בלהה (בלה) פיינשטיין
בלה נולדה בעיירה הורודץ שברוסיה הלבנה, עיירה קטנה ובה קהילה יהודית לא גדולה אך חמה מאוד. בת בכורה היתה להוריה ונכדה ראשונה לסבים משני הצדדים. מהסיפורים שסיפרה לבני משפחתה, עולה דמות של משפחה העמלה קשה לחיי רווחה, אך ידה גם פתוחה לנתינה לכלל ולהענקת עזרה לזולתה הנצרך. משפחה הדואגת לחינוך ילדיה וחרדה לדמותם האנושית והיהודית. בית המשפחה היה בית מסורתי וציוני: נשמרו בו השבת והכשרות ונחגגו כל החגים. מינקותם חונכו שבעת ילדי המשפחה ברוח הכיסופים לציון.
את לימודיה בכתה א' בבית ספר פרטי עברי, החלה כשאך פרצה מלחמת העולם הראשונה. הקרב בין הרוסים לגרמנים התנהל משני צדי הנהר שחצה את העיירה והתושבים נאלצו להימלט. מששבה המשפחה לעיירה בשוך הקרבות, מצאה את ביתה שרוף ובחוסר כל עברה להתגורר בבית שיושביו הגויים עזבוהו. בעיירה שלטו אז הגרמנים ובשובה לבית הספר למדה בלה לצד העברית גם גרמנית. כדי לא לרעוב עברה המשפחה לכפר בו נמצאה לאביה, שידע את מלאכת המסגרות והנפחות, פרנסה. הוא היה מכין לגויים כלי עבודה והם שילמו לו בתבואה. שנים אחדות התגוררה המשפחה בכפר ובלה, שלא כמקובל בימים ההם, למדה ב"חדר" עם 6 בנים חומש ותנ"ך. משהתבססו ההורים, קנו בית ומשק בו גידלו את כל צרכי הבית. ימים קשים עברו על העיירה משפרצה מלחמת האזרחים ברוסיה וכנופיות שונות שלטו באזור. כשכבשו הפולנים את האזור, למדה בלה בבית ספר ממלכתי פולני עד שסיימה את חוק לימודיה, ובה בעת המשיכה ולמדה עברית בשעות אחר הצהרים בבית ספר פרטי.
במלאת לה 12 שנים, נכנסה לתנועת "החלוץ הצעיר". היות ופעילות התנועה היתה בלתי לגלית, היו מקיימים את האסיפות בבתי החברים, על פי רוב בביתה של בלה. בגמר בית הספר העממי נסעה ללודז' ללמוד מקצוע, טכנאות שניים, ומקץ שנה שבה הביתה לשמש מנהלת ומזכירה בתנועת הנוער ולהמשיך בלימודי העברית בבית ספר פרטי. כשהיתה בת 18 נכנסה ל"החלוץ הבוגר" ושימשה שם מזכירה. ברור היה לה שבבוא היום תעלה ארצה. ואכן בחלוף שנים אחדות, במלאת לה 22, יצאה להכשרה חלוצית. הוריה נתנו לה את ברכת הדרך וקיוו שיבוא יום וגם הם יזכו לעלות ארצה. לימים נספתה משפחתה של בלה כולה, הוריה וששת אחיה, בשואת יהודי אירופה. תנאי החיים בהכשרה היו קשים. בלה עבדה תחילה בבית מסחר לתבואה, ואח"כ שימשה מחסנאית בגדים, מזכירה וגזברית. כעבור שנה ומחצה, במרץ 1936, עלתה ארצה עם קבוצתה היישר לקיבוץ שפיים בשנת עלייתו על הקרקע. כדי להעלות בסרטפיקט שני אנשים, נישאה לחבר ילדות בנישואים פיקטיביים, ובהגיעם ארצה היה עליהם להתגרש כדין. לימים פגשה בשפיים את בן-ציון והקימה עמו בית בישראל. למחרת בואה ארצה, נשלחה לעבוד ב"עירום בקיה" ובתום העונה נכנסה לעבוד ברפת. מקץ 6 שנות עבודה ברפת ובהיותה אם לבנה בכורה בן ה-4, אהרון, נתבקשה להצטרף לצוות הגן, שם עבדה 6 שנים. 3 שנים היתה סדרנית עבודה ומחסנאית בגדים. בימי המאבק על המדינה שבדרך, שימשה מאותתת מורס.
ב-1952, עם הפילוג בקיבוץ המאוחד ואחרי 17 שנים בשפיים, עברו בלה ובן ציון ושלושת בניהם: אהרן, שמעון ומשה, לרמת יוחנן. המעבר וההסתגלות לא היו לבלה קלים, געגועיה לקיבוץ שהיתה שותפה בבניינו במשך שנים רבות היו גדולים. אפילו היתה רוב שנותיה ברמת יוחנן, מעמד הר סיני שלה, בו חשה לראשונה בחינת "נעשה ונשמע" תורת חלוציות ארץ ישראל, היתה בשפיים, אותה נשאה בלבה לאהבה עד יום אחרון.
ברמת יוחנן היא עבדה בחינוך ילדים בגילאים מגילאים שונים, עד אשר בגיל 60 העבירה את ילדי הפעוטון האחרון לגן. מאז במשך למעלה מ-20 שנה עבדה במחסן הבגדים. גם בחלותה, דבקה בעבודתה כמעט עד יומה האחרון, ולו כדי להישאר עסוקה ולהביא תועלת ככל אשר לאל ידה. במרוצת השנים היתה פעילה בועדות ואף שימשה סדרנית עבודה.
בשנים 1964-66, שהו בלה ובן-ציון בשליחות הסוכנות היהודית בניו-יורק. לבלה היו אלה שנים מאושרות והזדמנות חיים לחדש קשרים עם שרידי משפחתה הענפה שניצלו מציפורני הנאצים וגלו לארה"ב.
ביתם של בלה ובן-ציון פתוח היה תמיד בפני כל הבא בשעריו מקרוב ומרחוק. לצד בניהם גדל בו גם אהרון אהרוני ז"ל ובמשך שנים מצאו בו תלמידי האולפן בית חם. הבית כולו מקושט היה בעבודות הסריגה של בלה, ובתנור המתין תמיד מאפה מעשה ידיה.
חודשים ספורים לפני מותה ביטאה בלה את הסיפוק שהיא חשה מכך שהצליחה להגשים הלכה למעשה את החזון אליו חונכה מיום שעמדה על דעתה. מאושרת מכך שניתן לה לגדל ולחנך את בניה בארץ ישראל ולראותם הולכים בדרכה בחייהם הבוגרים. כמה גאה היתה בבניה, בכלותיה ובכל אחד מ-11 נכדיה וכמה מסורה להם. וגם הם מסורים היו לה עד נשמת אפה האחרונה. בלה, הנערה שהיתה לחלוצה לבונת ישוב, ולאם שבט רב נופים בישראל, הלכה לעולמה בחורף ברוך גשמים והיא בת 81 שנים.
