בנימין ברנט
בנימין נולד בעיר טורנה שבצ'כוסלובקיה בשנת 1928. בית הוריו היה בית יהודי מסורתי ועם זאת קיבל בנימין את השכלתו בבית ספר ממשלתי כללי. אביו היה סוחר בדים אמיד.
כבר מראשיתם לא האירו החיים לבנימין את פניהם. בן 12 היה כשפרצה מלחמת העולם השניה. כשמלאו לו 15 וחצי שנים נלקח למחנה כפיה באוקראינה ומשם למחנה מטהאוזן. הוריו ואחותו ניספו באושוויץ ואילו חייו שלו ניצלו הודות לדודו שהיה רופא ושהה יחד איתו במחנה. כרופא היו לדוד תנאי מחיה טובים יותר וכך יכול היה לדאוג לנער. שנותיו של בנימין במחנה ההשמדה והמראות להם היה עד, הותירו בו צלקת שלא כהתה עד אחרון ימיו.
בחמישה במאי 1945, כששוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי, חזר בנימין לעירו בצ'כיה אך לא מצא איש מבני משפחתו בחיים. לנוכח החורבן שנגלה לפניו, גמלה בו ההחלטה לעלות ארצה. הוא הצטרף להכשרה בתנועת "מכבי הצעיר" וב-1946 החל מסעו לארץ ישראל. אך בכך לא תמה מסכת יסוריו. לאחר נדודים בארצות אירופה, עלה בנימין על אנית המעפילים "תיאודור הרצל" הרעועה שעשתה דרכה ארצה. ב-4.4.1947 הגיעה האוניה לחופי תל-אביב, אולם עוד בטרם באו אנשי "ההגנה" לסייע בהורדת המעפילים לחוף מבטחים, הקדימה אותם אוניית מלחמה בריטית ולאחר קרב נשלחו המעפילים, ובהם בנימין, לקפריסין. פעם נוספת מצאו עצמם אנשים אלו, משארית הפליטה של יהודי אירופה, מאחרי סורג ובריח.
בליל ה-5 ביולי 1948, זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ועם פתיחת שערי הארץ לעליה עברית, זכה סוף סוף בנימין, לאחר למעלה משנה במחנה המעצר בקפריסין, לעלות ארצה. עם שחר, שעות ספורות אחרי רדתו מסיפון האוניה, התגייס לפלמ"ח, לחטיבת הראל, והשתתף בליווי השיירות לירושלים הנצורה. וכך הוא מספר: "מגיעים ארצה ב-5.7.48. בשעה 2:00 בלילה בדרך עפר (בכביש חיפה-תל-אביב יורים) למחנה עולים בפרדס חנה. מקבלים תעודת עולה. ב-8:00 בבוקר עולים לאוטובוס צבאי, מתנדבים לצה"ל- מחנה בית-ליד- וב-10:00 נהפכים לחיילים, מתנדבים לפלמ"ח. למחרת אנו ביער חולדה כפלמ"חניקים בחטיבת הראל, גדוד 4- הפורצים- 'ראשונים תמיד אנחנו'".
ב-1950 השתחרר מהצבא והצטרף לקבוצת גניגר. הוא עזב את הקיבוץ לזמן מה, התחתן, התגרש ושב לגניגר עם בתו היחידה עדינה.
ב-1961 באו האב ובתו לרמת יוחנן, אולם גם כאן לא היו חייו קלים- הסיוטים רדפו אותו והזכרונות השפיעו השפעה עמוקה על אופיו ועל אורח חייו, בתקופה בה לא ידעה עדיין החברה הישראלית כיצד להכיל את המשא הכבד שנשאו עמם ארצה ניצולי השואה. במרוצת השנים עבד בנימין במטעים, בלול ובחצרנות. ב-1969 הוא נשא לאישה את קלרה אשר באה לחיות לצידו עם בתה ציונה.
בשנותיו האחרונות חלה וככל שהלכה מחלתו וקשתה, התרחק בנימין כליל מחיי החברה והטיפול בו נותר בידי קלרה, רעייתו, שדאגה לו במסירות עד אחרון ימיו.
צעיר לימים הלך בנימין לעולמו והוא בן 49 שנים בלבד. תמה מסכת חייו המיוסרת. לעולם לא נדע אם היתה זו מחלתו או משא הגורל שרבץ על כתפיו שהכריעוהו לבסוף.
