בלה פייגין
בלה נולדה ב-1906 בעיירה סניאטין שבפולין. היא גדלה בבית יהודי-מסורתי. לפרנסת המשפחה, עסק אביה במסחר בפרוות. כשהייתה בת 10, בימי מלחמת העולם הראשונה, פלשו הקוזקים לעיירה ונתנו דרור ליצריהם. משפחת פלדנר, כשאר יהודי העיירה, נסה על נפשה לעבר גבול צ'כיה, ובתום המלחמה חזרה לעיירה. האם פנינה, אלמנה ואם לשבעה ילדים, שיקמה את ביתה ההרוס והשכילה חרף העוני והמחסור, להעניק לילדיה בית חם, לדאוג לקיומם ולהשכלתם. רוב יהודי העיירה היו ציוניים וכל תנועות הנוער היו מיוצגות ופעילות בה. בלה למדה ב"חדר מתוקן", אחר כך בבית ספר פולני ומאוחר יותר בבית ספר עברי, שם רכשה את רוב חבריה. בהיותה בת 16 הצטרפה לתנועת "החלוץ". עם סיום לימודיה, עבדה בבתי האמידים בעיירה, על מנת לסייע לאמה בפרנסת הבית ואחיותיה הצעירות.
ב-1932 עלתה לארץ בעקבות "דרישה" ששלח לה אחיה חיים שהיה חבר ב"קבוצת הצפון". עם הגיעה לישראל, הצטרפה אל הקבוצה ששהתה באותם ימים במג'דל, היא גבעת שמיר, ומאז ועד אחרון ימיה, במשך 63 שנים, היה זה ביתה. כאן פגשה את ישראל, שהיה מבוגרי "מקווה ישראל" ומוותיקי קבוצת הצפון. ישראל ובלה היו מן המשפחות הראשונות בקיבוץ. כאן נולדו ילדיהם, זיו ואביבה.
ב-1933 עלו ארצה אמה של בלה, פנינה, עם אחותה הצעירה ובאה לחיות לצד ילדיה ברמת יוחנן. ב-1940, עם הפילוג, נתפרדה המשפחה, כשחיים פלדנר, איש השומר הצעיר, עבר עם משפחתו לבית אלפא.
בלה התנסתה בכל העבודות שהזדמנו לחברות באותה תקופה: עבדה בנטיעות ביער, במטע, במאפיה, במטבח, היתה אקונומית בשנים הראשונות והקשות, ולבסוף מצאה את מקומה במתפרה והתמידה לעבוד שם שנים ארוכות, עד שכהו עיניה. בגיל מבוגר יחסית למדה תפירה סלונית, מקצוע בו עסקה כתחביב עוד בטרם עלתה ארצה. יחדיו עם חיניה יבלונקה ומחקה בקר עבדו ויצרו ב"סלון" הזכור לטוב לנשות רמת יוחנן במשך שנים רבות. בשנותיה האחרונות עבדה ב"בית אביב".
במרוצת השנים מלאה תפקידים שונים: היתה מחסנאית ילדים, סדרנית עבודה בשתי תקופות שונות, היתה פעילה בוועדות שונות וביניהן ועדת הבריאות, ועדת הקליטה וועדת שיכון.
מסורה היתה לחיי הקיבוץ, שלמה עם צורת החיים, וכשהחלו לנשב רוחות השינויים חרדה היתה שמא "יקלקלו לה את הקיבוץ". ועם זאת, ומעל לכל, היתה מסורה ביותר לחיי המשפחה, לגידול ילדיה ונכדיה ולשמירת הקשר עם כל שבט פלדנר ופייגין. טורחת ומארחת עם כל הלב את הבאים אליה מקרוב ומרחוק.
תעצומות נפש לא מבוטלות נדרשו ממנה בהתמודדות עם האסונות אשר פקדו אותה לאורך חייה: מות אחותה בשואה, רצח אחותה שושנה בהתקפת המחבלים בקיבוץ שמיר, ההזדקנות ללא ישראל שהלך לעולמו שנים לפניה, ולבסוף- מותו של זיו, בנה הבכור, ממחלת הסרטן.
ואף על פי כן ועם הצער שהיה מנת חלקה, הגיעה בלה לשיבה טובה וראתה את נכדיה גדלים, מתבגרים ומקימים משפחות צעירות. אפילו נין ראשון הספיקה לחבוק. זכתה להיות מוקפת בבני משפחה תומכים ואוהבים עד יומה האחרון.
