך בקץ הימים.

     ולכם אנשים טובים – תודה שבאתם ללוות את אמא למנוחת עולמים. .

     

  • דודה – מוטי דינסטג

    דודה – מוטי דינסטג

    מה אפשר לומר, אנחנו בוכים ועצובים, עצובים מאוד.

    עומדים ובוכים ולא מאמינים שהשארת אותנו לבד, ככה פתאום. הרי כבר התגברת על הכל. זה לא נתפס. ודווקא עכשיו כשהמשפחה גדלה.

    הקמת משפחה לתפארת ודאגת לכל מחסור. תמיד עם חיוך, תמיד עם רצון לעזור. להתלונן – אין מילה כזאת.

    הזיכרון שלי מפתח תקווה, השחייה… התקופות שהייתי בא לבקר, תמיד בשמחה, תמיד בלבביות, בשבילי דודה זו הייתה תקופה נפלאה, דיברנו על זה.

    השמחה שלך עם חזרתנו לקיבוץ, הילדים שמאוד אהבו להיפגש איתך.

    יובל אמר כמה פעמים שהפגישות איתך בבוקר ממש עזרו לו בהתחלה, והוא מאוד מאוד עצוב היום.

    אפרת, לפחות את הזיכרון נוכל לשמור.

    תנוחי לך על משכבך בשלום, ותמשיכי לשמור על כולנו מלמעלה.

    אנחנו אוהבים וזוכרים….