בשיבה טובה
לדמותו של אריה שליי ז"ל
כמעט מאה שנים התהלך אריה בנתיבות העולם הזה. תשעים ושמונה וחצי, ליתר דיוק. הוא אשר נולד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ראה בימי חלדו הארוכים עולם במהפכותיו, מדינה בבניינה, קיבוץ בתמורותיו, ידע הכרעות אישיות משנות גורל לצד שגרה אפורה, פסגות של אושר ותהומות של צער, זקיפות קומה ורציצות גב.
אריה נולד בארה"ב במרץ 1915 להוריו פייגה וחיים, פועלים יהודיים שהתגוררו בשכונה יהודית בבולטימור. אביו עבד במספנה שבנתה ספינות מלחמה ואמו נהלה מכולת משפחתית. בילדותו מתו עליו הוריו ולאחר שהות בבית יתומים גדל, ביחד עם אחיו, דוד, אצל סבו וסבתו שהיו יהודים אדוקים וביתם חרדי.
אריה ואחיו למדו בבית ספר ממשלתי אמריקאי והשלימו לימודי יהדות בתלמוד תורה מדי יום ביומו.
בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה". תושבי השכונה שכרו בית ששימש מרכז קהילתי לנוער היהודי, ובו היה אריה פעיל, תחילה כחניך צעיר ואחר כך כבוגר ואחראי על צעירים ממנו. אל מרכז זה הגיעו שליחים מישראל שעסקו בקירוב בני הנוער לרוחה של הציונות, לעקרונותיה של התנועה ובנטיעת חלום העליה ארצה בנפשם המתעצבת.
משסיים את בית הספר התיכון התחיל אריה לעבוד בבית דפוס והמשיך את הפעילות התנועתית. בשנת 1939 יצא להכשרה מטעם התנועה. בתקופה זו למד בקורס מקצועי לגידול עופות שהתקיים באוניברסיטה עבור בני החקלאים האמריקאים.
במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא האמריקאי ונשלח לשרת בפיליפינים. עם שחרורו הקים משפחה עם אדל, הם התיישבו בטרנטון, בירת ניו ג'רזי, שם נולד יונתן, בכורם.
במהלך מלחמת העולם הגיעו לעירם בזה אחרי זה שליחי התנועה חברי רמת יוחנן, שלום וורם ומשה זמיר. בעצתם, הגיעו אריה ואדל עם עלייתם ארצה ב-1947, לרמת יוחנן. כאן קבלה את פניהם קבוצת החלוצים הראשונה מארה"ב שהיתה בין מייסדי רמת יוחנן. סייע בקליטתם גם אחיו של אריה, דוד, ששהה אז ברמת יוחנן, בטרם התיישב בגליל.
את פניהם של אדל ואריה בארץ קידם המאבק על המדינה שבדרך שהפך עד מהרה למלחמה, מלחמת העצמאות, ומלחמה, כידוע, לא מבחינה בין ותיקים לחדשים: ביתם החדש שברמה, היה ליעד מותקף, בנם הפעוט, כיתר בני המקום, למפונה, ואילו הם לחלק מקהילה המגינה על ביתה.
זמן קצר אחרי המלחמה, ב-1949, נולד עזרא, בן שני, צבר, לאריה ואדל. שנים לא רבות אחר כך נפרדו דרכיהם של בני הזוג. הבנים נשארו כאן, עם אבא, אדל קבעה משכנה בקרית אתא הסמוכה. לימים, יצר אריה זוגיות חדשה עם אירמי פרוכטר והיה כאב לבתה הקטנה, יהודית.
כמומחה לגדול עופות, השתלב אריה מיד בבואו למשק בעבודה בענף הלול והיה שותף לפיתוחו ולביסוסו. משהרחיבו את המדגרה קבל על עצמו לנהלה, והתמיד בכך כ-30 שנה במסירות ואחריות. ברמת יוחנן הסתובב ספור שאפילו האזעקות שהתריעו על הפסקות חשמל במדגרה ידעו לקרוא לו בשמו.
1969, שוב מלחמה בארץ, שוב משתנה גורלו של אריה. בעת טיסת סיור במרחבי סיני, נפל יונתן, טייס בחיל האויר, בתאונה ומאז אריה אב שכול. לא מפוקדי בית העלמין היה ולא ממקדשיהם של ימי זכרון, לא מצא טעם בכל טקסיות וסמל שאין בכוחם להשיב את שאין להשיב. תחת זאת התמסר לעבודה. ריאליסט היה, איש מעשה ואיש עבודה.
משעברה המדגרה אל מחוץ לגדרות הקיבוץ והחלה נותנת שירותי הדגרה לכלל לולי האזור, השתלב אריה בעבודת הנוי והתמיד בכסוח הדשאים. לעת זקנה עבר לעבוד בכריכיה ולא פסק ממלאכת הכריכה כל עוד יכלו לה עיניו וידיו.
ולצד העבודה, המשפחה- נסיעות רבות לארה"ב אל בנו שבנה שם את ביתו ואל עברו, אל האמריקאיוּת שבעצם מעולם לא נפרד ממנה, גם לאחר כששה וחצי עשורים של חיים בישראל.
ארבעה נכדים נולדו עם השנים לאריה: שניים בארץ, אביב ואורלי, ושניים מעבר לים, יונתן ויסמין. שניים של יום יום קיבוצי, ושניים של חופשות ממושכות בצדו האחר של העולם. כבת גילו של אביב, בכור הנכדים, איני יכולה שלא לזכור את מסירותו של אריה לילד הקטן, כיצד בנה לו אופניים, כיצד גידל איתו גוזל פצוע של עורבני, עד אשר ידע הלה לחקות כתוכי דבורם של בני אדם, כיצד אימצו את פלפל, כלב התחש, כיצד רקם עם הנכד קשר סבאי קרוב וכך גם עם אורלי כשבאה לעולם.
עד ערוב ימיו היה אריה, זקוף, עצמאי, מתמצא, לא נכנע למכאובי הגוף. כשעייף, מצא לו סעד ב"חמדת אבות". במוצאי שבת, תם המסע.
אתכם באבלכם עזרא, יהודית, הנכדים ובני המשפחה.
נורית פיינשטיין
