בנימין זוסמן
בנימין נולד בשלהי המאה ה-19 בעיירה פודבוש, הסמוכה לעיירה דרהוביץ שבגליציה, בה עברה ילדותו המוקדמת ובה למד בחדר ובבית ספר עממי. ב-1906 עברה משפחתו ללבוב, שם התגורר עד עלותו ארצה. בית המשפחה לא היה מן העשירים, אך מצבו הכלכלי היה תקין, נעדר מותרות, והדאגה נתונה היתה לגידול הילדים ולהשכלתם. אביו עסק בסחר עצים, איש משכיל היה, שומר מסורת אך לא מהמחמירים, נאמן לערכי היהדות ותרבותה, דגל בליברליזם, יושר והגינות ללא סייג. היה חבר המשרד הארצישראלי בלבוב, בועד הפועל הציוני של גליציה ובהנהלת הגימנסיה היהודית בעירו. בבית ציוני זה ספג בנימין ממכמני הספרות העברית ומהאהבה לה. בתום לימודיו בבית הספר הריאלי בלבוב, למד שנתיים במחלקת המכונות בבית ספר טכני גבוה בברנו שבצ'כוסלובקיה. ב-1917 גויס לצבא האוסטרי ונלחם בחזית רוסיה ואיטליה. עם פירוק הממלכה ההאבסבורגית בסתו 1918 שב ללבוב והצטרף לקבוצת חלוצים מתנועתו, "השומר הצעיר", ויצא להכשרה לקראת עליה ארצה. ב-1920 גנב את הגבול דרך צ'כוסלובקיה לוינה ומשם עלה לישראל. ב-1930, עלו גם הוריו ארצה, נסיונם להאחז בה לא צלח ומקץ חצי שנה שבו ללבוב ונספו בידי הנאצים.
בהגיעו ארצה ולאחר ימים אחדים בתל-אביב, נסע בנימין עם קבוצתו למרחביה, שם חולקו הבאים לישובים בעמק ובגליל לפי צרכי ההגנה. הוא נסע לעמק הירדן ועבד בביתניה, בהר כנען ובמקומות נוספים כפועל שכיר. משתמה העבודה עבר לגדוד "שומריה" ועבד בסלילת כביש חיפה-ג'דה, עד שעלה הגדוד להתיישבות הקבע בבית אלפא שלמרגלות הגלבוע. מאז בכל מקום ובכל ציבור אליו נקלע, היה בנימין ער ושותף לנעשה ולמתרחש בתוכו, אם כעובד זמני בבן-שמן בטרם קם הקיבוץ, אם בהכשרה מטעם הקיבוץ בחקלאות ובחיי קבוצה בדגניה, ועל אחת כמה וכמה בקיבוצו בית אלפא ולימים ברמת יוחנן. היה חבר נאמן המזדהה עם החברה שבתוכה חי, עם הארץ, עם המשימות הלאומיות והחברתיות והעבודה החקלאית, גם אם אלו תבעו ממנו מעשים הכרוכים במאמץ רב ובקורבן אישי נכבד.
בבית אלפא, הקים בנימין משפחה עם הוּדיה ושם נולדו ילדיהם יעל ועזרא. ב-1940, עם הפילוג, עברו לרמת יוחנן, עם כל הקושי שטמון היה בעקירה ובהתיישבות המחודשת.
אחרי שואת יהודי אירופה היה בנימין שליח בהולנד מאוקטובר 1946 ועד מרץ 1948, ועסק בשיקום חוות הכשרה בוירינגן ובהקמת כפר הילדים "אילניה" למען יהיה בית ל-500 ילדים משארית הפליטה שהובאו אליו מרחבי אירופה. משקמה המדינה עלו יושבי הכפר ארצה ובנימין היה אסיר תודה על שניתן לו לקחת חלק בהכשרת הילדים לעליה ולבניין הארץ.
עולם המיכון היה לבנימין דרך חיים, להלכה ולמעשה, עד כדי כך שפעם לא נכנע להחלטת הקיבוץ ונסע על חשבונו לצ'כיה וגרמניה לרכוש נסיון מעשי בעבודה בבתי חרושת למכונות חקלאיות. הודות לעניין הרב שהיה לו ולהשכלה הגבוהה שרכש בתחום זה, עבד רוב שנותיו בארץ במכונות, בשדה ובמוסך, תוך כדי המשך השתלמותו העיונית בתחום. לבד מעבודתו הפיזית כטרקטוריסט הראשון בבית-אלפא וכמרכז הפלחה והמוסך ברמת יוחנן, עסק גם בפעילות הציבורית והעיונית הנלווית: בשנות ה-30 שימש כמדריך נודד ממשק למשק אודות השימוש במיכון החקלאי, אחר כך היה פעיל במחלקת המיכון של ארגון עובדי הפלחה והקדיש ממרצו להקניית דעת בעל פה ובכתב ולהשרשת המינוח העברי שיחליף את המינוח הלועזי שהביאו עמם מכונאי הארץ מארצות מוצאם. חלוץ היה בכתיבת ספרות עברית ומאמרים מקצועיים על המיכון ובתרגומה לעברית של ספרות לועזית בנושא, ועל כך זכה ב-1953 בפרס רופין. ספרו "המנוע המכונית והטרקטור" היה הספר הראשון שהכיר לחקלאים ולתלמידים את הטרקטור במינוח עברי. ספריו, שהיו לספרי לימוד בבתי הספר החקלאיים והמקצועיים, ומאמריו, מלמדים על התגייסות שקטה וממושכת להרמת הידע הטכני בארץ, על מאבק עקשני ובלתי נלאה להגברת התודעה של התכנון, הבטיחות והפריון בענפי התובלה והמיכון החקלאי. בעבודתו לא ידע לאות, שנים רבות בשדה ובבית המלאכה ובאחרית ימיו ליד שולחן הכתיבה. מכונות הכתיבה והשכפול שירתוהו לא רק להדפסת חיבוריו, כי אם להדפסת גליונות "ברמה" והטפסים להם נזדקקו מוסדות המשק והועדות.
איש רב פעלים היה, הנאמן לדרכו של הקיבוץ ללא סייג, הרהור או יכולת להתפשר. איש עקרונות, צנוע לגבי עצמו בהתנהלותו, בבגדיו ובתכולת ביתו, מקפיד בחומרה על המוסר החברתי, תובע מעצמו את אשר תובע מזולתו בבחינת "נאה דורש ונאה מקיים". שופע עליצות היה בשעת רצון, פעיל בענייני משק, חברה ותרבות, פעיל ב"הגנה" ובבטחון הישוב וסביבתו. איש ספר ושיחה, בקי בעניינים שברומה של קבוצה וברומם של ארץ ועולם. ליווה בדאגה את התפתחותה של יעל, גאה היה על השגיו של עזרא, שהיה לאמן בעל שם עולמי.
בסתיו תשכ"ח, בין כסה לעשור, ולאחר מחלה ממושכת, הלך בנימין לעולמו, שבע יצירה, והוא בן 68 שנים.