ברוך גולן

11/07/1951 - 17/10/1973

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' תמוז התשי"א

תאריך פטירה: כ"א תשרי התשל"ד

שם האב: דב

שם האם: שושנה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: אשר זליג, גיטל טובה

ברוך גולן ז"ל

ברוך, בן בכור לשושנה ודב, נולד בקב' נען, בהיות הוריו שם בהכשרה של יוצאי תנועות נוער חלוציות שהקימה ב – 1951 את קיבוץ "כיסופים" בנגב המערבי.
בסוף 1953, עברה המשפחה לרמת יוחנן. ברוך גדל והתבגר בקיבוץ ולמד בבית החינוך "גוש זבולון" . תלמיד מצטיין, מעורב בחברה קשור מאד למשפחה ואחראי בכל דרכיו. נער שקט, עצור ומאופק. השתתף בחוגים רעיוניים, בפעילות בחברת הילדים הבוגרת, הדריך ועבד קבע בפרדס.
בהיותו תלמיד מצטיין נשלח לקורס של תלמידים שוחרי מדע שהתקיים בנחל שורק. בעבודת הגמר שלו בסיום י"ב חקר את השאלה: "האם הצליחה הקבוצה בתהליך הסוציאליזציה של בניה?" ברוכי הגיע למסקנה כי בתחום הרעיוני-חברתי-לאומי לא הצליח הדור הבוגר ליצור זיקה בקרב הצעירים לעבר ובעיקר למקורותיו של העם היהודי אשר נעזבו על ידי המייסדים.
ברוכי היה קשור קשר עמוק להוריו ולשני אחיו: יצחקי ובנצי, ולאחותו רבקה. עם סבו בארגנטינה ניהל חליפת מכתבים בחרוזים. בן 16 נסע לביקור משפחתי בארגנטינה וזו היתה לו חוויה עמוקה. הוא נשאר תחת הרושם הכבד של תלישותם של יהודי הגולה מהעולם היהודי.
ברוכי שייך היה לאוהבים את הארץ מקרוב ולמכירים את שביליה. כשפסעו רגליו, והן פסעו רבות, היתה תלויה דרך קבע מצלמתו על כתפו. ברוכי צילם את שאהב: מראות ארץ ישראליים, ציפורים ופריחות, ציורן של שכבות גיאולוגיות בסלע ואנשים.
התגייסו לצה"ל התקבל לקורס טייס אותו סיים כנווט ב- 1971, והצטרף לטייסת פאנטומים. פעילותו בטייסת התאפיינה בגישה עניינית ויסודית, בשקט ובקור רוח וברמת ביצוע גבוהה.
בכוונתו היה, אחרי שיחרורו מהשירות בצה"ל, ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, להקים את ביתו עם טלי, חברתו, באחד ממושבי העולים בפרוזדור ירושלים, להקים משפחה עם הרבה ילדים, ולתרום את חלקו בתהליך העמקת קליטתם בארץ של אנשי המושב.
במלחמת יום הכיפורים השתתף במספר רב של גיחות בצפון ובדרום. במשך 11 ימי הלחימה כתב ברוכי יומן מרתק ובו תאר בכשרון רב את חוויותיו, הרגשותיו ומחשבותיו. קטעי היומן ראו אור בגיליון מיוחד שהוציאה מפקדת חיל האוויר.
בערב שמחת תורה תשל"ד יצא לתקיפת סוללת טילים מצרית, מטוסו נפגע מטיל סוללה והופל. כלוחם שמקום קבורתו לא נודע, שמור לו מקום בחלקת הנעדרים שבבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בירושלים.

קישורים:

יזכור – חיל האויר

גלעד – מ.א.זבולון

נזכור את כולם – משרד הבטחון

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    ברוך ארי גולן

    בן שושנה ודב

    נולד בנען, ישראל

    ז' בתמוז תשי"א 11.7.1951

    נפל במלחמת יום הכפורים

    י"ד תשרי תשל"ד  17.10.1973

    מקום קבורתו לא נודע

    בן 22 במותו

  • מכתבו של שמעון רכס

    לזכרו של ברוך גולן / שמעון רכס

    כשאני מעלה לנגד עיני רוחי את דמותו של ברוך כפי שהכרתיו בבית הספר – מצטיירת לי תמונה של נער שקט, עצור ומאופק, בעל ארשת עצובה כלשהו, גם כאשר היה מחייך. ברוך היה מאותם נערים, אשר חבריהם הצעירים יאמרו להם: "אל תיקח הכל ברצינות כזאת".

    בשיחות אין ספור שערכתי עם חניכי, היה ברוך לעיתים נראה כאדיש או כחולם, אשר מחשבותיו משוטטות, כביכול, כביכול, הרחק מאיתנו. אך תמיד הוכיח כמה הוא ער לבעיה הנדונה, כאשר במפתיע היה מעיר הערה קצרה וקולעת, שמציגה דעה מאוד מעניינת, והיתה מביאה במבוכה את המתווכחים. או לפרקים, דוקא כשפניו היו לובשים מסכה נוגה במיוחד היה מצליף הברקה מבדחת או סרקסטית, ובדרך כלל – מאוד לעניין, ובכך היה פורק, לרוב, את המתדיינים והניצים מנשקם, ומוציא את הרוח  ממפרשיהם, עד שויכוח לוהט יכול היה להפוך באחת לצחוק כללי רועם, והאוירה היתה נינוחה בעקבותיו.

    לעבודה לחברה וללמודים התייחס ברצינות יתרה. אמנם לעיתים ניכר בו כי רוצה היה להרשות לעצמו. כמקובל וכרגיל אצל חבריו הצעירים – קצת "לפרוק עול", להשתובב מעט ולסטות לרגעים מתלם הסדר והאחראיות, אך לרוב – לא צלחו בידיו ניסיונות אלה, כי תמיד גברה עליו ידו של אותו ברוך השקט, המאופק, הקורא את  עצמו לסדר ולריסון.

    את הלבטים והחיבוטים האופייניים לגיל ההתבגרות – ודאי עבר כמו כל אחד, אך למד להפנימם ולכלאם עמוק בתוכו, שמא מתוך חשש כי יפריעו לו למלא את החובות שהטילה עליו המסגרת החינוכית בה היה נתון. יחד עם זאת – בדרכו שלו- היה מחפש את אישיותו ואת זהותו, ולכן אין זה מקרה  שעבודת הגמר שלו בסיום כיתה י"ב  על דרכו של בן קיבוץ. בעקיפין ובתת-מודע – ערך מחקר על עצמו, בעבודה זו. והרי היה יכול לבצע בהצלחה מרבית עבודה על נושא כלשהו בכימיה, מקצוע אותו כה אהב, או בספרות- באותה מידה של כשרון.

    ברוך אהב מאוד את המולדת שעל הגנתה נפל. הדבר בא לידי ביטוי עמוק בטיולים שערכתי עם כתתי במשך שנים, בעיקר באיזורי  המדבר. היה נדלק למראה של כל שכיית נוף. בכל אתר של עתיקות או בכל שכבה גיאולוגית של סלעים –  היה מגלה עניין רב, ונראה היה כאילו דפים הם לו בספר ענק של תולדות הארץ הזאת, שעמה הזדהה בכל נימי נפשו.

    היותו כבן 15, ערך ביקור בארגנטינה, והיה משגר אלי משם מכתבים לעיתים מזומנות. ההתבוננות בנוף וטבע תפשו מקום נכבד באיגרותיו, תוך השוואה עם נופי הארץ האהובה עליו. בעיקר – מיצר היה על כך שישראל דלה במים, ואילו מהררי הניכר זולגים מיליוני קובים ללא ניצול ושימוש.

    ממכתביו עמדתי לראשונה על נקודה נוספת שהיתה מציקה לו, והיא – הבעיה היהודית. היה מתאר פגישות עם יהודים, ובמיוחד הזדעזע כאשר נמצאה לו קהילה יהודית באיזור נידח בארגנטינה, היושבת שם מימי הברון הירש, ואשר נמצאו בה יהודים ששאלוהו אם כבר הספיק לבקר בארצות ערב השכנות לישראל?  או – כמה זמן לוקח לתייר ישראלי לנסוע תל אביב להר סיני?  (היה זה לפני מלחמת ששת הימים).

    ניכר היה בברוך כי הוא בוש בעבור בורותם של אחיו אלה. ועוד הפתיעני לא מעט. בהסיקו את מסקנותיו, בסופה של עבודת הגמר שלו, הוא קובע כי לדעתו, כדי להיות בן קיבוץ ראוי לשמו – יש לחזור קודם כל במידה רבה אל יסודות היהדות, שניזנחו ע"י המייסדים. והרי זוהי מחשבה מאוד לא שגרתית בקרב בוגרי המוסדות החינוכיים של התנועה הקבוצית!

    כאשר החליט ללמוד באוניברסיטה – לא הופתעתי כלל כאשר ספר לי שברצונו ללמוד דוקא פסיכולוגיה. ברי היה לי שהוא עדיין ממשיך, בצמאון גדול, לחפש את עצמו, ולבחון את נבכי נשמתו. מה חבל שחתירתו זו אל האמת הפנימית שלו –  נגדעה בעודה באיבה.

    אין לי שמץ ספק, שכאשר היה מגיע לבסוף אל הדבר שאותו חפש – היה מוצא נפש עדינה,

    עשירה, ויפה.

    שמעון רכס

    מחנכו בכיתות ט' – י"ב ב"גוש זבולון

    אושה טבת תשל"ד

  • קטעי יומן של ברוך

    קטעי יומן – ברוך גולן

    נולד ב-ב11.7.51

    הופל ב-17.10.73

    מקום קבורתו לא נודע

    מתוך מכתב שכתב ברוך בתקופת היותו פרח טייס 22.3.71

    … שעות עברו מאז שכתבתי את מכתב המחאה, וכבר השתנה לי מצב הרוח… ראיתי מחזה כזה שעם כל הציניות שלי הוסיף דלק רוחני לשנים רבות. באנו לשדה התעופה לוד על מנת לראות כיצד קולטים עולים. הפעם באו עשרים וחמישה עולים מרוסיה.

    הופיע הראשון לבוש קסקט, מעיל שחור פשוט, והחזיק ספר תורה עטוף בעטיפה לבנה פשוטה. לא כמו אלו המקושטות באריות. ובלי הדרמטיות של מנחם גולן, אבל הוא עשה מבצע אדיר. הוא סחב ספר תורה מברית המועצות ארצה. דבר גדול, לא? אחרי זה הופיעו השאר בוכים, לבושים בפשטות, עדיין מבוהלים קמעה, ילד קטן, אקזמפלר קלאסי של הילד היהודי: קסקט, עיניים שחורות גדולות שקטות ונבונות (פשוט ככה) וחליפה שחורה, פנים לבנות…ממש הרגשתי.

    …הם באו ואנחנו עמדנו מסביב. לראשונה הם נבהל כשראו כל – כך הרבה מדים.

    מאוחר יותר הסבירו להם מי אנחנו ואז התחילה ההתרגשות. נכנסנו ביניהם והתחלנו לדבר , זאת אומרת מי שידע רוסית או יידיש. ואני מת לדבר איתם – ואילם. פשוט גולם שלא עשה כלום בחיים ולא למד אפילו יידיש!

    פתאום תפס אותי אחד האנשים, חיבק אוצי כאילו הייתי ילד שלו שהוא לא ראה שנתיים והחזיק לי את היד זמן רב אחרי – כן.נדמה לי שעמדו לי דמעות בעיניים. אחר כך הסתבר שיש לו שני בנים בצבא. בכלל רב האנשים שבאו בודדים, זקנים ברובם, עם משפחות שם או בלי משפחות. רואים שזה לא החומר החזק, אבל זה משהו ומשהו גדול.

    היה שם זקן שדיבר עברית ואיתו שוחחנו. שוחחנו. הזקן הזה היה – אגדה. איזה שד משחת, ממש תענוג לשמוע את חכמת – החיים היהודית שלו. מה שהשפיע אותי הוא שכל הסיפורים על הילד היהודי, וחכמת-החיים הזו, שתמיד נראו לי סיפורים עקב  החיים הגשמיים, הבריאים והשורשיים כל כך שלנו, הם כל כך אמיתיים ורק היום ראיתי מה מחזיק את העם שלנו בחוץ.

    אני מרגיש עכשיו יותר טוב למרות הכל, ועם הרבה יותר תקווה..

    קטעים מדפי יומן אישי שכתב ברוך במלחמת יום –  הכיפורים.

    6.10.73

    כבר אתמול אנחנו כאן ולא יודעים מהי חומרת המצב.בערב מצב הרוח מרומם. הנוער משחק ברידג' ואני חורפ, אבל היתושים "גומרים עלי". שבע בבוקר סירנה ואנחנו יורדים. מסתבר שהמצב חמור יותר ואנחנו מתכוננים ללכת.

    …בלילה יוצאים לפטרל בין נחל – סיני ואבו רודס. מגהצים את השמיים ומיגים אין. לילה נפלא ואנחנו רואים את המטוסים חוזרים והולכים לתעלה והגיהוץ לא נפסק. שקט לנו, והדובה הגדולה, צדק ושאר חבריהם קורצים בארסיות לטיפשות בני-האדם.

    8.10.73

    …לקראת אור אחרון יוצאים לבצע קלע על שריון בתעלה. באמצע  חוזרים ויוצאים שוב. בקושי רואים משהו. עושים 360 מעלות מעל טסה ונכנסים שוב. ביציאה רודף אחרינו טיל. שוברים והוא מפספס. בדרך חזרה עמוס מדווח שנפגע ומלווים אותו באובך הנורא של אור אחרון לרפידים… אנחנו משאירים את המטוס וחוזרים לתל אביב. במטוס ישנם פצועים רבים. אני חוטף דיפרסיה. קצין דת מחלק ספרי תהילים וכולם לוקחים, כולל הטייסים ואני. חושך, ופחד מוות ממטוסים שלנו ושלהם. בדרך אני קצת עוזר לרופא עם האינפוזיות ומשוחח עם הפצועים קל יותר. הם עייפים ובקושי מדברים. חבר'ה טובים אך קשה להם מאוד. איזה מלחמה ארורה.

    בת"א חושך מוחלט. חוזרים ומוצאים שעמוס הגיע בשלום. יורדת אבן מן הלב (נכנסת לכליות).

    10.10.73

    בצהריים מסע התאבדות בדמשק. שנינו משקשקים. עוברים בים ונכנסים בלבנון דרך

    ההרים. הרים, כפרים נהדרים, טירות, כל מיני בתים יפים וכבשים במרעה. חוצים את ההרים ומתחילה הסמטוחה…טילים, צעקות בכל האזור, פחד מוות. אנחנו נדבקים לאדמה ועפים צפונה כשכל שדי- שאול רודפים אותנו. שוב נברך ”הגומל".

    11.10.73

    לקראת צהריים יוצאים לתקיפה. טיסה נמוכה בדלתא המוכרת. מדלגים מעל  קווי המתח. רואים את התקיפה – בול פראי. חוזרים ומדווחים לנו על מיגים ממשיכים עד שצועקים לשבור ואני רואה מאחור מיגים. שוברים ומושכים אל מיג. מתכתשים קצת איתו, כשצועקים לשבור, ואז רואים מיג משגר על אופיר. הכנף נדלקת. אנחנו שוברים כמו פראים ושוב מתייחסים אל מיג. יש נעילה הטיל יוצא אבל אנחנו שוב שוברים ובקושי נחלצים מהגובה הנמוך. שוב מתייחסים למיג. בדרך רואים שני מצנחים ואז שוב פאנטום פגוע. אני מביט לאחור ורואה מיג יורה עלינו. אני  לוחץ overide. נדמה לי שחולף הרבה זמן… ואנחנו לא רואים שוב. אופיר וכהן… נפגעו. אני די המום. זה היה מעייף ומחריד. המון מיגים ואנחנו תקועים.

    עכשיו לילה. לא יודעים מה יהיה הסוף. היהודים מסובכים והבטן צובטת. אי אפשר להירדם והמילים נשפכות. רוצה שיגמר. רוצה שוב צחוקים, וטליה, ומהר.

    14.10.73

    (דף אחרון ביומנו של ברוך)

    …בצהריים המראנו…לאחר השבירה אנחנו משליכים ומתחילים לשבור למיגים שנכנסו אחרינו לפי תור. קשר פנים גרוע. הרמנו…וירדנו בצלילה ספירלית נוראה…יוצאים בגובה הדקלים שם אני רואה מיג נפגע. מנתקים מגע ומתארגנים מיד לטיסה חסכונית ונוחתים באל –עריש…  …

    …מצב הרוח השתפר.