גוטה חייקין
גוטה נולדה בעיירה לוצ'ין שבלטביה. ב-1919 עברה המשפחה, ההורים וארבעת ילדיהם, לריגה. אביה שעבד עד אז במסגרות, נעשה בעל מאפיות ואילו אמה היתה עקרת בית. בית המשפחה היה בית חילוני, הוריה לא היו אדוקים ורק בימי חג היה אביה מבקר בבית הכנסת. ראשית חינוכה של גוטה בבית ספר יידישאי בריגה, בו למדו יידיש, רוסית, לטבית וגרמנית. גם בבית הספר התיכון למדה ביידיש. עברית לא למדה בגולה, כי אם בארץ.
בראשית שנות ה-30 עברה המשפחה משבר כלכלי קשה, העסק עמד בפני פשיטת רגל וכתוצאה מכך חלה האב ואילו גוטה נאלצה להפסיק את לימודיה. לאחר שהחלים קיבל אביה עבודה בבית חרושת לטכסטיל. באותה תקופה הצטרפה גוטה ל"נוער בורוכוב" של "פועלי ציון", שם קיבלה חינוך ציוני לקראת עלייה לארץ. שלושה חודשים שהתה בהכשרה ועבדה במנסרת עצים. היא גויסה לאסוף כספים בשביל אלו שלא היה להם די כסף לעליה ארצה. קשורה היתה לגרעין לטבי שהיה קשור לפלוגת הרצליה. ואכן באוגוסט 1935, משהשיגה סרטפיקט (אשרת עליה), עלתה ארצה לפלוגה שישבה באותה עת בהרצליה והקימה לימים את קיבוץ שפיים. הוריה שנותרו באירופה, נספו כעבור שנים אחדות בשואה. אחיה ואחותה ניצלו ועלו ארצה גם הם.
בפלוגה פגשה במוטל והקימה עמו בית בישראל. גוטה עבדה במטבח ובגן הירקות, עד אשר גרמה לה רחיצת הירקות לדלקת פרקים. ב-1938, כשעלו חברי הפלוגה להתיישבות הקבע בשפיים, היו גם גוטה ומוטל בחלוצים ובזרועותיהם בתם הבכורה, נורית.
גוטה היתה למודת חולי, עד כדי כך שיעצו לה לעזוב את הארץ, אלא שאז פרצה באירופה מלחמת העולם השנייה, והיא נשארה. גם אחרי שנולד אברהם ב-1942, התמשך סבלה ומשהחלימה החלה לעבוד המחסן הבגדים בתפירה, מקצוע אשר ליווה אותה שנים ארוכות בשפיים ולימים גם ברמת יוחנן.
ב-1952, עם הפילוג בקיבוץ המאוחד, היו גוטה ומוטל בין העוברים משפיים לרמת יוחנן. יותר שנים חייתה אמנם גוטה ברמת יוחנן אולם חווית ה"בראשית" שלה, של יצירת יש מאין, היתה הקמתה של שפיים, והיא נשאה אותה בלבה עד יומה האחרון.
גם כאן המשיכה בעבודתה בתפירה. תקופה מסוימת היתה אחראית למחסן הילדים. בתפירה ובתיקונים היתה למוסד. גוטה היתה אומן, ידיה ידי זהב ולבה לב זהב והשילוב יצר שלמות של יצירה ושירות נפלא לחברות. אין בגד שנתבקשה לתקן שלא קם לתחייה והיה טוב יותר ומתאים יותר ויפה יותר ממה שהיה קודם. אף פעם לא אמרה נואש. תמיד המציאה פתרון חדש וזכתה בתודות ובשבחים. עד סוף ימיה נשמעו ידיה לראשה ולדמיונה והיא מצאה עניין ומפלט בעבודות יצירה ב"חמדת אבות". גם בשלב זה היתה מודעת לאיכות העבודה ולצורתה האסתטית ועבודותיה הנפלאות היו מקשטות את קירות הבית.
זכתה גוטה בזיקנה ארוכה ובצלילות הדעת, זיקנה שלא ביישה את שנות נעוריה ואת בגרותה. מוקפת בבני משפחה אוהבים ודואגים, בצוותא עם מוטל חברה ואישה לחיים. מרכז חייה- משפחתה: בעלה, ילדיה, נכדיה וניניה. מתעניינת, זוכרת כל יום-הולדת, יודעת מה עובר על כל אחד וכיצד הוא גדל ומתפתח. שומרת על קשר עם קרובים ורחוקים וגאה בכולם, כל אחד הוא יחיד ומיוחד. וכולם משיבים לה מסירות ואהבה. החדר, בית המשפחה, היה מרכז לכולם וגוטה טיפחה אותו בצניעות, כדרך בני דורה, ובטוב טעם, שיהיה נוח ומוטעם לצרכים. מרכזיותו של הבית בחייהם של מוטל וגוטה מנע מהם להסכים לעבור לדיור מוגן והם דחו את המעבר עד שאזלו הכוחות. ומשעברו, שוב שניהם ביחד בחדרם המשותף, מוקפים בחפציהם האהובים ובתמונות בני המשפחה היקרים מכל.
גוטה הלכה לעולמה בשקט, בלחישה החזירה נשמתה לבורא. במותה כבחייה, צנועה, מופנמת, ממאנת להקשות ולהיות לטורח.
