גאולה קרניאל

27/07/1930 - 18/02/2016

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' אב התר"צ

תאריך פטירה: ט' אדר א' התשע"ו

שם האב: אליהו מני אלישע

שם האם: רחל

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אמנון קרניאל

בנים ובנות: אלניר פז, הדר, הילה, זיוה, נגה

"עטרת זקנים – בני בנים, ותפארת בנים – אבותם" משלי י"ז 6

לפרידה מגאולה קרניאל  ז"ל

בת 86 הלכה גאולה לעולמה. לכאורה גילה מופלג היה, אמצע הדרך שבין הגבורות להשתוחחות, ובכל זאת הלם דבר מותה בקהילתנו כהלום מוות שאינו בעתו. וכל כך למה? כי זכתה גאולה בזיקנה ללא זיקנה. היתה מין בת בלי גיל, כזו שאצה לה הדרך, שעוד כוחה במותניה, שעיסוקיה רבים, שמחשבתה חדה, שסקרנותה רחבה, והמוטיבציה? בשפע! והטעם? לא תם, והמשימות? רבות: צריך הרי לטפל באחיות שכוחן הלך ודל, לבקר חברות ערב-ערב, לצאת עמן לצעידה יומית ולדאוג למי מהן שאינה בקו הבריאות, ללוות את הבנות והחתנים בכל צעד, לטפח קשר קרוב עם כל נכד ונין ולשמור על חוסנו של הבניין המשפחתי כולו, להישאר מעורה בכל עניין, קיבוצי, ישראלי ובכלל, לגמוע את מה שיש למועדון דורות להציע: הרצאות, טיולים, התעמלות ומה לא? וכמובן לא להחמיץ אף אירוע תרבותי, בקיבוץ ובסביבה, כולל באוניברסיטת החורף הנוכחית, שאחרונת הרצאותיה נתבטלה אמש בשל מותה. וכך, הכרונולוגיה אמנם עשתה את שלה אבל גאולה נותרה יפה וצעירה, פשוט כי לא הספיקה להזדקן, לא נמצא לה פנאי לכך.

ועם כל זאת, צעירה-צעירה, אך מן הון להון היתה גאולה חלק בלתי נפרד מן המקום הזה כ-65 מ-85 שנותיו ופרידה ממנה היא פרידה מחתיכת הסטוריה מקומית ווי על דאבדין.

גאולה נולדה בירושלים בזמן מאורעות תרפ"ט, בת לאליהו, יליד בוכרה, ולרחל, בת למשפחה ירושלמית שמוצאה בגרוזיה. את שמה קיבלה כי נולדה בחודש מנחם אב שבו מבכים יהודים חורבנות ומצפים לגאולה.

אם נאמר שמשפחה זו ראשיתה בימי טיכו, לא תהיה זו הפעם קלישאה. אמה, אחות במקצועה, עבדה במרפאת העיניים של הד"ר טיכו. אל המרפאה נזדמן באחד הימים חייל מן הגדודים העבריים של הצבא הבריטי, והשניים התאהבו ונישאו. הם התגוררו בשייח' ג'ראח, באחת הקומות בבניין שבנה סבה של גאולה, אברהם לוי, שהיה מהקבלנים הראשונים בירושלים.

כשהיתה גאולה בת חצי שנה החליטו הוריה לעבור אל הכפר. הם התיישבו במושבה בנימינה שלמרגלות הכרמל, שם קיבלו חלקת אדמה, בית קטן ומשק עזר שבו גידלו ירקות, עצי פרי ובעלי חיים. הם היו מה שנקרא "חקלאים קטנים", לא איכרים בעלי אחוזה. ליד ביתם גידלו דונם של שיחי יסמין לתעשיית בשמים. אבי המשפחה עבד בבניין, מלאכה שעברה לו בירושה. הוא בנה את בית הכנסת בשכונה ואף על פי שלא היה דתי שימש בו גבאי ודאג למניינים בשבתות ובחגים. אמה התנדבה בארגון אמהות עובדות והיתה אופה לחם לילדים נצרכים בבית הספר הסמוך.

ילדותה של גאולה היתה, לדבריה, נפלאה. הוריה לא היו בעלי אמצעים, אך לא חסר בבית דבר, כל מזונה של המשפחה היה מתנובת חצרם. הבית היה שמח, נודף חום, משופע בביקורים של המשפחה הרחבה. ובמרחבים – מתחת לעצים, היו ששת הילדים משחקים עם ילדי השכנים במשחק ילדות, בונים להם עולם דמיוני של ילדים.

כשסיימה את בית הספר העממי במושבה, עברה לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. הגעגועים שבין הביקורים החודשיים בבית הכבידו עליה, אך היא מצאה עניין ושמחה בלימודים המשולבים בעבודה חקלאית ומסגרת חברתית שוקקת.

כשהגיעה עת צבא התגייסה לנח"ל. במחנה 80 פגשה באמנון קרניאל, שהיה מפקדה. את החופה העמידו בבנימינה, החגיגה נערכה בקיבוץ עם מסכת מפוארת פרי יצירה מקומית, כמקובל בחתונות של אז…

הזוג הצעיר גר בצריף, אך הקיבוץ כולו היה להם בית במלוא מובנו של הביטוי: תמיד מעורבים, מזדהים ומחויבים. בשתי גזרות עיקריות היתה גאולה פעילה ומשפיעה במשך השנים: החינוך והתרבות.

בבואה עבדה בפעוטון עם בלה זמיר. לאחר שנתיים, כשהיא כבר אמא להילה, יצאה ללמוד גננוֹת  בבית ברל, לימודים שהתקיימו אז בתנאי פנימיה. בתום הלימודים נכנסה לגן שבולת ומאז, במשך למעלה משני עשורים, היתה גננת למאות מילדי הקיבוץ. במשך השנים ריכזה את ועדת חינוך, ועדת קליטה וועדת תרבות והיתה חברה בועדת חברה ובועדת מינויים. ב-1961 היתה בצוות המקים של חג המים ושנים רבות נשאה בעול הפקתו. בריקודי העומר התמידה עד זקנה ושיבה, מדלגת בקלילות נעורים ב"שיבולת בשדה", משמשת דוגמא ומופת לבנותיה ונכדיה הרוקדים גם הם- שלושה דורות על במה אחת.

בשתי תקופות יצאה גאולה לפעילות תנועתית וכיהנה כמרכזת מדור הגנים בועדת החינוך של איחוד הקבוצות והקיבוצים. היא הדריכה והנחתה גננות בכל רחבי הארץ, הפיצה וטיפחה עקרונות של חינוך קיבוצי. ובין קדנציה לקדנציה, חזרה למשק וריכזה את מחסן הבגדים ואת חדר האוכל.

חווית חיים היו לה השנים בתאילנד, שם היה אמנון שליח מטעם משרד החקלאות.

כשחזרה קיבלה על עצמה מידי אלה זבולון את ניהול המכון להווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם. את הקשר העמוק למכון קשרה בימי היותה גננת ובשנים שסייעה בידי מתתיהו ולאה "להרים" את העומר וחג המים. היא ידעה כי אוצרות גנוזים בו וחרדה כי יהפוך לנכס נדל"ני. היא התמידה לארח כיתות וגני ילדים לקראת כל חג ולהעמיד תערוכות במיוחד בשבילם. מן המכון ריכזה גם את ועדת קשישים, את פעילויות מועדון חמש, ומשם אף החלה את תפקידה כיו"ר העמותה לחבר הותיק במועצה האזורית זבולון.

ביתם של אמנון וגאולה בקיבוץ היה בית פתוח ומקרב- "אצלנו הדלת תמיד פתוחה", אמרה, "ומי שרוצה יכול לבוא". היה זה עבורה טבעי ונכון ובאחד ממאמריה הרבים ב"ברמה" אף ביטאה את החשש מהתפשטותו של הנוהג לבוא רק לפי הזמנה.

ועוד לא דיברנו על המשפחה. על שבט של חמש בנות שנוצקו בדמות הוריהן: מעורבות, לויאליות, ערכיות, מסורות לעשייה חינוכית ותרבותית. על קרבה משפחתית יוצאת דופן גם במעגלים הרחבים של דודים ובני דודים, על גאוות יחידה ויחד משפחתי, גם עם המשפחה של עליזה, שאותה הביאה לקיבוץ כשזו נותרה אלמנה המטופלת בשלושה ילדים, על חתנים ונכדים ונינים וכולם כמרכבת פנינים…

עם השנים פרשו אמנם הבנות כנפיים, והתיישבו על פני כל ארץ כמעט, מצפת ועד אשלים, אך המרחק היה רק עניין של גיאוגרפיה, בעוד הבית ברמת יוחנן נותר טבורו של עולם ואין מקום שהוא רחוק מדי בימים של חוסן ובעיקר בימים של חולי.

גאולה יקרה, המחלה לא התאימה לך וגם לא אובדן הצלם וההזדקקות לעזרה ועל כן היתה הפרידה החטופה הזו מן העולם במידה רבה בדמותך ויש בכך, כמדומני, נחמה.

חמישה חוטרים צימחתם, את ואמנון, מגזעכם, וכל אחד מהם בעצמו כבר גזע רב פארות. חיית חיים אינטנסיביים, אך למרות הזקנה המופלאה כל כך, כאמור זיקנה ללא זיקנה, ידעת שהיום יגיע ובסיומו של הראיון האישי לארכיון, הישרת מבט מפוקח אל המצלמה ואמרת: "בבוא היום, אני אעלה בסולם יעקב למעלה והמלאכים שם יעלו וירדו. וכשאעמוד בשער והמלאך ישאל אותי: משאלה אחרונה, אם אני מחזיר אותך עכשיו לארץ, אז אני אגיד לו: אני רוצה לחזור לרמת יוחנן, לחזור לבית שלי, אני רוצה שתהיה לי אפשרות להסתובב בכל הארץ, כי בכל הארץ יש לי משפחה. ולחזור לחג הקציר, לחג המים, לחיי היום שהם קלים וקשים ולנוף הנהדר שיש לנו".

הנוף שלנו אכן נהדר הוא, גאולה, אך הוא יהיה חסר בלעדיך מאוד.

הלה, נגה, פזי, זיוה והדר, חתנים, נכדים ונינים, עליזה שלנו וגם חיה, בני ויוסי, שבט אלישע ושבט קרניאל הרחבים:

"עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים – אבותם", אמר החכם מכל אדם. יש לכם במי להתפאר ולמי להתגעגע ואנחנו אתכם.

לקטה מהארכיון, ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    גאולה קרניאל ז"ל

    בת רחל ואליהו מני אלישע

     

    נולדה:  ב' באב תר"ץ  27.7.1930

    בירושלים, ישראל

     

    הגיעה מבנימינה לרמת יוחנן 1950

     

    נשואה לאמנון

    אמא להילה, נגה, פז, זיוה והדר

    נפטרה: ט' באדר א' תשע"ו  18.2.2016 

    בת 86 במותה

    יהי זכרה ברוך

  • זכיתי באמא מיוחדת במינה – פז אלניר

    זכיתי באמא מיוחדת במינה – פז אלניר

    "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי קן תפילותי הנידחות". מילותיו של ביאליק מגדירות היטב את ליבת ההוויה שלך אמא.  ממך למדתי על ערכים של משפחה וסוד כוחה. אלו גם תרמו לכך, שאת בחייך, ידעת את כל הטוב שאנחנו מוקירים לך. 

    במשך כל חייך היית אסירת תודה לכל שהטמיעו בך הורייך רחל ומני אלישע על שפע רגשי עם הכוונה ללקיחת אחריות, ועם שילוב בין מסורת וחיבור לאדמה, ודיברת על כך רבות לאחרונה. באחד מהסיורים שלנו בפרדס, בעודך תלויה על ענף אמרת לי: "את לא מבינה, בשבילי זה חזרה לילדות שלי, זה חיבור לאדמה, זה החיים עצמם". עוד ממשפחתך, זכורים לי כל אותם רגעים שהיה צריך להתגייס לעניין כלשהו וכל אחייך התייצבו, בפטיש, משור, מחט או מפתח שבדי. אלו חברו ליצירות של רהיטים ומחלצות, נשענים על אותה תרבות של קיום משק אוטרקי מילדותכם בבנימינה. זכורות לי גם הנסיעות בהן עברנו בין כל קרובי המשפחה בדרך, שגם להם היית חולייה מחברת ועוגן.

     את אותו דפוס של קשרי עומק הכנסת לחיים המשותפים עם אבא שהיה לכולנו אי של שקט ויציבות. במשך שנים נרתמת למלחמה על בריאותו ורופאיו נהגו לומר שהארכת את חייו לפחות בעשור. מותו היה לך בלתי אפשרי ולא פעם אמרת לי: "היה לו מזל שהוא לא צריך לעבור את תהליך האבל שאני עוברת". 

    גם ערך ההשכלה עמד בליבתכם. את אמא, כמו אימך דור אחד קודם לכן, נלחמת על השכלה ושילמת על כך במחיר יקר של התרחקות מתא משפחתי תומך. את ואבא הייתם לי לעוגן ולתמיכה פיזית ורגשית במשך כל שנות השכלתי. השבוע אמרת לי: "את לא יודעת כמה אני רוצה להיות בטקס שלך".

    למדתי ממך גם על ערכים של סולידריות, מעורבות ותרומה לקהילה. כי את אמא, התעקשת להשתלב ולהשפיע על החיים בקהילה ומחוצה לה בשדות החינוך, התרבות והרווחה. אם כי, שנותיך הראשונות בקיבוץ היו קשות מנשוא כי היה עליך להעדיף את 'דת העבודה' על מנת לצבור 'שבתות', דהיינו יום פנוי כדי לנסוע להוריך אליהם היית כל כך קשורה. כמו כן, היה עליך להעדיף את 'דת הקולקטיב' על פני רצונותיך האישיים. הגעת מחיים מאד עצמאיים ולא הבנת מדוע עליך להתחלק בקבלת החלטות עם אחרים. בנוסף, למרות היותך מחנכת מחויבת לערכי החינוך הקיבוצי התקיים בתוכך מאבק פנימי על הזכות להעניק גוון אישי למלבושינו ממיטב יצירותיה של אחותך חיה. 

    בחייך עברת לא מעט קירות זכוכית היית לנו דגם לשילוב חיי משפחה וקריירה משמעותית. דגם לחיוניות ופעלתנות. התקופה האחרונה איפשרה לנו להחזיר לך במעט, עת שהינו לידך יום וליל, חבקנו אותך כפי שחבקת אותנו, ואמרנו את מה שחשוב באמת. 

    יש לי עוד כל כך הרבה לומר, כי זכיתי לאמא מיוחדת במינה, אבל כעת,  "בעת רחמים בין השמשות" אפרד ממך, זקופת קומה כפי שרצית להיות עם דוק של רחמים עצמיים וגאווה גדולה על מי שבחרת להיות.

    אנחנו מבקשות להודות לאחיה שהיו לה לעוגן כל השנים. הקירבה ביניכם אפשרה לה להיפרד השבוע מעליזה, מחיה ומיוסי כמו תמיד אבל קצת יותר עמוק. אנחנו מבקשות להודות לכל מי שחיבק את אמא בחייה ולכם, משפחה, משפחת רוסלנדר, בנות ובני המשפחה של צביקה ויעל קרניאל, חברות קרובות, חברים וקהילה, שמחבקים אותנו היום. תודה מיוחדת למיתי על תמיכתך ברגעים קריטיים, לצוותי הבריאות, הקשישים, האבלות וההלוויה של הקיבוץ שיודעים לפנינו למה אנחנו זקוקים.

  • אימוש – נגה בורגמן (קרניאל)

    אימוש – נגה בורגמן (קרניאל)

    כל נים בנשמתי

     קורא לך, אמא.

    כמה אני מצטערת שלא הגעתי,

     שלא הספקתי,

    להיות איתך ברגעייך האחרונים.

    אבל את יודעת, 

    ואני יודעת 

    שבנפשנו פנימה 

    היינו יחד.

    לא תמיד ראינו עין בעין 

    אך גם כשהים בינינו סער 

    והגלים גבהו,

    גם כששקט והאדוות

    על פני המים ריחפו,

    תמיד היינו קשורות עבותות של אהבה.

    את בשבילי, הכוח והעוצמה,

    הרכות וההבנה,

    את עמוד התווך של המשפחה.

    ביחד עם אבא הקמתם

    משפחה לתפארת.

    אזכור אותך תמיד תוססת, קופצנית, מתעמלת, רוקדת,

    מסורה למשפחה 

    ולאדם באשר הוא אדם הזקוק לעזרה.

    מקפידה לבקר חברות בקיבוץ

    ולומר מילה טובה. 

    סועדת את אחיותיך מכל הלב 

    בוקר, צהריים וערב.

    נהדרת עם הנכדים,

    תופסת איתם ראש, "שטותניקית" כמותם. 

    ומצד שני, מנהלת שיחות נפש

    עם כל אחד ואחת מהם.

    את באמת הכרת 

    כל אחד לעומק מחשבותיו ורגשותיו. 

    את שפתו , 

    את השוני והמחבר ביניהם,

    נגעת בהם בנפש פנימה בדרכך שלך.

    אמא יקרה, כל חייך הקדשת לשמר

    את המשפחה הגדולה והמופלאה הזו.

    אנו מתחייבות ומתחייבים לצוואתך זו 

    ונעשה הכל להישאר מלוכדים ומאוחדים 

    כפי שלימדת אותנו.

    היית אמא וסבתא 

    גדולה מהחיים!

  • איך נפרדים מאמא? זיוה שפי (קרניאל)

    איך נפרדים מאמא? איך נפרדים ממי שנתן לנו חיים והצמיח אותנו לתוכם?

    איך מאגדים כל כך הרבה זכרונות וחיים שלמים לכדי רגע אחד? 

    איך אפשר להניח לך, אמא? לתת לך ללכת?  אני לא יודעת,  אולי זו הידיעה הברורה שאת כולך אשה של חיות, עוצמות, אנרגיה, נתינה לאחרים סביבך, דמות מטפלת, אכפתית כל כך ודואגת, ואם את לא יכולה להיות כל אלה, את לא רוצה להיות כאן?

    מה שאני יודעת אמא, זה שאספת סביבך כל חייך מעגלים רבים של אהבה, ישנם קטנים שמכילים אדם או שניים וישנם גדולים שלא נגמרים.

    כי את אשה של נתינה ללא גבולות, שטווה מעטפת רחבה ומגוננת ואת תמיד שם בשביל כל אחד.

    אהבת להיות עם המשפחה. 

    אני נושאת איתי את הרגעים המופלאים שהיו לנו יחד כשהצטרפת למשפחה שלנו בטיולי הקרוואנים, בגיל 80 רוכבת עם כולנו על אופנים 20 ק"מ בפארק בהולנד, או קופצת אתנו בחבל ומלמדת את הבנים משחק 7 אבנים, כי את חלק מהיחד, כי אין לך גיל, כי את מאושרת. הילדים שלי זכו אז למנת סבתא גדושה, לשיחות מעמיקות ומצחיקות, לתובנות הנדירות שלך על החיים לאושר בנדיבות.

    ייצרת ביחד עם אבא שבט שאי אפשר להישאר אדישים כלפיו: עצום, אוהב, חם כזה שרוצה להיות כל הזמן ביחד, שמבין ומעריך את תחושת היחד המעצימה.  את הובלת אותו אמא, בתבונה מופלאה, ברגישות, בעוצמה, ידעת להציב גבולות, לנקוט  עמדה ברורה כשצריך, ויחד עם זה להקשיב, להמתין בסבלנות, לנשום ולקרב כל אחד. אני יודעת שהשבט הזה מנוסה ויציב דיו כדי להמשיך לצעוד יחד גם בלי ההובלה שלך, כי נטעת בו את כל מה שצריך.

    נפרדנו ממך כל אחת ממקומה בנשמתה בשקט, בידיעה שזה מגיע לך, לעזוב את הרגע הזה בכבוד, במנוחה, מוקפת חום ואהבה ולצדנו, הבנות שלך הגאווה האמיתית שלך. שחררנו אותך, וידעת את זה. הבטת בנו וידעת, אנחנו עוטפות אותך כמו שעטפת אותנו כל החיים וכמו שלא יקרה לעולם יותר. 

    תודה לך אמא יוצאת דופן על שליוות אותנו כל כך הרבה שנים, זה הזמן לנוח. 

    אז איך נפרדים?

    נפרדים עם גודש של אהבה מאמא, סבתא, חמות, אחות, דודה , חברה, מנהיגה , ממי שמובילה דרך.

    ולא משנה איך ולא משנה מתי, את האמא שלי, שלנו, והלב מוצף בכאב צורב. 

    ועצוב עצוב.

  • כמה מילים בשם הנכדים

    כמה מילים בשם הנכדים,

    כשאומרים שסבתא נפטרה קשה לפעמים להסביר לסובבים מה המשמעות האמיתית של המילים. תמיד עולות שאלות של סוג הקירבה,  גיל, מצב הבריאות,  והאם זה היה צפוי. כנכד של סבתא גאולה השאלות האלו לא רלוונטיות. ההבדל בין סבתא, לאמא לחברה טובה מטשטש עד לא קיים. הגיל הוא אלמותי והבריאות 10. ואיך אפשר בכלל לצפות ששֵדָה כזו שרק מתרוצצת וממהרת ממקום למקום פתאום, ברגע, תפסיק להיות.

    עבורנו סבתא הייתה אחת מהחבר'ה, או מובילת החבר'ה. היא הייתה מושא להערצה, סבתא להשוויץ לחברים. הכל עבר דרכה והכל היה טעון אישורה. דעתה הייתה החשובה, הקובעת והמשפיעה. אם זה בן או בת זוג חדשים, מסלול לימודים או עבודה, בעיות עם חברים או כל עניין פעוט, את היית תמיד האוזן הקשבת והמייעצת, שומרת הסוד.

    בינינו תמיד מתנהלת תחרות סמויה על זמן סבתא. כל אחד משוויץ לשני על מה הוא עשה עם סבתא ומה סבתא אמרה. כי סבתא שלנו זה אופטימיות, עשייה, כנות, מסירות, רוחב לב, חיוך ואהבה.. אהבה עד אין קץ. 

    ידעת לגרום לכל אחד מאיתנו להרגיש מיוחד, שהוא מספָר אחד בשבילך. על אף מספרנו הרב ידעת בדיוק מה קורה אצל כולנו, ולכל אחד היה המקום שלו, גם אם הוא "פרא אודם".

    בשבילנו סבתא זה תמיד הרפתקה. צלולה, חדה ועוקצת. אנטיתזה לגילה. עולה על הבר בחתונות, מצטרפת לנסיעות לחו"ל, מארגנת נופשים משפחתיים, סוחבת מהפרדס, מטפסת על עצים, משחקת מטקות, מרימה "שוטים" ויוצאת לעשן עם הנכדים. כותבת הודעות וואטסאפ בקבוצה המשפחתית ב- 12 בלילה וקמה ב- 10 בבוקר. 

    אצלך שום דבר לא היה קשה או מסובך, ומה זה בכלל זיקנה? הרופא הגדיר אותך כחולה נמרצת. זה כל כך קולע. אף פעם לא מתלוננת, תמיד מרגישה טוב. אצילית ומלכותית. כמה זה מוכר לנו, אנחנו מתקשרים לחזק ובסוף יוצאים מחוזקים.

    את וסבא גידלתם וחינכתם אותנו כשבט, כשהערך העליון הוא המשפחה. ביחד יצרתם את הכוח הגדול שלנו, של בני הדודים. הענקתם לנו אהבה וביטחון והייתם לכולנו בית.

    ביני לבין עצמי אני חושב שנפלה בחלקנו זכות מדהימה להיות הנכדים שלך, ושל סבא אמנון, ולחוות אותך ואתכם מקרוב. באמת ובתמים אני מאמין שבחייך ובמותך היית הסבתא הכי מוקפת אהבה בעולם.

  • לגאולה, ביום ההולדת – עוז אלניר

    לגאולה, ביום ההולדת – עוז אלניר

    לאדם יש הורים, אחים ואחיות , סבים וסבתות דודים ודודות,

    אך חותנת יש לו רק אחת – ולי את האחת והיחידה !

    פעילה,

    זריזה,

    יוזמת,

    תומכת,

    מתחשבת,

    מתעניינת,

    נחושה,

    צלולה,

    דעתנית, ועוד ועוד…

    ידעת כל השנים לטפח ולחזק את הקשר המדהים שיש לך עם נכדיך,

    ילדנו זכו לגדול איתך ועם אמנון ולחוות יחד אתכם את כל חוויות הילדות,

    ליהנות מסבים צמודים באופן מלא – כאלה שנגישים ופנויים בכל עת ובכל מצב.

    אנו כהורים נהנינו מגיבוי ועזרה מלאים שלכם, שתמיד ניתנו על ידכם בשמחה ובאהבה.

    אני מאחל לך בראש וראשונה בריאות !

    שמשפחתך תמשיך לסוב ולעטוף אותך בחום, אהבה ותמיכה,

    שתדעי ותוכלי להמשיך ולהתמיד בכל פעילויותייך,

    שלא תתעייפי ולו גם לרגע…

    תהיי מעורבת בכל מה שמעניין אותך,

    המשיכי להיות ברת שיחה בכל נושא ועניין,

    כזו שאיתה ניתן לדבר בפתיחות וכנות מלאים.

    אל תעצרי לרגע !

    אוהב ומעריך,   עוז

  • מחשבות לסיום השבעה של סבתא גאולה/ הלל אלניר

    מחשבות לסיום השבעה של סבתא גאולה/ הלל אלניר

    הלילה היה הלילה הראשון שלא ישנתי טוב מאז שסבתא נפטרה. בזמן שחלקנו לקחו וובן וראו אחוזת דאונטאון ב-4:00 לפנות בוקר אני ישנתי כמו בול עץ. כנראה שסדר הדברים המוכתב בו התנהלה השבעה הרגיע אותי.

    אבל עכשיו, לקראת הסוף, תחושת עצבות מחלחלת לגוף. קצת כמו השקט שאחרי הסערה, רגע לפני שמתחילים לאמוד את הנזקים ומנסים להחליט איך מתמודדים.

    זו תחושה של אי נוחות ועייפות, עם הרבה עצב וקצת השלמה. בעיקר כי אין על מה לבכות ואין בשביל מה.. סבתא מאושרת. היא שוכבת על יד סבא, שקטה ושלווה. היא התרוצצה מספיק, אהבה מספיק, עשתה הכל.

    ובכל זאת, גוש כבד עומד בגרון וקצת קשה לדמיין איך ייראה ההמשך.

    האינסטינקט אומר להאחז עוד רגע בביחד, להצמד לחום וההמולה המשפחתית של השבעה. איפה שלא צריך להסביר כלום ובמבטים מסביב משתקף העצב שנמצא בפנים. 

    באותה נשימה (כי אסור להגיד אבל!), המוח אומר שצריך כמה ימים לבד. לנסות ולעכל מעט. לחשוב, לזכור, להתגעגע.

    אז כנראה שצריך ללכת עם המוח. כי אין ברירה. המרחק הפיזי אף פעם לא היווה מכשול עבור המשפחה הזו. 

    אז כשהעצבות מחלחלת והעין קצת לחה אני ממליץ לכולנו לדמיין את מורן מובילה ״3, 4 ו- מחיאת כף משפחתית לסבתא״ ולהרגיש את הכח הענק הזה מאחור שנותן דחיפה ולהמשיך את היום בחיוך, כי זה מה שסבתא הייתה רוצה!

  • פרידה מסבתא גאולה (רז כדורי)

    מכתב פרידה מסבתא גאולה (רז כדורי)

    הבוקר קמתי למלחמה. 

    בוקר שחור ואפור מלא בשלג שעושה את דרכו לאט לאט לרצפה.

    תומר התקשר וסיפר לי מה קרה והכל נעצר.

    העולם נהיה כבד לי, הראש זז לאט.. אבל היתה עבודה, בחוץ השתוללה סופה. הלכתי לעבוד וניסיתי לא לתת למוח לחשוב וללב לכאוב, וכל היום אני רואה תמונה שלך: חזקה, אצילית המחנכת הלאומית, ובראש רק רץ לי המשפט ״מה שלום סבתא? סבתא? אייזן!״

    ואני שמח לרגע, כי ככה אני זוכר אותך. כי ככה תהיי בשבילי תמיד חזקה, אצילית, ממלכתית.

    תמיד כשאני מתקשר אלייך מצחיקה אותי התגובה הנהדרת. מה שלומך סבתא? "אני, מצוין! ממש טוב. טוב, חמוד, לי לא צריך לדאוג, זה ממש יקר להתראות. שיחה של 10 שניות שאומרת חיים שלמים.

    אני לא מצליח לעכל שאני לא אראה אותך יותר, לא נשב לעשן סיגריה במרפסת, לא תכיני לי צ׳ולנט עם כל מה שיש לך במקרר או קרטיב קרח משובח.

    עצוב לי ממש.. 

    ברגעים כאלו אני נעצר ועושה חשבון נפש. 

    סבתא יקרה שלי, אני לנצח אקח אותך איתי ובתוכי. 

    אני מקווה שהסוף לא היה נורא, ואני שמח לדעת שאת מבלה עם סבא. שותלים בגינה פרחים ואז הולכים לקטוף פומלות בפרדסים. צוחקים קלות, מדברים בנעימות..

    סבאל׳ה מחכה לך כבר 10 שנים שתבואי, יושב ומפצח אגוזי מקדמיה, אוסף פקאנים ואבוקדו..

    הוא עומד שם על שביל הכורכר, עם מכנסי קורדורוי חומות, חולצת כפתורים תכלת וסוודר כחול כהה מעל. עם שפם, מגולח, ושיער מסודר בחום של 40 מעלות.

    עומד ומחייך, עם אור בעיניים… מחכה לך.. אוי כמה כיף יהיה לכם, הייתי רוצה לראות את המפגש הזה…

    סבתוק׳ה יקרה אני אוהב אותך נורא ומאחל לך דרך צלחה…

    רזיק.