מפגש לזכרו של בן ציון במלאת 100 שנים להולדתו (מוזיאון לוחמי הגטאות, פסח, 2012) – ליקוטים מדבריו – ליקט, ערך והגיש – שמעון פיינשטיין
(…ושלא יאלצו להתבייש בהיותם בני-אדם !)
שלום לכולם.
כשמירי פנתה אלי וביקשה שאדבר במפגש היום, לא היה לי פשוט לבחור במה לגעת. בחיי המקצועיים אני עוסק בדרך כלל בסלעים ומנסה להבין את הספור השמור בהם. לא הוכשרתי ואין לי יומרות לגבי ההבנה של מה מביא אדם להיות מי שהוא; מה עומד מאחרי הדברים. מן הסתם חלק משמעותי מכל אלה שייך לבית, ולחוויות הילדות והנעורים ובמקרה של אבא ובדנה אחותו דומה שאי אפשר להגזים בחתימה שהבית טבע באישיותם. אין ספק שגם לתקופה הסוערת מעין כמוה שעוברת דרך שתי מלחמות עולם, גלי אנטישמיות וחווית השואה, ולעומתה התגשמות החלום של הקמת המדינה, וההתבגרות אל תוך מציאות מורכבת של יצירה מדהימה של קבוצה,חברה, משפחה מחד ומאבק מלווה בקורבנות ואיום קיומי שדומה שמתקבע לתוך ההוויה מאידך, היה חלק משמעותי בעיצוב האישיות של אבא. אינני מתכוון לעסוק בכל אלה, גם כי תקצר היריעה לכך וגם כי אין בידי הידע הדרוש. בחרתי לנסות להאיר מספר נקודות בתפיסתו של אבא שנראות לי חשובות, בעיקר על סמך דברים שנאמרו או נכתבו על ידיו.
ישנם דברים שנאמרו וקטעי מכתבים שברבות השנים הפכו במשפחה לנכסי צאן ברזל. אחד מהם שאני רוצה לקרא לכם קטעים מתוכו הוא מכתב שאבא כתב לבדנה בתקופה שהוא למד רפואה בבלגרדו היא כבר חיתה בישראל. במכתב הוא "נוזף" בה: "בלתי אפשרית היתה עלי קריאת המכתב בסיבת כתב ידך."וכאן באה הפואנטה שבגללה אני מביא את הציטוט הזה: "קשה לי באמת להבין שאדם שחי בקבוצה אינו מבין שצריך להקל לאדם בכל ואת מקשה עלינו את קריאת מכתביך" ואז הוא כותב שאיננו כותב לה על מנת "לחלוק לה מוסר" (למרות שהוא כמובן עושה את זה) והוא חוזר לאותו נושא שכבר נזכר: "… ואני מקנא בך קנאה נוראה. גם אני הייתי רוצה לחיות את חיי הישוב. גם אני הייתי רוצה לחוש את עצמי כחוליה בפרוצס של הרגנרציה הלאומית." וכאן בא קטע בו הוא מתאר את הניתוק שלימודי הרפואה בבלגרד כופים עליו מהסביבה היהודית והוא שב לנושא הרגנרציה הלאומית והוא מסכם: "ואולם, אני אגשים !"
אלו לא היו מילות קישוט.אני חושב שאלו חלק ממילות הקוד להבנת דרכו של אבא. אני חושב שהוא האמין בכל ליבו בציונות והתחיה הלאומית; ובסוציאליזם – שלשיטתו עיקריו חיי שיתוף ושוויון, וכבוד האדם באשר הוא;ובחינוך ותרבות כמעצבי האישיות ובנית מערכת הערכים שהוא ראה בהם את המהות. והוא גם האמין שהקבוצההיא הדרך הטובה ביותר להגשמתם (ובהתאם,כפי שכתב לבדנה, איך יתכן ש"אדם שחי בקבוצה" לא יבין שצריך לכתוב בכתב יד שניתן לקרא).
הייתי אומר שאבא היה אדוק באמונתו ובמחויבות האישית להגשמתה, ולכל אורך חייו הוא לא זנח, לא את האמונה הזו ולא את חובת ההגשמה האישית. יחד עם זה, על מנת שלא יתקבל מדברי רושם מוטעה, הוא לא היה "חסיד שוטה". רחוק מכך, הלוואי על כולנו עושר הידע, ההבנה ועומק המחשבה, וכן – הכרת הקשיים והכשלים.
אני רוצה לנסות להדגים את הדברים בעזרת קטעים מתוך דיון שהתקיים בועידה הרביעית של איחוד הקבוצות והקיבוצים שהתקיימה ב- 1964 בעמק הירדן בנושא הקשר בין תעשיה וחקלאות לתרבות וחינוך. דברים כפי שהוא בחר לאמרם, אחרי הכל הוא ידע להביע את רעיונותיו טוב ממני. הטקסט המלא ארוך מדי לקריאה כאן, אני מקווה שהשמטת חלקים על מנת לקצר לא תפגע בבהירות והבנת ההקשרים.
"אם אינני מתמצא בנושאים הנדונים, חייב אני להתמצא בענין זה, המתנה את עצם היותי חבר קבוצה, אדם, יהודי, ציוני וסוציאליסט. ברור, שלא ייכון חזוננו ללא אמצעים, אולם חושש אני מפני הפטישיזציה של האמצעים ושיכחת המטרה.
תנועות רבות עלילה קיפחו את חזונן משנשתקעו באמצעים והסיחו דעתן מן המטרה, וחלילה לנו לצאת בעקבותיהן. על כן נטלתי את רשות הדבור, כאשר דרכו לי על יבלתי האישית –הוא עניין החינוך. אזכיר דבר הידוע בעצם לכולנו: אין אנו מחנכים ילדים לתעשיה, לחקלאות או למקצוע; אנחנו מחנכים אותם להיות בני-אדםושלא ייאלצו להתבייש בהיותם בני אדם."(למילים האחרונות אשתדל עוד לחזור בהמשך אם הזמן יאפשר.)
"את העיקר אמר אתמול טבנקין. אגב, יורשה לי להביע תקווה שבעתיד לא יהי המברך אותנו בועידותינו, אלא הפותח אותן. האזנתי אמש לדבריו ולא מצאתי דבר שאין להזדהות איתו."
"אכן, קנה המידה ליחסנו לתעשיה, לחקלאות, לתחבורה ולכל דבר שאנו עוסקים בו, הוא הפתרון האנושי, שמפעלים אלה נותנים לאנשים יהודיים. הבעיה העיקרית בשבילנו – מפעלים אלה יקלטו או לא יקלטו יהודים ?! והבעיה השניה– כיצד יקלטו יהודים ? האם יקלטו לשוויון ערך אדם, להערכת האדם שבהם ובזולתם, או להערצת המכשיר והבצע, עבודת אלילים זו הרווחת בעולם התרבותי ? לכן אינני גורס את דבריו של חברנו מגבעת חיים, אשר אמר, שעלינו לדאוג להפנות את הילדים לחינוך מקצועי: אינני יודע חינוך מקצועי מהו, מגמתנו בחינוך היא פיתוח של כוחות נפשו של הילד לחיים בתוך חברה שוויונית. בחינוך כזה לא התכלית החומרית היא העיקר."
"ראיתי צורך להשמיע דברים אלה מפני שענין זה מנסר בחלל עולמנו ואנו עומדים בויכוח עם חברים יקרים על דרכנו בחינוך ואני מוצא פה איזו אי הבנה בבעיה הקובעת את נפשנו. ודאי מחובתנו להכשיר את ילדינו לכך שלא תחסר להם התושיה הפיסית למען בטחונם העצמי ולמען הצלחת מפעלנו במלחמת קיומנו. ברם – דווקא בנקודה זו של תושיה פיזית בקרב ילדינו אין לנו, לדעתי, כל יסוד לרגשי נחיתות. …….."
"אינני יודע איך משתלבים מעשי המחנכים בעניני התעשיה והחקלאות. אני – למשל – אינני מלמד תעשיה, אני מלמד את ביאליק, ואינני יודע איך לשלבו בעניני הטכנולוגיה המודרנית, אך יודע אני שבלעדיו לא יתכן, שבלעדי הערכים שהוא מייצג גם תעשיה אינה נחוצה לי; אולם, למען קיומם של הערכים הנ"ל – יתכן שהתעשייה היא חיינו. אז מודה אני כי גדולים מעשיכם.
עלינו למצוא את הפרופורציה הנכונה בין כלל הדברים המרכיבים את מציאות חיינו ולהזהיר מפני גאווה על מקצוע, על הישג טכני במקום חתירה אל העיקר. לכן צרמו לא מעט דבריו של החבר דן רם מחניתה, בבואו חשבון עם"החלומות הפסטוראליים". נפגעתי לא מפני השקפתו ולא ביקשתי לתבוע את עלבון חקלאותנו, שאינה זקוקה להגנתי. נפגעתי משום שבדיבור זה של חקלאות פאסטורלית נפגעו אנשים, שראו את חזות הכל ביצירת הרקע לעצם קיומנו, ושעל המעשה שעשו, – כבודם. הווה אומר, שהיתה זאת פגיעה בכבוד אנשים, כבוד המורכב משנות מעשה – ומהגשמת חזון חיים ומשאת נפש. לא מצאו חן בעיני דן רם מאווייו "הפאסטורליים" של החבר כנרתי. אולם היכן אתה מוצא חקלאות פסטוראלית כיום, לפחות בנוף היהודי? אין מאוויים פאסטורליים לאנשי חקלאותנו, מאווייהם הם תוצאה מחזונם הלאומי האנושי הגדול. …"
"שתי הבעיות שהעליתי מענינות אותי כמחנך: הבעיה העקרונית וגם בעית ההגינות בדיון. יש לנו ילדים מצוינים, קולטים יפה את כל אשר הם רואים. כל עוות במעשינו נוטל מאמונם בנו. כל פגם ביחסי אנוש מערער את בטחונם באורח חיינו. על כן הדבר הראשון המחייב אותנו הוא הכבוד ההדדי, כי הוא המלט בבנין חברתנו. אינני רואה הבדל בין הפונקציה ובין המהות. אין הפונקציה אלא גלגולה של האקטואלי של המהות והמהות אינה אלא מכנה משותף לכלל הפונקציות ההכרחיות להתממשותה של המהות האנושית.
אלה הדברים שרציתי להשמיע כאן לא כאיש טכניקה ולא כאיש חקלאות אלא כמחנך הדואג לאותו דבר, שלמענו אנחנו מקיימים גם חקלאות וגם חרושת. ומעתה ואילך אני מאחל לעצמנו הצלחה מלאה בדיון בשאלות הסבוכות, שבפתרונן תלויים קיומנו ומימושה של אמונתנו הציונית-סוציאליסטית בדמותה של הקבוצה הבנויה על בסיס עבודה עצמית ושותפות חיים."
**********************
החיבור בין חינוך לאידיאה של שיתוף, שוויון וכבוד האדם היו מבין הנושאים שעמדו בראש מעיניו וחברו לתפיסתו לגבי מהותה של הקבוצה והציונות. הדברים חוזרים בויכוחים שונים שהוא ניהל לדוגמה ויכוח עם שפרוני בנושא תעודת בגרות כמטרת העשייה החינוכית, או עם איתן שטייף בשנת 1987, יותר מ- 20 שנה אחרי הועידה בעמק הירדן, מעל דפי "ברמה", בנושא: "המהפכה המחשבתית הנדרשת". בשני הויכוחים האלה, ובאחרים שהיו במהלך השנים הוא דן בהצעות השינוי תוך בחינה של מה יהיו ההשלכות על אותם ערכים בהם ראה את המטרה.
לא נגעתי כאן באדם שהיה, בהשכלה הרחבה והעושר התרבותי, החריפות האינטלקטואלית, השליטה בשפות רבות ועל כולן השפה העברית. איש ספר במלוא מובן המילה, אדם מעמיק שלא ידע דרך אחרת, שלא ידע לוותר לעצמו ולעגל פינות, וקרוב לאפס כישורים טכניים. אבל הרבה חכמה, חכמה להיטיב.
נגעתי מעט בנקודות שהוו את בסיס תפיסת העולם שלו, וכפי שהוא הגדיר זאת: חבר קבוצה, אדם, יהודי, ציוני, סוציאליסט שהיבלת האישית שלוהוא עניין החינוך. וכן, כפי שהבטיח לבדנה באותו מכתב, הוא הגשים!
שוויון ערך וכבוד האדם לא היו עבורו מצוות אנשים מלומדה; זה היה טבוע בו, זה היה הוא.
ולסיום אני רוצה לחזור לרגע לאמירה "שלא יאלצו להתבייש בהיותם בני-אדם". דומני שזו אחת הרעות החולות של חברות אנושיות, בכל הגילים. שמעתי לפני מספר חדשים הרצאה של אירווינג קוטלר, מי שהיה שר המשפטים בקנדה ופרופ' למשפט באוניברסיטת מק'גיל, שהוא נשא לזכרו של ראול וולנברג. הוא מדבר על 6 לקחים עיקריים לגבי התנאים שאיפשרו את השואה; לקח מס' 3 הוא לקח האדישות.קוטלרמצטט את דבריו של אדמונד בורק: "הדרך הבטוחה ביותר להבטיח את ניצחון הרשע בעולם היא שמספיק אנשים טובים לא יעשו כלום." והוא מזהיר כי משמעותם של אדישות והעדר תגובה היא, תמיד, עמידה לצדו של המתעלל, ולא של הקרבן. שלא יהיו טעויות – אדישות מול רוע, היא הסכמה שבשתיקה עם הרוע עצמו – וזו שותפות בפשע. הוא מביא את סיפורו של ראול וולנברג.כדוגמה, קיצונית, להחלטה שאדם יחיד עושה, באומץ מדהים, והשפעתה מעבר למה שבכלל אפשר היה לדמיין.
היו לי לא מעט שיחות עם אבא על הנושא בשלבים שונים של חיי ובהקשרים שונים; זה היה נושא שהטריד אותו מאד, ומטריד אותי. אינני יודע אם הצליח לחנך אנשים "שלא יאלצו להתבייש בהיותם בני-אדם", אני מקווה שלפחות חלקם. אבל, אני יודע לומר כאיש בעל אמונה אמיתית, אבא מעולם לא התבייש להיות בן-אדם, באופן טוטלי, על כל המשתמע מכך.
