אתה נצר

נצר אתה

כמו בראשיתה של הדרך ולכל אורכה, כך גם בסופה- אֶתָה ומשה ביחד, יד ביד, צעד בצעד. לפני שמונה חודשים ליווינו למנוחות את משה, היום אנו נפרדים מאֶתָה. שנים של דעיכה איטית ומכאיבה באו אל קיצן, אך גם שנים רבות יותר של מעש, של טעם ושל יופי.
אֶתָה, היא אסתר, נולדה בקרים לפני 89 שנים פחות חודש, בת בכורה לסופר והקריין זלמן-יצחק אנכי ולרעייתו רחל, מורה לספרות רוסית ולמתמטיקה. שניהם משכילים היו וציוניים בהכרה. הימים ימי המהפכה הבולשביקית ברוסיה ובת שנה בלבד נודדת אֶתָה עם אמה לגרמניה, בעוד אביה מפליג לצדו השני של העולם, לארגנטינה, לשמש קריין באידיש. ב-1924, מתאחדת המשפחה בישראל. משלא נתקבלו מפאת גילם כחברים בעין חרוד, הקימו ביתם בתל-אביב הקטנה, בה נולדה לימים שרה'לה, בת הזקונים. שנים של דלות חומרית ידעה המשפחה לצדם של עושר רוחני. בית ההורים היה אבן שואבת לסופרי התקופה ומבנותיהם לא חסכו כל הזדמנות להעשיר את נפשן במכמני התרבות הנוצרת בארץ, שתל-אביב היתה מרכזה. "הבית היה נורא מעניין", סיפרה אֶתָה, "לא היה כלום בבית שלי, שולחן וכסאות, אבל תמיד היו קבק והזז וכל הסופרים. אבא בכלל חשב שאני ואחותי צריכות לראות כל סרט, כל הצגה. שזה מְפַתֵח. היה לוקח אותנו לכל דבר, שנראה, שנראה ונדע". אביה של אֶתָה השתלב תחילה במחלקת התרבות ע"י הועד הפועל של ההסתדרות, ומשפוטר היה מובטל במשך שבע שנים. שבע השנים הללו נחרטו עמוקות בנפשה של אֶתָה ולימים תעיד כי אולי היה זה החינוך שקיבלה בבית לחיי קיבוץ ואולי חווית האבטלה המתמשכת של אביה והמחסור החומרי, שהביאו אותה לדבוק לאהבה באורח החיים הקיבוצי. אביה קיבל לבסוף עבודה בענייני חינוך בעיריית תל-אביב והיה עובר בארץ ומקריא דברי ספרות ביידיש ובעברית. ככלל התנהלה ילדותה של אֶתָה בשתי שפות: עם אמה דיברה רוסית, עם אביה- עברית.
בהגיע השעה החלה אֶתָה את חוק לימודיה בבית הספר גאולה. בכתה ה' עברה לבית החינוך לילדי עובדים לכתת בני היורה של המחנך אליעזר שמאלי, שבה למדו גם משה נצר, יצחק רבין, יצחק אחיטוב ותמר כהנא, היא תמר קנול. לצד הלימודים היו תלמידי בית החינוך עובדים בו ואוכלים ארוחת צהרים. שם גם הצטרפו לתנועת הנוער העובד שממנה התעתדו לצאת להכשרה ולהתיישבות. כבר אז, בשלהי ימיהם בבית החינוך, והם בני ארבע-עשרה בלבד, החל להרקם הקשר בין אֶתָה ומשה, אלא שבעוד שמשה פנה עם בני הכיתה ללימודים תיכוניים בבית הספר החקלאי "כדורי", פנתה אֶתָה לגימנסיה "הרצליה". כדי להקל על לימודיה, פתר משה עבורה את כל ספר הלימוד במתמטיקה וכל שנותר לה הוא להגיש למורה בכל שיעור את הפתרונות, שהכין לה משה מבעוד מועד. כן, אז היתה רומנטיקה…
אֶתָה, כמו משה, השתייכה לקבוצת הנוער העובד "תלם", עמה הגיעה ב-1940 להכשרה ברמת יוחנן. "אני זוכרת פעם ראשונה שבאתי לרמת יוחנן, הייתי מיואשת", סיפרה אֶתָה, "חשבתי שזה יהיה יותר רחוק, ונוף יותר כפרי וזה היה קצת יותר מדי עירוני בשבילי". ברמת יוחנן השתלבה הקבוצה באַין הקולקטיבי. הם חיו באוהלים, ודווקא אז ירד הגשם בשפע. הם הסתפקו במעט מצרכי המזון הקיימים וכשלא היה סוכר בתה לכלל החברים, לא היה סוכר גם להם. ואף על פי כן, מעידה אֶתָה, הם הרגישו פה טוב. אֶתָה עבדה בכרם ובגן הירק וכעבור שנה עברה לקיבוץ אלומות כי חשבה שמקומה במשק צעיר ובקרב אנשים צעירים. כעבור שנה שבה לרמה. היו אלה השנים בהן היה משה מגוייס בכל רמ"ח אבריו לפלמ"ח ולמאבק על המדינה שבדרך, נודד מתפקיד לתפקיד וממקום למקום. "אמרתי: אני לא רצה יותר אחריו", סיפרה אֶתָה, "גמרנו עם הסיפור הזה. נשארתי פה". ואמנם תמיד תמיד הייתה אֶתָה פה. 70 שנה שהיא חלק בלתי נפרד מן המרקם המקומי. נאמנה לתפקידה כשרת הפנים לצידו של שר החוץ המשפחתי והקיבוצי, מטפחת משפחה מעורה בחיי הקהילה.

ב-1943 נישאו אֶתָה ומשה ברמת יוחנן וב-1945 נולד חגי, ראשון מחמשת ילדיהם.
אֶתָה, אשר התנתה בשעתו את חזרתה לרמת יוחנן בכך שתעבוד רק בחקלאות, נענתה לצורכי השעה והשתלבה עד מהרה ולשנים רבות במערכת החינוך, בעיקר בגן הילדים ואחר כך גם בכתות בית-ספר. היו אלה ימי הלינה המשותפת ותפקידה של המטפלת רחב ואינטנסיבי, מקיף את כל שעות היממה ואת כל צורכיהם של הילדים. בפרוץ הקרב על רמת יוחנן באביב 1948, פונתה עם ילדי הקיבוץ, ובהם הילד הפרטי שלה, אל מוסד "אהבה" שבכפר ביאליק.
כשהיה משה מפקד הנח"ל יצאה המשפחה פעם אחת ויחידה אל מחוץ לקיבוץ וחיתה שנה ומחצה ברמת השרון, אולם מנעמי חייה של הקצונה הבכירה לא היו נחלתם. "עברנו תקופה קשה של צנע", כתבה, "הסתפקנו בחלב מאבקת חלב וכן אבקת ביצים". בכלל, היא מספרת, "גם שם לא ראיתי אותו (את משה) הרבה, אז חזרתי לרמת יוחנן. אף פעם לא ראיתי אותו מספיק".
בתום שנות עבודה ממושכות בבתי הילדים, עברה אֶתָה לשמש במשך שמונה שנים כאם בית באולפן שימשה כסדרנית עבודה ובין לבין ובד בבד, חברה בועדת חינוך, בועדת תרבות ובועדת חברים. מעת לעת עבדה במטבח, היתה נקראת לשם במיוחד כשהיה צורך להכין דגים לחג.
אשה אופטימית היתה, אוהבת אדם, רואה את הטוב שבכל אחד, מחייכת אל העולם. וזה לא תמיד חייך אליה בחזרה, וביתר שאת ב-1967, כשנפל יצחקי, בנם השני של אֶתָה ומשה, חייל צעיר בסיירת מטכ"ל. גם מן השבר הזה, הגדול בחייה, ידעה אֶתָה להתרומם באצילות נפש, "לחיות, אבל אחרת", כהגדרתו של משה. כשנרתם משה להקמת בית ההנצחה ברמת יוחנן, נרתמה אֶתָה לניהולו ולטיפוחו והפכה אותו לבית שוקק במבקרים, באירועי תרבות, בתערוכות אומנות ולהבדיל – באירועי פרידה וזכרון. כמו בביתה הפרטי, כך במרחב הציבורי הקפידה בטוב טעמה על מראהו התרבותי והאסתטי מבית ומחוץ, על אווירה מיוחדת, על הוספת שכיות חמדה. השתדלה שכל הנכנס בשעריו יחוש בנוח, יתרווח בכסאו, יתכבד במשקה. וכדרכה תמיד- מקרינה שקט, אופטימיות, חיוך ומאור פנים. ולצדו של בית ההנצחה ניהלה אֶתָה את הספריה המקומית, נהנתה, כך לדבריה, "להפגש עם הצד הטוב יותר של האנשים", נהנתה למלא אחר משאלות לבם של הקוראים.
מעת לעת הצטרפה לנסיעותיו הרבות של משה לחו"ל במסגרת משלחות רשמיות אליהן הוזמנו בתוקף תפקידיו השונים, ובטיולים פרטיים. כך ראתה עולם ומלואו.

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא יֹפִי.

כך כתב נתן זך וכאילו ראה לנגד עיניו את עיניה הגדולות והכחולות של אֶתָה, המתבוננות אל העולם בסקרנות ובאופטימיות. את אֶתָה שגילתה עם פרישתה לגימלאות את הציור. את אֶתָה שטיפחה את ביתה עבורה, עבור משה, ועבור עם רב של ילדים, נכדים ונינים שמילאו אותו עם השנים והיו לה מקור לגאוה ולשמחה בלתי נדלית.

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אוֹמֵר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי  מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ  וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן  בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי .

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל, כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם  – וְלֹא רַק לְרֶגַע  – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע  לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

נוחי לך, אֶתָה, בשלום. דמותך תמשיך להיות חלק מיופיו של המקום הזה.
אתכם שרה'לה, חגי, יעל, עמוס ורחלי וכל המשפחה המורחבת, וגם רוז שהפכה חלק בלתי נפרד ממנה.

כתבה – נורית פיינשטיין