ברוריה אנטלר

ברוריה אנטלר ז"ל      1929 – 2023

שנים רבות חיה ברוריה ב"חמדת אבות", הרחק מעין הציבור. רמת יוחנן של הימים שבהם עוד התהלכה בחוצותיה השתנתה בשנים אלו במידה רבה וכך גם אוכלוסייתה. אך מעל הכל זו המדינה שלנו שהחליפה פנים, ושאותה, כך נדמה לי, היתה ברוריה מתקשה לזהות, ודאי בימים הקשים הללו. אפילו היא, למודת השואה ופסגות הרוע האנושי, חבלי התקומה והמלחמות החוזרות ונשנות – לא הייתה מאמינה למה שנעשה כאן.

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", אמר החכם מכל אדם, וידע מה שאמר, כי מי מאתנו יודע מהי העת שהועיד לו גורלו, מתי יינצל מציפורני המבקשים נפשו ומשאר המריעין בישין שמזמנים החיים, ומתי יבוא סופו, האם יהיה זה בקיצו או שלא בקיצו…

הרבה הרהורים עולים במפגש הזה, האקראי, שבין מועד מותה של ברוריה לבין הימים הללו, הרעים לתפארת, אבל גם כשמעמידים את הימים הללו מול ראשית חייה של ברוריה, שהיתה אחרונת שורדי השואה שחיו ברמת יוחנן, הדעת מתקשה להכיל ולשאת את ההיסטוריה החוזרת על עצמה…

ברוריה נולדה ב-1929 בעיר סורוקה שבבסרביה, על גבול רוסיה-רומניה. בת יחידה היתה למשה ואטה הוכמן, מהנדס בנין ורוקחת. סבה וסבתה היו דתיים, ואילו אביה היה ציוני ודובר עברית, כך שבבית שרתה רוח יהודית מסורתית וציונית.

את חוק לימודיה החלה בבית ספר ממשלתי רומני, והמשיכה, עם הכיבוש הרוסי ב-1939, בבית ספר רוסי. כשאסרו הרוסים את הפעילות הציונית ושבו את כל העוסקים בה, הוגלה סבה לסיביר ולא שב משם. כשהגיעה מלחמת העולם לפתחם חיו כבר ברוריה ובני משפחתה בעיר הגדולה בלצי (בלץ) וכשפלשו הנאצים והצבא הסובייטי החל בנסיגתו מפניהם, החל מסע הבריחה רב העלילה של המשפחה הקטנה, מסע חוצה גבולות ויבשות, מסע של פליטות, סכנה ומחסור. תחת הפצצות הגרמנים ברחו עם המוני בית ישראל בקרונות רכבת פתוחים וניצלו בעור שיניהם בעוד אלפים אחרים מצאו את מותם. כשהגיעו לקווקז, החלו נודדים ממקום למקום, כשהם רעבים, חסרי בית ובטחון. כשהתקדם צבא גרמניה לקווקז, ברחה המשפחה לאוזבקיסטן, שם חיה כשנתיים בקולחוז בבית עשוי חימר. כשגויס אביה המהנדס לעבודה באוּראל, הפכה ברוריה, והיא אז בית 11-12, למפרנסת העיקרית של אמה וסבתה והיתה עובדת בשדות הקולחוז בכל עבודה שנתנו לה. לפרנסת גופן קיבלו פיתה אחת ביום, או רקיק כוספה שנועד לבהמות, בישלו עשבים שגדלו בתעלות ושתו מי ביוב מורתחים.

תחנתם הבאה היתה אוראל, שם עבד, כאמור, אביה, ושם החלה גם אמה לעבוד, מה שאפשר להם לשלוח את בתם ללמוד בבית ספר רוסי. לקראת סוף המלחמה העבירו את האב לעיר סומי שבאוקראינה, שם סיימה ברוריה כיתה ו'. בתום המלחמה הגיעו בני המשפחה לצ'רנוביץ', שהיתה אז תחת שלטון רוסי, ומשם, כשהושלמו הסידורים הנדרשים ובשלו התנאים המתאימים, יצאו בדרכם לארץ ישראל.

אך בכך לא מלאה סאת ייסוריהם. גם במסעם זה, אל הארץ המובטחת, הנתונה תחת המנדט הבריטי והאסורה בכניסת עולים, נכונות היו להם עלילות רבות ותחנות מעבר לא מעטות, עד שעגנה אונייתם בחופי הארץ, וגם אחר כך. ערומים ויחפים, ונטולי כל חפציהם שטבעו במי הים כשנטתה האוניה על צדה טרם עגינתה, מצאו עצמם שוב מאות פליטי החרב מאחורי גדרות תיל, הפעם של מחנה המעצר בעתלית, שם שהו חודשיים-שלושה בטרם שוחררו להתחיל בחייהם החדשים.  אז קיבלו הוריה של ברוריה שיכון בקרית חיים ב'. האב המהנדס החל לעבוד כפועל פשוט בסולל בונה, ואילו ברוריה הנערה נשלחה במסגרת "עליית הנוער" לקיבוץ מרחביה למשך חצי שנה על מנת ללמוד את השפה העברית. כששבה לבית הוריה, עבדה בבית החרושת לממתקים "פורת" במפרץ חיפה ועם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסה לצבא ועבדה במחסן הבגדים של מחנה דורה שעל יד נתניה.

בצבא הכירה את בעלה הראשון, אפרים וולפינגר. לאחר נישואיהם חיו בני הזוג בעיר התחתית בחיפה, שם נולדו בנותיהם ציפי ומלכה. כשעלו הנישואים על שרטון, חזרו ברוריה ובנותיה להתגורר עם הוריה ויחד עמם עברו לשכונת רמות רמז, עם הקמתה.

בל"ג בעומר תשכ"ה, 1965, נישאה ברוריה לשרגא אנטלר, ובעקבותיו הצטרפה לרמת יוחנן, כאן נולד בנם המשותף – אבי. במרוצת השנים היא עבדה במטבח ובמחסן הבגדים ומצאה בעבודתה סיפוק וחיוניות. 58 שנים חייתה ברוריה ברמת יוחנן, והיתה בה דמות מתבוננת יותר מאשר מעורבת. מן הפוזיציה הזו, מצוידת בטביעת עין מחודדת, אמדה והעריכה כל אחד מיושבי המקום, ומכל אחד שהלך לעולמו נפרדה בדברי הספד מעל דפי ה"ברמה". עוד הרבתה לשתף ברבים את דברי השיר שכתבה.

כשחלה שרגא ונזקק לסיעוד, ביקשה ברוריה להמשיך וללוותו גם בשלבים האחרונים של חייו, ובחרה להצטרף אליו למגורים בדיור המוגן הגם שהיא עצמה היתה עדין עצמאית. שרגא נפטר ב-1997, וברוריה נותרה מאז דיירת בחמדת אבות. שנים עברו, הבית שינה את פניו, דיירים באו והלכו, דורות של מטפלות התחלפו, וברוריה, שנכנסה אל הבית צעירה יחסית, זכתה להגיע בו לזקנה מופלגת. אתמול הלכה לעולמה והיא בת 95.

תנחומינו לכם, ציפי, מלכה ואבי וכל בני המשפחה, וברוח דברי קהלת שבהם פתחנו, על הזמן שעֵת בו לכל, נייחל שעֵת המלחמה הזו תתחלף עד מהרה בעת שלום.

אמא – ציפה

אמא נולדה בשנות ה- 30 של המאה הקודמת (1929) הישר אל מלחמת העולם השנייה. אני זוכרת ספורים על בריחה מהמלחמה, על חיפוש נואש לאוכל, על אניית מעפילים, "ההגנה" עליה העפילו היא והוריה לארץ ישראל ביולי 1946. על תפיסתם על ידי הבריטים וכליאתם במחנה המעצר בעתלית.

היינו חוזרות הביתה מפעילות בתנועת הנוער בשמחה ושרות. אמא ממש בקשה שלא נשיר את השיר : "האמיני יום יבוא". מסתבר שאהבה מאד חבר מבני קריית חיים שנהרג במלחמת השחרור. עד היום השיר הזה מזכיר לי אותה.

מאבינו, אמא התגרשה כשהיינו ילדות קטנות. במשך 10 שנים חיינו איתה בבית הוריה עד שהכירה את שרגא אותו אהבה אהבה עזה ועמו בנתה קן חם ואוהב ברמת יוחנן.

הייתה די שובבה. לא אשכח איך פעם בעת שרחצה רצפה בקע מהרדיו שיר רוסי. אמא עזבה את הדלי והסמרטוט והתחילה לרקוד קזאצ'וק. הייתה בעלת קול יפה ואהבה מאד לשיר. במיוחד אהבה את הגבעטרון ואת מקהלת הצבא האדום.

נוחי בשלום על משכבך, אמא יקרה.

ברוריה יקרה,

הכרתי אותך כאשר מלאו לי 12 שנים ועברתי לגור בבניין אחד לידכם. מהרגע הראשון שעברתי נוצרו קשרים הדוקים ביני ובין ציפה, בתך הבכורה, קשרים שמחזיקים מעמד למעלה מיובל שנים. כמעט מדי יום באתי אליכם הביתה. ראיתי משפחה חמה ואוהבת. גרת עם סבא וסבתא ועם בנותיך ציפה ומלכה – כולכם יחד בדירה אחת באהבה ביחסים קרובים ובהכלה אין סופית. כדי לעזור בפרנסה עשית הרבה מאד בייבי סיטר, ומשפחות רבות נהנו ממסירותך לילדים שלהם.

עסקת הרבה בעבודות יד: בסריגה, באריגת שטיחים, כובעם וסוודרים. אהבת להראות לי את עבודותיך היפות, ואני, שעד היום לא יודעת לאחוז מסרגה, נהניתי מאד. זה המקום לציין את סבא וסבתא הוכמן שתמיד דאגו לאווירה נעימה. סבתא – למטעמים במטבח וסבא המהנדס לעזרה בלימודים ולתמיכה.

כשהיינו בנות 14, עם סיום הלימודים ב"מעלה הכרמל" והמעבר לתיכון, – עברת לקיבוץ רמת יוחנן. שמחתי על הפרק החדש שפתחת בחייך, על הזוגיות החדשה, הילד שנולד, אח לציפה ומלכה, והמעבר לחיים בטבע, במרחבים ולא בדירה קטנה וצפופה.  ההחלטה שלך מעידה על כוח הרצון, הנחישות ואופי של ברזל. ידעתי שהשינוי יעשה לך טוב, שמגיעה גם לך זוגיות אחרי שנים כל כך רבות בבדידות.

החיים בקיבוץ שינו את הפרק האחרון בחייך. טופלת במוסד הסיעודי בקיבוץ שנים ארוכות במסירות אין קץ. בכל פעם שציפה חזרה מביקור היא סיפרה לי על מסירות המטפלות ותשומת הלב שמרעיפים עליך. החגיגות, הטיולים, המופעים וקבלות השבת. מקום קסום שאנשים שאינם חברי קיבוץ משלמים תועפות כדי להתקבל אליו. זכית, וזכתה המשפחה, לישון בראש שקט בידיעה שאת מטופלת כהלכה.

נפטרת בראש חודש כסלו חודש של אור, כיס של לב. כולנו זקוקים לאור ולנחמה. אנו שרויים בתקופה קשה, מלחמה, עצב . בקשה קטנה לי אליך ברוריה היקרה. שם למעלה, גשי בשמנו ליוצר הכל, ובקשי ממנו נחמה לסבל ולכאב האין סופיים. ובדרכך לעולמות  עליונים ונשגבים, אל ירא לבבך – שם מחכים לך אימך אטלה ואביך משה, ואפילו נכדך זיו יחכה לך ויובילך ביד נאמנה לשערי גן עדן. היי נא למליצת יושר בעדנו ובעד עמנו.

אסיים בפסוק האחרון מתוך תפילת שמונה עשרה: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלון עלינו ועל כל ישראל ואמרו – אמן!  תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

סבתא'לה

סבתא שלי נולדה בשם קלרה. כשעלו לארץ עוברת לברוריה.

תמיד חשבתי שזה בגלל העיניים הכחולות הצלולות שלה שכל כך אהבתי.

היא גם הייתה אישה מאוד ברורה, ישירה במילותיה.

שם הולם.

אפילו חשבתי כבר על שם לילד על שמך, לא זוכרת אם סיפרתי לך.

אבל זה לא משנה אם סיפרתי או לא, אהבת אותי גם בלי מילים.

אימא עקשנית, כמוך, לא ויתרה ודובבה אותך. אני יכולתי לשבת איתך שעות בשקט, פשוט מלטפת לך את השיער החלק היפה.

ואז היית מסתכלת עליי ופתאום עם הקול הצרוד שלך אומרת משום מקום הצהרה-

"את יפה!" – וצוחקת.

היית צוחקת גם כשהכלבה שלי הייתה מלקקת אותך – "זה מדגדג!"  והיית אוחזת ברצועה שלה באחריות רבה.

ובכלל, צחקת הרבה מאוד בשנים האחרונות. מגיע לך.

אחרי ילדות לא קלה האמנתי ש- 20 השנים האחרונות היו ילדותך השנייה.

הפעם היית מוגנת, אהובה, מטופלת. היה לך אוכל שאהבת, יכולת לצחוק הרבה ככה סתם ולרקום גובלנים צבעוניים.

המספר 128 רקום ידנית על הרבה בגדים ומצעים שיש לנו, אפילו על דגל ישראל שלי, שתופס יותר מקום לאחרונה בחיינו, רקום 128.

המספר שלך בקיבוץ.

המספר הזה תמיד מחבר אותי אלייך, בת קיבוץ. גאה, חזקה.

בו היית עם אהבת חייך הגדולה.

בשבילי הקיבוץ היה את ואת היית הקיבוץ .

למרות שהייתי איתך אתמול עד הסוף, עם מוזיקה רוסית שתדעי שאת לא לבד, אני עוד לא קולטת שהלכת. כנראה שאתחיל להפנים כשכבר לא נבוא לרמת יוחנן.

אטל'ה, אימא של סבתא שלי, חייתה עד גיל 94, ואתמול סבתא שלי נפטרה גם בגיל 94, כמעט 95, במיטתה – מות צדיקה כך אומרים לי.

אני מצפה לכל הפחות להמשיך את הקו הגנטי הזה.

אסיים במילים שלמדתי בשבילך, שאהבת שאמרתי לך –

יא לובלו ציביה בבושקה, קרסיבה.

אוהבת, נכדתך הלית

מדבריה של מלכה טיילר – בתה של ברוריה

ברוח הדברים שנאמרו רציתי להודות לכל מי שתמך, השקיע ופירגן .

כשלעצמי איני מסוגלת להתבטא בצער. רציתי להדגיש עובדה מהותית שלא נאמרה . נאמרו שנות חיים ופועלם בכבוד הראוי ואף יותר.   הילדה שבי זוכרת את פורים, כל פורים והתחפושות הכי מקוריות מדהימות ומהממות שנוצרו ביד אומן. לפורים אלו אני מתגעגעת. נדמה שמאז לא התחפשתי.

אמא איננה,

סיימה מסע מפרך.

בחמישה עשר בנובמבר

נחתם הגולל.

שוב נפרדתי

שוב את מתה.

התגעגעתי אלייך בחייך

מתגעגעת במותך.

שוב לא לחשתי

שוב לא אלחש

לא אחלום

לא אחוש

לא בחיוך

או מבט.