לזכר גוסטה –
נותקה השרשרת. נפרצה חומת החברות הותיקות שעמדה בעריסת חיינו המתחדשים מתקופת החלוציות והסער.
גוסטה הלכה. איננה עוד. שוב לא תהיה אף פעם.
נשתנה הנוף – נופנו. נשאר חלל ריק שלא יתאחה לעולמים. ממאן הלב להאמין. רוצה למרוד, לקרוא תגר על איזה כוח נעלם. הכל מתנפץ אל המציאות המרה ואין להשיב. מאז אותו לילה נורא הו הובלה גוסטה לבית החולים ובו רק היא לבדה לתדהמתנו ידעה את אשר יקרה. עקבנו בחרדה אחר התפתחות המחלה, על אף דעות הרופאים, על אף הידיעות על מצבה שהלכו ונואשו – האמנו. האמנו וציפינו לנס. הנס לא בא. עלינו נגזר להפרד.
הוחרדנו . אנו משלים את עצמנו שנעורינו רבי האונים נמשכים על אף השנים והתמורות הרבות שעברו עלינו. אנו בטוחים ובוטחים, על כן הוזעק הלב לבקיע הראשון.
גוסטה המשולבת בכל זכרונות העבר לא תהיה איתנו. דמיוני אינו תופס. רואה אני את גוסטה מאז הטיול בעגלות לירושלים, בימי פסח 1921 מכביש חיפה – ג'דה סמוך להתקבצותנו לקבוץ שומריה. נערה נחמדה, עליזה, מוקפת חברים וחברות באשר תלך.
גוסטה היתה בעלת אורגניזם חלש. חבלי ההסתגלות לארץ והעבודה עברו עליה ביסורים רבים. התקפות קדחת פקדוה תכופות ואף מחלת טיפוס קשה לא פסחה עליה. כל אלה התישו את כוחותיה.
באה ראשית התאחזותנו במולדת. נטענו אוהלינו לרגלי הגלבוע בצורת פרסה. נטענום כשבאמצעיתו עומד אהל רב מידות, מפולש לכל הצדדים, הוא חדר האוכל. לא עבר זמן רב והחלפנו אוהלינו בצריפים. העמדנו אף אותם בצורת פרסה וצריף חדר האוכל הגדול מקשרה. פרסה היא סמל. על כן לא חשוב שצורה זאת מונעת כל טיפת רוח מלחדור לצריפים בשרב של בית אלפא, לרגלי הגלבוע בעמק יזרעאל המזרחי, שזה דורות שיד אנוש לא נגעה בו.
התחלנו לחרוש ולזרוע ולכונן את חיינו חיי קבע.
עבר זמן, אולי זמן רב מדי, והופיעו בינינו האמהות הראשונות, נולדו התינוקות הראשונים. עלז ליבנו לקראתם (כמותם לא נולדו עוד באף מקום בארץ), וגוסטה, , נפשה יוצאת לאמהות, עזים כיסופיה לילד. דבקה בילדים, בחדר הטיפול, היא תלביש את הילדים, היא תתפור למענם. מה מאד רצתה להיות בין האמהות הראשונות בקבוץ.
והנה, ערב אחד קוראת לי גוסטה מחדר האוכל. הרגשתי שמשהו מתרחש. התחלנו לטייל בתוך הפרסה באמצעיתה מחדר מגוריה לחדר האוכל, הלוך וחזור כנהוג בימים ההם וגוסטה מספרת, כאילו ממתיקה סוד, היא עומדת להיות לאמא. רגשות אושר אין קץ, ליבה עובר על גדותיו, היא מוכרחה להתחלק ברגשותיה, לשתף באושרה את חבריה. דרוכה ומכונסת בתוכה חיכתה ללידה. בא היום הגדול וגוסטה חובקת בן. אין קצר לאושר. כל מעייניה מופנים לבנה הקטן שזה עתה נולד, לבנה שלה. מתחילה תקופת ההנקה. פולחן ממש. שמחה גדולה, חרדה, פחד וצער גידול הבן משמשים בערבוביה.
גוסטה שבה לעבוד בקומונה של הילדים (כך קראנו אז למחסני הבגדים). עם ריבוי הילדים הלך וגדל המוסד. מקום עבודה זה הפך במשך הזמן, קודם ההית אלפא ואח"כ ברמת יוחנן, לחלק בלתי נפרד מחייה הפרטיים. לא היתה זו סתם עבודה, היה זה טיפוח וטיפול, ממש יצירה. את כל מרצה ואונה השקיעה כאן. כל חום ליבה ומהותה של גוסטה גנוזים במחסן הילדים. בגדי חורף וקיץ, שמלונות לפסח, חולצות לבנות לילדות ומכנסיים כחולים חדשים לילדים מדי שנה בשנה. אחסנת בגדי הקיץ, אחסנת בגדי החורף וחוזר חלילה. הכל ערוך בסדר מפליא, מדוקדק, רשום בפרטי פרטים, קשור באהבה ובמסירות אין קץ.
נהיה המחסן מוסד לתפארת. ראש דאגתה לשמור על רמתו, העומד שלו לבל ירד. ימי עליה ושפל כלכלי לא הפחידוה. תמיד עמדה על המשמר לאזן ולהשלים. עמדה להכניס שכלולים ושיפורים בעבודתה לנוחיות המטפלות, אולם לדאבונה לא הגיעה עדיהם. ואמנם, חברות רבות ממשקים קרובים ורחוקים באו לשאול בעצתה של גוסטה, לבקש את הדרכתה. גוסטה היתה נענית ברוח טובה, בסבר פנים ובאדיבות האופינית לה כל כך. הורתה והסבירה בפרטי פרטים ומסרה כל מה שרק ניתן למסירה. ולא אחת בא ביקור כזה שלא בזמן. עבודה דוחקת, עיפה עד כלות הנפש, מחושים מטרידים אותה, לא יקרה שירגיש בזאת האיש שבא במיוחד לבקש את עזרתה וללמוד מנסיונה.
רבות רבות למדנו מגוסטה. הכנסת אורחים. היה זה מושג שלא ידענוהו בכלל בימים ההם. חבר כי יבוא לבקר (גם כזה מחוגים שלנו), איש לא יגש, לא ישאל לשלומו, לא יזמינו לחדר האוכל. הוא חופשי לעשות כרצונו, הוא יכול להרגיש את עצמו בבית – חשב כל אחד בליבו, אולם הרגשת הבית של אותו אורח ממנו והלאה. עזוב ועלוב יסתובב בין אהלים וצריפים, אולם אם שיחק לו גורלו ופגש בגוסטה, הרי מובטח לו כי נפשו תוחזר לו. תברכהו לשלום, תסביר פנים ואף תאספנו לחדרה ותדאג להלנתו. במשך הזמן התבגרנו גם אנחנו.
גוסטה ידעה לשמור ולטפח קשרים עם ידידים, מכרים וגורמי חוץ. בהרבה מקרים היתה היא כאילו המקשרת, המתווכת בינם ובין הקבוצה. ליבה היה פתוח לכל. עדים לכך החברים מקרוב ומרחוק שבאו ללוותה בדרכה האחרונה.
לא היתה בין אלה שאינם יודעים לברך לשלום בבוקר. רוח טובה וחברית יצרה סביבה. ידעה להקשיב, להבין חבר שבא אליה בצר לו. ידעה ליצור מגע ישיר בלתי אמצעי והחבר הרגיש שנענה ומצא הבנה וסעד.
גוסטה חוננה בטעם עדין ורגש אסתטי עמוק. רבים הסתייעו בתכונתה זו והודרכו על ידה. דברי הסריגה על מסרגה אחת, אפודות, מכנסים ומצנפות של גוסטה, שימשו דוגמא לכולנו. צילומים, בעיקר צילומי ילדים עוד בזמנים הקדומים ההם בכל שלבי התפתחותם, ביחידות ובקבוצות. מעשה ידיה של גוסטה שמורים עם המשפחה לעשרות רבות. שעות רבות בערבים היתה מבלה בחדר חשוך בפיתוח קלישות ותמונות ובשמחה וסיפוק היתה מוסרת אותם לבעליהם.
כך מובן קרו גם אי הבנות פה ושם בעבודה, ביחסי חברה, תביעות ותביעות שכנגד. היה ועלתה התרגשותה ולא עלה בידה לשמור על קור רוחה. מה הצטערה אחר כך. לא ישנה, חיפשה את החבר, כאילו מצטדקת, מבקשת לפייס ולהשכיח.
אקלימה של רמת יוחנן השפיע לטובה על גוסטה. הבריאה והתרעננה. שמחנו לראותה ערה ומשתתפת בכל. והנה השנים האחרונות כבדו עליה. אימה לקתה במחלה ממארת ויסורים רבים היו מנת חלקה, גוסטה איתה ועל ידה חודשים רבים. היא מחליטה על ניתוח למרות שודאי לה שאין ריפוי ממחלה כזאת ומה עוד בגיל גבוה זה. אולם גוסטה בשלה: "אם אתן לה במתנה ולו רק שנת חיים אחת, הרי עשיתי הרבה". ואמנם נותחה האם, נרפאה לכאורה. חודשים מספר היתה גוסטה מאושרת עם אמא זו שהבריאה, לה מסרה את כל עיתותיה, עד שבסוף התחדשה המחלה ולה גם גוסטה לא יכלה עוד.
באותו הזמן הופיעו אצל גוסטה מיחושים מטרידים, כאבי גב וגפיים והתחילה פרשת הריפוי, ריפוי קשה מאד. "אתם אינכם משיגים איזה מין זריקות נוראות הן אלה, זה איום" אמרה לי פעם. בריאותה רפתה, עיפה. באותו ערב ממש, בו תקפה המחלה, אמרה שעות מעטות קודם לכן בחדר האוכל "הודיה, אני מרגישה רע עד מאד, כמו שלא הרגשתי כבר שנים רבות" . מה מהר התאמתה הרגשתה.
אין אונים ובאזלת יד, עמדנו לפני מחלתה האיומה. במאומה לא ניתן לנו לעזור. כאילו הכל הפך לפטום.
זכירתי להיות על יד מיטת גוסטה ברגעי חייה האחרונים. מאובנת עמדתי והאזנתי לנשימותיה האחרונות. גורל אכזר – מה עלתה לך גוסטה?
תחסרי לנו גוסטה בכל אשר נחיה ונעשה.
יהי זכרך ברוך!
הודיה זוסמן
