אריה זילברבלט

על ד"ר אריה – בן ציון פיינשטיין

חדלו חיים עתירי עלילה ורבי ייסורים. לא שבע ימים היה אריה עם הסתלקותו,

אף לא פסק צימאונו לחיים חרף המרורים והאכזבות הרבים שהעניקו לו – תמורה לדבקותו בהם. אך הוא למרות כל אלה ועל אפם לא ויתר. אהבתו לעולם לא ידעה גבול ואילו העולם שלם ביד קמוצה העניק לו מנה זעומה של אושר עד כדי לבייש.

למרות היותו בן להורים אמידים הוא ידע סבל רב וצער מאז ימי ילדותו.

המום שהוטל בו, מלחמת העולם הראשונה, אימת פרעות, מלחמת העולם השנייה, הבריחה לרוסיה וגלות בסיביר כחשוד בריגול עד שנת 1943, הרעב הנורא ועל כל אלה המראה של שקיעת מוסרו של הדור וכמישת תקוותיו ואם לא די בכל אלה- אבדן רעיה ואם על סף גאולתו בארץ ישראל. כל אלה אינם אלא תרשים חיוור, מסגרת ספור על עמל חיים ואימיהם, ספור מאבקו של יחיד על הצלת חייו ועל שמירת צלמו של האדם. ספור המפלל לסופר עלילות.

מי איוב ויפתח פה לפצעים פתוחים – שותתים?! מי יתנה גבורת רוח לשמור ואף לגבש אופי – בסיס זינוק לעילוי אנושי!

אין זאת אלא עמדה לו גרסת ינקות! נפשו על כל עושרה הרוחני עצובה בתקופה של התמודדות גורלית, כאשר אכזריותה השוצפת של מלחמת קיום בתנאים של מהפכה תעשייתית עולמית תוך העתקת המוני אדם ממחוזות ילדותם וניתוקם ממגע של קרבה משפחתית אל זרותם של חיי המון, משמשת אתגר לנושאי רעיונות של גאולת האדם על הכלל והפרט שבו, כאשר הבדידות זעקה לחברות והמצוקה – לרחמים. עלתה התקווה לשנות סדרי עולם ולהמיר תלות – בחרות, זרות באחווה, שעבוד עמים בחרות לאומית, גלות ישראל בגאולת ציון.

אלה היו בשורותיה של המהפכה הרוסית בהתהוותה לפני הסתאבותה  הקטלנית.

האווירה הרוחנית רחשה כבוד לאדם ברוח דבריו של גורקי: 'האדם – זה צליל גאה'. אינני יודע, אם אריה "קנה" לעצמו כרטיס מפלגה כלשהי ואם חתם על תעודת זהות פוליטית מוגדרת, אך כל מי שבא במגע איתו, ויהיה הקשרו אשר יהיה, לא יכול שלא לזהות בו את בנה האציל של תקופת הליברליזם הגואה, הליברליזם בתדמיתו המתוקנת ביותר המצרפת חרותו של אדם עם אחריות לקיומו ושאיפה לעילויו. לא היה זה ממנהגו של אריה לדבר נשגבות בדיוק כפי שלא נהג לדבר סרה בזולתו. ברם, גם שיחו ובעיקר מעשיו ואורח חייו נשאו את חותמם של הערכים שעליהם גאוותו של כל הנברא בצלם. תכונה זאת הקיפה את כל דמותו העשירה. בתור רופא לא עשה סייג לעבודתו. הוא נענה לכל קריאה בכל שעה משעות היום והלילה, ואף הכביד על עצמו את עולה של האתיקה הרפואית.

כל אדם שנזקק לעזרתו לא יצא מכלל השתוממות – מרחיבת הלב נוכח אותה מסירות וחרדה לשלום החולה, שהיה מגלה אריה. שינה, מנוחה ובילוי לא נחשבו בעיניו, כשהוא נקרא אל מיטת החולה.

אך לא בתחום זה בלבד הצטיין אריה: מי ששוחח איתו אי פעם על נושא כלשהו, לא ישכח את ההנאה הרוחנית שזכה לה. שיחו היה רצוף אינטליגנציה וחכמת חיים, אך העיקר בו היה גלוי לב ואמת, אך ללא צל של רצון לפגוע או חלילה התכבדות בקלון זולתו.

לא יכולתי למצוא צל של התנשאות בהתנהגותו של אריה ועל נקודה זאת הוא עבד ללא לאות. כאשר שאלתיו מדוע הו מתאמץ להשתתף בתורנות הקשה בחדר האוכל למרות מומו המכאיב? היה עונה לי, שהצטרפותו לחברה הקיבוצית היא בת משמעות רק אם היא מעמידה את המצטרף על בסיס שווה עם כלל החברים. אחרת אין השתייכות, אלא מימרא נבובה ותו לא. על כן כבד משקלה של עבודה  זאת שבעתיים ממשקלו של מומו. וההתגברות עליו הוא מימוש אנושי יסודי.

שיחה זאת הוא סיים בהבעת חשש על דרך ההומור – כדרכו: 'אחרת תזוח דעתי, חלילה' סיים בפולנית הרהוטה שלו.

הוא לא הסתגר בד' אמות המקצוע ושמר אמונים לספר, לקונצרט ולשיחה מהנה. הוא התעניין בספרות, פילוסופיה, ומוסיקה.

לעיתים היה מתיישב על יד הפסנתר ומוציא ממנו צלילים ענוגים כשפיו פוצח בשירה – רוסית ופולנית בעיקר.

אריה ידע ליהנות מכל דבר יפה ומאחורי כל מאורע ידע למצוא את המניע האנושי.

פלא הוא, כיצד לא חובלה נפשו תחת הלמותו האכזרית של פטיש הזמן. כיצד יצא ולבו שלם.

טוב היה לדעת שאיש כזה מצוי בקרבת מקום. וצר – צר מאוד שאבד לנו כשנפשו כמהה עדיין ליפעתם של חיים והנאתם.