סיפורי היו זמנים
סיפור אמיתי ימי תש"ח
Jacob Wallach
פתח דבר
פעם היה שביל שהוליך מהאקליפטוס בפינה הצפון מזרחית של גבעת ברכה דרך הפרדסים וגת רימון לכפר-גנים. שם בכפר גנים עשינו את ארבעת השנים הראשונות אחרי שעלינו לארץ ולפני שהשתקענו בכפר-אונו. לא ידעתי אז שמעבר לפרדסים יש כפר שצביון החיים בו דומה כל כך לשלנו. מה עוד שרק כארבעה ק״מ לערך בקו אוירי הפרידו בין שני הכפרים. וזה מה שאני זוכר מאותה תקופה יחודית בתולדות מדינת ישראל.
ימי תש״ח
שבוע שלם חתרה הספינה היוונית ״מריטון״ בין גלי הים התיכון בדרכה מנמל מרסיי בצרפת לפלשתינה. הים היה שקט בעיקרו אך הטילטולים השפיעו קשות על אמי שנשארה רוב הזמן בתא הנוסעים עם אחותי, תינוקת בת 15 חודש. לראשונה בארבע וחצי שנות חיי ראיתי תפוח זהב ואבי אמר: ניתן את זה לאמא כי היא לא מרגישה טוב. הבנתי מדבריו שזה פרי נדיר ואין מספיק לכולם. לעומת זאת על הסיפון למעלה קיבלתי בננה בלי בעיות. השלכתי את הקליפה על הריצפה המבריקה וכשהתקרב אלי איש צוות במדים נבהלתי אבל לא קרה דבר. האוניה עגנה בנמל אלכסנדריה במצרים. רוכלים עטויים גלביות בשלל צבעים הסתובבו על המזח ושיבחו את מרכולתם בקולי קולות. זרקו בננות ודברי מזכרות מעלה אל הסיפון והקונים השליכו מטבעות תשלום לעבר המזח. אבי קנה לי תיק עור קטן שעליו היו מוטבעות כל מיני דמויות של פרעונים. אכסנתי בו פריטים חשובים במשך שנות ילדותי עד שנעלם ללא שוב.
ב 25 למרץ 1948 הטלנו עוגן בנמל חיפה. ירדנו בכבש הנוסעים כשמשני צידיו קיבלו את פנינו כלניות. לא פרחים אלה חיילים בריטיים עם רובי טומיגן. לימים למדתי שכינו אותם ״כלניות״ בגלל צבע הכומתות. עד מהרה מצאנו עצמנו במחנה עולים ליד חדרה. השתכנו בקסרקטין ארוך עם גג פח מקומר שהכיל מספר רב של עולים. סדין לבן שימש מחיצה בין המשפחות. זכור לי מהמחנה הזה שטיפסתי מעל הגדר המרושתת של גן הילדים במטרה לברוח חזרה לאמי וכשעברתי את הכביש בריצה פגע בי אופנוע ועפתי לתעלה בצידי הדרך. יצאתי בשן ועין עם מספר שריטות. אחרי כחודש באה הדודה של אבי ואספה אותנו אל דירתה ברמת-גן. הדודה שהיתה פעילה בתנועת נוער חלוצי בעיר לודז׳ בפולין עלתה ארצה בשנות השלושים והוריה הצטרפו זמן מה אחריה. כך קרה שאבי אבד את הוריו בשואה בשעה שסבו וסבתו שחיו בפלשתינה שרדו. בדירה בת שלושת החדרים הצטופפנו 8 נפשות. הדודה, בעלה, בנם התינוק, הסבתא, וארבעתנו.
אחרי מספר שבועות עזבנו את רמת-גן ועברנו לכפר-גנים ליד פתח-תיקוה. שם ״רווח״ לנו בדירת חדר שכורה עם מטבחון זעיר ומרפסת קטנה שהיו חלק מביתם של הזוג פוקסמן. המעבר התבצע ע״י בעלעגולה שהעמיס את חפצינו המעטים על העגלה ואותי בראשם. אמי ישבה לצידו אוחזת את התינוקת בזרועותיה ואבי הלך לצידי העגלה. את שני הקילומטרים האחרונים עשינו ברגל בכדי להקל על הפרד שהתאמץ קשות לגרור את העגלה בחולות שהזכירו דיונות במדבר סהרה.
אברהם פוקסמן היה מסגר בדימוס ולעתים היה מעביר זמנו במסגריה שבחצר, עושה הלחמות או דופק עזות עם פטיש ברזל ענק על ברזל מלובן באש. אשתו אסתר סבלה מדימנציה והיתה מזמרת לעצמה בלילות. אמי אמרה לי לא להפריע לה כי משהו בראש שלה לא בסדר. הבית עמד בצד הצפוני של חצר גדולה ומרובעת. בצדה הדרומי עמדו שלושה בתים נוספים באחד גר הזוג הקשיש לוי. סמוך אליהם גרה ביתם גילה עם בעלה ושני ילדים קטנים. בבית השלישי גרה הבת השניה שושנה שהיתה נשואה לאריה בנם של הפוקסמנים. אריה זה נראה תמיד זועם וזועף. מאוזנו הימנית נשאר רק תנוך האוזן ומעליו צלקת שהעידה על איזו כוויה קשה. לשושנה היתה איזו בעית בריאות כרונית ולא שלטה במעצורים של דרכי השתן. אמי הזהירה אותי להתנהג בנימוס ״אם חו״ח תהיה לשושנה תאונה״. בצלע המערבי של החצר ניצבו לולי תרנגולות שהמשפחות גידלו במשותף ושהיוו חלק חשוב מאספקת המזון שלהן גם בתקופה שלפני הצנע. באמצע החצר עמד לו דוד כביסה ענק שאת מימיו היו מרתיחים ע״י מדורת עצים מתחתיו וזה שימש את כל משפחות המתחם.
אבי מצא לו תעסוקה מזדמנת בפרדס של אברהם שפירא (אבי השומרים) אבל לא לאורך ימים. מיד לאחר הכרזת המדינה של ה-14 למאי גויס לצבא ובמהלך השנה הבאה בא רק לביקורים חטופים. זכור לי בקור אחד כזה ביום שישי של סתיו כששלף מהתרמיל תרנגול יפהפה עם נוצות שחורות ואדומות וכרבולת ארגמן. אמר שמצא אותו באיזה כפר ערבי נטוש. זה הסתובב בחצר כמו מלך השכונה ופזל בזלזול אל התרנגולות המקרקרות בכלובים. אחרי זמן מה קשרו אותו בחבל דק אל העץ ליד המרפסת. ארוחת הצוהרים בשבת כללה עוף צלוי שלא היה בתפריט הרגיל שלנו בשנה ההיא. באותו ערב אמרתי לאמי בדאגה רבה שהתרנגול שהיה קשור לעץ נעלם ואולי גנבו אותו. לא גנבו, אמרה אמי והצביעה אל עבר סירי הבישול. פרצתי במחאה חריפה, אכלנו את התרנגול היפה הזה? והרי חשבתי שיהיה לי לחיית מחמד. למחרת באה משאית צבאית ואבי קפץ מאחורנית. זוכר את המשאית מתאמצת בשביל החול הטובעני ודמותו של אבי עטוי בשינל ירוק וכובע גרב מתרחקת לאיטה בנפנוף שלום.
בוקר אחד בשעה ששיחקתי עם ילדי השכנים שמענו לפתע רעש מחריש של מטוסים מצריים בגובה נמוך מתקרבים מדרום. גילה תפסה את שלושתנו בבהלה ודחפה אותנו לתעלת הבטחון. גם הוריה הקשישים הצטרפו והאחות שושנה. אמי עמדה ליד דוד הכביסה וגיהצה בגדים עם מגהץ ברזל שמחממים על האש. האנשים במקלט קראו: יפה, יפה, בואי מהר! אבל היא רק חייכה והמשיכה לגהץ מבלי להבין את גודל הסכנה. אחותי שהיתה אז בת שנה וחצי עמדה בלול ילדים ליד דוד הכביסה. גם היא לא הבינה את גודל הסכנה. שמענו שריקת פצצות, המטוסים חלפו כהרף מעלינו והפצצות פגעו בקרקע בקרבת מקום. אנחנו, הילדים רצנו מהר לכיוון הפגיעה במרחק של 200 מטר מאתנו בחצר הבית של טובה׳לה רזינסקי שאיתה הלכתי לגן. חלק מהבית נהרס אבל משפחת רזינסקי לא נפגעה. אמנם ניסים, הדוד של טובה׳לה נעלם לזמן מה אבל בסוף מצאו אותו מטושטש ובהלם מתחת לאיזו דלת שנעקרה מציריה, לניסים נעשה נס. בחצר לפני הבית נפער בור ענק ואנחנו הילדים סרקנו אותו לאורכו ולרוחבו וגם חפרנו בו בכדי לאסוף רסיסים למזכרת.
אותו דוד כביסה שהזכרתי מקודם היה מסוכן יותר מהמטוסים המצריים וכמעט עלה לאחותי בחייה. יום אחד אמי הוציאה אותה מהלול כדי שתתרגל זחילה על ארבע בחצר וברגע של היסח דעת כשאמי הסבה פניה החלה התינוקת לזחול אחורה ודחפה רגליה אל הגחלים הלוחשות מתחת לדוד הכביסה. הכוויות היו קשות ונזקקה לטיפול ממושך. אבי הוזעק הביתה מהצבא לאיזו יממה ואני זוכר אותו חרד ונרגש עד דמעות.
יום אחד שיחקתי עם האחיינית של גב׳ סקולניק בחדר האורחים בקומה השניה של הבנין בו גרו. גב׳ סקולניק ואחותה ישבו במטבח ושוחחו על כוס תה. שיחקנו על הריצפה ליד מזנון עם דלתות זכוכית שהכיל צלחות חרסינה עדינות, וכלי זכוכית קריסטל. לפתע החל המזנון מתנדנד כברעידת אדמה והתכולה החלה לרקד ולשקשק. שמעתי זעקת אימה מהגברת סקולניק והייתי בטוח שצועקת עלינו כי שברנו את הכלים היקרים שלה. לפני שהבנתי מה מתרחש כבר היינו בחדר המדרגות כששתי הגברות מובילות אותנו בצווארונים אל המקלט בחצר. המטוס המצרי שגרם להדף אוויר חזק בבנין כבר נעלם ופצצות לא נפלו. כמה רווח לי כשהתברר לי בודאות שהצלחות לא נשברו באשמתי
.
ביום העצמאות הראשון נערך מצעד חיילים בפתח-תיקוה. לבושים במדי חאקי, כובעי מצחיה, מכנסיים קצרות ונעלים גבוהות, צעדו בשלשות ועשו כל מיני תרגילי סדר. עמדנו בשולי רחוב המצעד (אולי רוטשילד?) אמי אוחזת אותי לצידה ומדברת אלי ברוסית: ראה, ראה הנה אבא!. לא זיהיתי אותו וגם לא הבנתי מה פשר המצעד הזה. אחרי שהחיילים התפזרו נפגשנו עם אבי בפארק סמוך והצתלמנו למזכרת.
כמה חודשים אחרי שהסתימה המלחמה, בא דני, האחיין של פוקסמן יחד עם אמו לבקר. כל השכנות הצתופפו בחדר האורחים. באו לראות את דני שהתפרסם בחדשות כשהוא ועוד שני חיילים מהיחידה עברו את הגבול הירדני בטעות ונלקחו בשבי הלגיון. השכנות שאלו: אייך היה שם דני?. בסדר, ענה להן. המשיכו לשאול: מה נתנו לאכול בבוקר?. ענה: פיתה, גבינת עיזים, זייתים. ובצוהרים? שאלו שוב. ״פיתה, זייתים, חומוס״. ובערב? לא הרפו ממנו. ״כמו בבוקר״, ענה שוב. מכאן ואילך אחרי ששמעו את מה שהכי חשוב נמשכה השיחה בין השכנות בלבד. נענוע ראשיהן, אמרו ״ איזה מזל מאלוהים שחזר בריא ושלם …..נראה דוקא טוב … אפשר לחיות מחומוס וזיתים? … ודני יושב וצופה מעל ראשם כאילו נמצא בחדר אחר. קינאתי בו, כולם מעריצים אותו, כמה טוב ליפול בשבי, אבל רק אם חוזרים בשלום.
אחרי שאבי השתחרר מהצבא הלכנו בשבת לבלות במרכז העיר, אחרי שטיילנו בפארק ישבנו במסעדה לארוחת ערב קלה וגם הספקנו להגיע להצגה הראשונה של איזה סרט קולנוע. רוב הכרטיסים נמכרו חוץ משלושה כרטיסים בשורה שתים. כשהשתררה החשכה באולם והאריה של מ.ג.מ התחיל לשאוג בא הסדרן וכיון קרן אור חדה של פנס אל פניו של אבי. ״אדוני יושב בשורה לא נכונה״ פתח ואמר. אבי הוציא את הכרטיס, והחזיר לו ״ כתוב פה שורה שתיים, רואה? אני יושב בשורה שתיים!״. לא אדוני, אתה יושב בשורה שלוש, התעקש הסדרן. אבי התחיל להתעצבן, ״אתה יודע חשבון? יש לפנינו רק שורה אחת ואני בשניה, אחת ועוד אחת אצלך זה שלוש?. תראה, אמר הסדרן: היתה עוד שורה מלפנים אבל הוציאו ממנה את הכסאות ולכן אתה בשורה שלוש. זאת בעיה שלכם, אמר אבי, אני סופר אחת, שתים וזאת השורה שלי. בנתיים החלו צעקות מאחור: לשבת, לשבת, תפסיקו להסתיר. אמי החלה למשוך בשרוולו ואמרה לו בפולנית: תפסיק להיות עקשן, מה משנה שורה אחת לכאן או לכאן, כבר נגמר חצי סרט. ״זה עניין של פרינציפ״ אמר לה, ועברנו לשורה הראשונה.
זמן קצר לאחר מכן נסעתי עם אבי לבקר דודים שעלו ארצה זה לא מכבר ושכרו דירה ביפו. בזכרוני נטבעו תמונות של שטחים מגודרים בחוטי תיל שכנראה הכילו פצצות חיות. מספר גדול של פגרי כלבים עזובים ומעלי צחנה התגוללו ברחובות פה ושם. חשבתי שאולי ביפו המלחמה עוד לא נגמרה.
אחרית דבר
מלחמה או לא מלחמה, בכפר גנים החיים התנהלו כסדרם. אנחנו המשכנו לשחק הקפות עם נבוט וכדור טניס בשביל החול העמוק, עוצרים מדי פעם לדחוף איזה טנדר מזדמן שלקח צ׳אנס ונתקע בחול. ולפעמים מפסיקים בגלל נחמיה האילם שהיה מוביל את הפרות למרעה דרך השביל שלנו, מדרבן אותן עם מלמד ברזל קצר. ״יאללה נחמיה, תעבור כבר….״ הינו מזרזים אותו והוא מגעגע כל מיני הברות משונות מגרונו. ובכל פעם שראינו מטוס בשמים הינו רצים מהר לבית של נקדימון הג'ינג'י, יושבים על הרצפה במסדרון שלא היו בו חלונות ומחכים לפצצה שתפול על אף שהמלחמה כבר נסתיימה. וכשעברה השמועה בכפר שקופמן מביא את השור שלו, כולנו רצנו במהירות לרפת של שמיל ותפסנו עמדות תצפית על כלונסאות הגדר. התבוננו טוב טוב במה שהשור והפרה עושים. היום אני יודע שקוראים לזה הרבעה אבל אז קראנו לזה משהו אחר לגמרי. אלה היו הימים. ימי תש״ח שלי.
