דבורה זמיר

דבורה זמיר

בת בדנה ויעקב חסין

נולדה בזורוביצקי – רוסיה הלבנה

בשנת תרמ"ז, 1888

אמא של משה

עלתה לישראל בשנת 1933

והצטרפה אל בנה ברמת יוחנן

נפטרה י' באלול תשכ"ו, 22.08.1966

בת 77 במותה

אמי דבורה זמיר

זורביצי – עיירה יהודית טיפוסית, בפלך גומל שברוסיה הלבנה, שם נולדה אמי בשנות השמונים של המאה האחרונות. יעקב חסין – אביה, היה אחד ה"בעל בתים" המסודרים שבעיירה. סוחר בשחת ובתוצרת חקלאית של הגויים. דאגות פרנסה לא היו לה, אך דאגות ואחריות היו מנת חלקה בצעירותה. בעודה ילדה, מתה האם, ונשארה היא, הבת היחידה הבכורה במשפחה, צופיה כל הליכות הבית וממלאת מקום האם לששת אחיה הקטנים ממנה.

לבני העיירה, הקרובים לה בגיל, זכורה אמי כאחת הדמויות הפולפלריות והחביבות. בביקורינו בברה"מ לפני כשנה, באו לראותה ולהיפגש אתה רבים, אשר עצם השם "עטע דבוורע" כך קראו לה, העלה בהם זיכרונות וחוויות המסמלות את הווי והיחסים בעיירה היהודית מלפני המהפכה, שאיננה עוד. ( כעת חיות שם רק שלוש משפחות יהודיות). בהתבגרותה רוכשת אמי השכלה רוסית ומאוחר יותר אך משמשת כמורה בשעורי עזר בשפה זו. היא חברה בחוגי צעירים שונים ובמפלגת ה-ס.ד., משתתפת פעילה בהתכנסויות חברתיות, תוססת ומלאת חיים, אחת מהרקדניות המקובלות בחתונות ובערבי שמחה אחרים.

הזמן חולף, האחרים הקטנה שהיא גדלה אותם, התבגרו והתפזרו. דבורה חסין נשאת לדב סולובוצ'יק – נכנסת לייחוס של משפחת הרבנים והלמדנים הידועה. עוברת לגור בביתם. נולד הבן והיא שוקדת על ביסוס התא המשפחתי. אך זה לא ניתן לה אורך ימים. ב- 1913 מצטרף אבי למחפשים עתיד אחר ויותר טוב ומהגר לארה"ב ואני אז כבן שלוש. הכוונה כמובן, להעביר לשם גם אותנו. אך הנה פורצת מלחמת העולם הראשונה, אמי שוב הדואגת והמסדירה את העניינים בכל התהפוכות הימים ההם – המהפכה הרוסית, נדודי פליטים, שריפות, פוגרומים. רק ב- 1922 מתאחדת שוב המשפחה בדיטרויט שבארה"ב.

עשר שנים נמצאת המשפחה בארה"ב. אמא מגלה כושר הסתגלות ויוזמה. צריך לשנות הרגלי חיים וערכי מחשבה. בראשונה היא מתמסרת לסידור וביסוס הבית הפרטי. אינה רוצה לפגר אחרי האחרים ולהיראות כ"ירוקה", אך זה אינו מספק אותה. בהשפעת אבי, שהיה במפלגת "פועלי ציון" בארה"ב, כמעט מראשית היווסדה, מצטרפת אף היא לתנועת א"י העובדת ומתמסרת בלב ונפש לכל הפעולות. בעיקר היא משקיעה את מרצה בליגת הנשים החלוצות "פיעונרען פרויען". כאחת החברות מהשורה היא רוכשת לה מקום נכבד בפעולת הסניף. עוסקת באיסוף ובהתרמת כספים, ארגון אספות הסברה, בהפצת ומכירת תוצרת הארץ, משתתפת בעבודה התרבותית וחברה, מתמידה בחוג לספרות "לייען קרייז". ביתנו הופך להיות לאחד המרכזים לחברי התנועה ולשליחים מא"י, וברבות הימים כאשר התארגנה קבוצת צעירים, לה השתייכתי גם אני, בתור קבוצה חלוצית שהכשירה עצמה לעלייה, היה ביתנו למקום ועד בכל שעות היום והלילה. אמי קבלה זאת כדבר מובן מאליו ועשתה כל מה שביכולתה לעזור ולעודד אותנו.

בשנים אלו, ואמי רק הגיעה למנוחה וטעמה מחיי משפחתה מסודרים, כאשר מטרת מרבית החברים גם בתוך התנועה והמפלגה היא להתבסס עוד יותר ולהתעשר ככל האפשר, כשכולם כמעט הביטו על קבוצת הצעירים החלוצים כעל כת משוגעים ולא האמינו כי אי פעם יגשימו חלומם ויעלו ארצה. גמלה ההחלטה בלב הורי כי גם הם יעלו. הם נרשמים לארגון "חרות א'" – כעת צופית –שמטרתה הייתה ייסוד מושב עובדים לחברי התנועה בארה"ב. הצטרפו לארגון בעיקר וותיקי המפלגה ומנהיגיה. לעלייה ממש הגיעו רק משפחות ספורות ביניהן הורי.

הם באו לרמת יוחנן – אז קבוצת הצפון – במחשבה לעבור אחר כך לנחלתם ב"חרות א'", אך לא עבר זמן רב והם החליטו לעשות את הקבוצה לביתם. החלטה זו לא באה מתוך חישוב מעשי או מתוך רצון לחיות בקרבת בנם. חיי קבוצה קסמו ונראו להם כחיים ישרים, צודקים ויפים מכל צורת חיים שהתנסו בהם ברוסיה ובארה"ב.

הם משתלבים בחברה הקבוצתית, חלק בלתי נפרד מהנוף הקבוע שלה. אך לא פשוט כל כך היה הדבר בתחילה. הורים ראשונים במקום, "זקנים" בחברה של צעירים ורווקים. המעבר מתנאים ומרמת חיים של עיר גדולה בארה"ב לתנאי קבוצה בראשית התיישבותה. קשה במיוחד היה הדבר בשביל אמי. אי ידיעת השפה בשנים הראשונות דכאה אותה ורק רצון ובעזרתו הרבה של אבי, אשר ממש תרגם לה והסביר לה כל שיחה וכל הכתוב בעיתון, ידעה להתגבר. הכבידה עליה מאוד גם ההתנתקות הדרסטית מחיי הפעילות הציבורית והעסקנות שהייתה רגילה להם.

אמא מתמסרת לעבודה, כמיטב יכולתה, בתחילה במכבסה – בתנאים הפרימיטיביים דאז – לא חשמל, לא מכונות או סדורים מינימאליים ולפעמים גם בחוסר מים. אחר כך בגיהוץ, בתפירת שמיכות, בסריגת סוודרים ולבסוף במעגלה החשמלית במחסן הבגדים. היא מתמידה בכך עד יומה האחרון ממש, לפי יכולתה הפיזית. היא עושה זאת לא רק מתוך חובה והכרח, אלא רואה בזאת תפקיד שקיבלה על עצמה מתוך רצון. תוכן חיים המחליף ברבות הימים את העסקנות והפעלתנות מעבר לים.

שלושים וארבע שנים התהלכה  אמי בתוכנו, הסטאטוס הרשמי נשאר והמשיך להיות הורי חברים. וזה אולי מהדברים הספורים המעטים שלא יכלה להבין ולקבל. ומדי חשבה על כך ראתה בזה פגיעה. אך בחיי היום יום, המועד והחולין, חיי החברה על הישגיה וכישלונותיה, שמחתה ועיצבונה, בימי ליכוד חברתי או התדרדרות ורפיון, הייתה כאחת הטובים שבינינו. הכל עניין אותה והיה איכפת לה. ספורות השיחות בהן לא השתתפה ומעטים האירועים החברתיים או התרבותיים בהם לא לקחה חלק. קשה מאוד היה להשלים עם העובדה, בשנים אחרונות, כאשר מסיבת חולשת הגוף לא יכלה לנסוע להצגה מסוימת או להשתתף בטיול מאורגן.

דירת ההורים, ואחר כך דירת אמי בקבוצה, היה תמיד פתוח ומוכן לקבל אורחים. חבר קבוצה זמני – מהעיר ומחו"ל. ובעיקר שמחה וטרחה לקבל ידידי המשפחה וחברותיה משכבר הימים. תמיד אהבה לספר על הימים הראשונים, בקבוצה. והיה בסיפוריה חן של הומור, הייתה לה כמו לכל אחד מאתנו, ביקורת על התפתחות מסוימת או אי שביעת רצון מנוהגים שונים בקבוצה. אך כלפי חוץ, כלפי אדן מחוץ לקבוצה, מעולם לא שמעתיה מתאוננת על כך. לא היה לה אפילו התכונות להקשיב כשאחת מחברותיה הייתה מעלה על נס הישגים של קיבוץ אחר שנראתה היה כאילו עולים על הישגי הקיבוץ של רמת יוחנן.

רצון חיים עז היה לאמי והייתה לה דעה משלה בכל דבר וקשה מאוד היה לשנות דעתה. החלטותיה היו חייבים להתבצע במהירות האפשרית. דבר אולי הרגיז, ובצדק, לא פעם בעלי תפקידים או מקצוע בקבוצה, ואף הכביד על בני המשפחה הקרובים. אך הודות לכוח רצון וההחלטה זה השיגה אמי בחייה דברים רבים. לאחרונה, את הנסיעה לברה"מ בדיוק שנה לפני מותה. נפגשה עם בני משפחתה ומשפחתה אבי, שלא ראתה 43 שנים והיא היחידה מכולם הנמצאת מחוץ לגבולות רוסיה. היה זה מבצע לא פשוט ולא קל בגילה ובמצב בריאותה. אולי גם הרגישה כי אצה לה הדרך ורצתה להספיק.

דאגה אחת כרסמה בלב אמי בשנה האחרונה – וזו, שמא תיפול למשכב ולא תוכל לשרת את עצמה, שמא תיפול למעמסה על בני משפחה או חברי הקבוצה בסוף ימיה. היא גם ביטאה לא פעם, שהייתה רוצה לסיים, כפי שעשה  זאת אבי ז"ל, מבוקשה ניתן לה, ללא ייסורים מיוחדים ובלי שיהיה הזמן לחשוב על כך. בישיבה בחוץ, בכורסתה, בשלווה בעיתון היומי עצמה עיניה ופסק דופק החיים.

זכו הורי, זכתה אמי לדברים הרבה שלא זכו להם רבים וטובים מחבריהם – עלו ארצה והגשימו משאת נפשם. ראו במו עיניהם ואף תרמו את חלקם בהקמת מדינת ישראל, שבעו נחת  מבנים ונכדים, חיו והגיעו לשיבה טובה בסביבת היקרים להם ביותר. ואף אנו, המשפחה, שפר חלקנו עלינו. זכינו לחיות במחיצתם ועל ידם של הורים, סבא וסבתא דואגים, מבינים ואוהבים. שותפים כולנו לאותה משאת נפש וטורחים יחד להגשמתה ומימושה.

זכינו לכל אלה, ודאי, הודות לתכונותיהם של ההורים היקרים אזר ידעו בגיל גבוה לעזוב חיים מסודרים ושלווים ולהצטרף לחיים חדשים לחיי הקבוצה. צורת חיים המאפשרת לדורות שונים סבים וסבתות, בנים ונכדים – לחיות בצוותא ובאותו זמן אחד על יד השני, ללא מחיצות אך גם ללא תלות יתר ומתוך כבוד הדדי.

יודע אני ומבין כל זאת, אך המחשבה וההיגיון אינם נחמה ללב. במות האם נעקר חלק מישותך ונשאר חלל אשר לעולם לא יתמלא.

משה זמיר

דברים ע"י הקבר

בצער וביגון אנו מלווים את דבורה זמיר לדרכה האחרונה. היא השתייכה אצלנו, לפי המונח הקבוצתי, לאם-חבר, אולם למעשה הייתה דבורה כחברה בקבוצה.

לפני למעלה משלוש עשרות שנים באה אלינו עם דב המנוח. היא עברה את הדרך הארוכה של חיי הקבוצה, השתתפה ביגון ובעצב וכן בשמחה ובששון של חיים אלה. היא נטלה חלק בחיי החברה ובעבודה כאחת מאתנו והייתה מעורה בכל ענייני הקבוצה.

עם דבורה הלכה לעולמה אחת מראשוני הציונות הפועלית. כחברת "פועלי ציון" ברוסיה ואחר"כ בארה"ב היא הגשימה למעשה את התורה הציונית עם דב זמיר המנוח בקבלם על עצמם חיים חלוציים בשנותיה הראשונות של הקבוצה בהתיישבות.

אך לא רק חייה היו תכליתיים. גם מותה היה סמל לחייה. היא מתה מיתת נשיקה, כמיתת נשיקה של משה רבנו, לא נפלה למעמסה וטורח על הקרובים לה. היא ישבה בכיסאה וראתה לפניה ילדים עוברים. ראתה את הפרחים והאילנות, והדשאים והמשק הפורח, וכך עצמה עיניה לנצח…

יעקב יניב

דבורה,

איני בא לספוד אותך ולדבר בשבחך, אם כי ראוי ומקובל לעשות כן על קברו של קרוב וידי. אך רוצה ומוכרח אני להגיד לך כמה מילים – מילות תודה שלא פעם היה לי הרצון להגיד לך אותן בעודך בתוכנו. המולך החיים והמייתם והנהייה האווילית להתעסק בעניינים הרבה פחות חשובים מנעו זאת ממני, וכעת בבואי להיפרד ממך, עולה וגואה בליבי הרצון להזכיר את החסד הרב שעשית עמנו לפני עשרות בשנים.

כן, באתי להיפרד ממך ביום הצמדת לנצח החובק הכל, ובשבילי זאת פרידה אחרי למעלה מ- 40 שנות הכרות, חברות ודרך של חיים בצוותא. והצוותא שלנו, דבורה, התחלתה אי פעם בשנות ה- 20 של המאה, באחת מערי ארצות הברית הגדולה. היינו אז חבורה זעירה של צעירים בני ארבע עשרה וחמש עשרה שלמדו יחד בבית ספר עברי, וחלמו אז את חלום העלייה לארץ, השיבה לטבע וחיי עבודה. אחד מאתנו היה גן בנך משה, יבדל לחיים, ודרכו הכרנו גם אותך, בחיפושנו אחרי מקום בו נוכל לטפח ולרבות את חלומנו וזה הוביל אותנו בנך לביתך. ואת קבלת אותנו כאילו הכל היה כה מובן ומוסכם מראש. את עשית את ביתך בית ועד לנו. מה רבו הימים ומה רבו הלילות שבילינו בביתך. ואת פרשת חסותך עלינו – עולי הימים, ואספת אותנו כאסוף האם הציפור את אפרוחיה מתחת לכנפיה, למען יחם לנו ולמען ייטב לנו ולמען נוכל לטוות ולארוג את חלומנו עד ההגשמה. ונעים וטוב וחם היה לנו בביתך. מפתך אכלנו ומימך שתינו ואף את הפרוטה לא חסכך מאתנו כשהייתה נחוצה.

בלילות הרבים  והארוכים האלו שבילינו בבית – לילות שנמשכו לעתים כה קרובות עד או הבוקר תוך שיחות וויכוחים, תוך קריאה ושירה נארגה ונטוותה ראשית מסכת חיינו המשותפים. וכל זה בהשתתפותך, בעידודך ובהמרצתך. וכבר אז התחלת לכנות אותנו "מיינע קינדר" ו"מיינע קינדער" נשארנו בשבילך כל השנים האלה, בקיבוץ.

חייך בקיבוץ … אין אני צריך לתנות את שבחייך, את דרך חייך – לספר חייך גלוי ופחות היה לפנינו כל השנים האלה. הלכת אתנו בכל לווית אותנו בכל – הזדהית אתנו בכל. לא, לא רק אם חברה בכל המובנים וחברה טובה, כך נזכור אותך כולנו תמיד.

רציתי רק להגיד לך כמה אסירי תודה אנו לך עבור חסד שנים ראשונות.

מאיר בן צבי

לזכרה של דבורה זמיר ( ליום השלושים)

הימים – ימי מהפכה בפברואר 1917 – ימי התחושה הנפלאה של שחרור מכבלי השחור של המשטר הצרי העריץ, העיר סרטוב על גדות הוולגה מלאה פליטים יהודיים, פליטי חרב של ימי המלחמה, ילדי ישראל חסרי קורת גג, מזי רעב משוטטים כנופיות-כנופיות ברחובות העיר. אנו, קבוצת צעירים-מורי ישראל, נתרמים לפעולה להצלתם של הילדים העזובים האלה. הולך ונוצר בית מקלט –  בית ספר עברי ראשון בעיר הגויית הזו – ותחושת אושר וחדוות יצירה ממלאות את לבנו. האי הבודד העברי הזה הולך וכובש את הלבבות והופך מקור ניחומים והשראה לראשית תקומה לדור הצעיר. היהדות הסרטובית מתגייסת כולה בהתלהבות למעשי הצלה אלה ולתמיכה במפעל העברי. הולכים ונוצרים מפעלי הווי ותרבות יהודית בכל סרטוב לנוער ולמבוגר… אבל לא לעולם חוסן! עם מהפכת אוקטובר מופיעים ברחוב היהודי אנשי היבסקיציה ובשם המשטר גוזרים על סגירת המפעלים ומסירת בית הספר לידיהם. לאות מחאה אנו עוזבים כולנו כאיש אחד את פינת טיפוחנו ומתפזרים לכל רוח. חלק ממשיך לעבוד במחתרת וחלק שני נאלץ לעזוב את העיר, פן יאסרו. אני וחברי מחליטים לנסוע לעיירת מולדתו "זורביצי" ולהמשיך שם את מפעלנו מתוך תקווה שגזרות המשטר לא תגענה לפינות הנידחות של מרחבי רוסיה. ובאמת העיירה היהודית המשיכה לחיות את חייה המקוריים עוד זמן ניכר ושקדה על מורשת אבות. קטנה ודלה הייתה העיירה זורביצי. בתיה הקטנים – העקומים המטים ליפול העידו על עוני ודלות, אך הלב היהודי היה חם ודרוך לקראת חלום המשיח. בואנו לעיירה הביא התעוררות – נדלקה אש בלבות היהודים, הצעירים והבוגרים והעיירה כולה החלה לרקום חלומות על חיים חדשים: בחיי יום-יום, בשבת ובחג החלה להתפשט המשורה על הגאולה הקרבה, על עלייה לארץ ישראל.

ביתנו – בית עברי, שימש בית ועד לכל הצמא לגאולה, לאמונה בחיים עבריים חדשים בארץ ישראל.

באחד הימים מופיעה בין באי ביתנו אשה צעירה, קטנת קומה. דקת גו, זריזה, ערנית ושמה דבורה חסין. בת לאחד הגבירים שבעיירה ואשתו של בן הרב סולובייצ'יק, שביתו נחשב לאחד הבתים של משפחות האצילים שבעיירה. היא מספר, שהיא אינה ציונית, היא נוטה יותר לתנועה הבונדאית והיא רק בעד אידיש, כשפת חינוך בבית הספר. אבל אין בכוחה לעמוד מנגד רצונו של הבן משה'לה בן ה- 8, שהתעקש  ורוצה רק ללמוד בבית ספר עברי, כי שם נמצאים כל חבריו. ומאין ברירה היא מבקשת אותנו לקבל אלינו. הסכמנו. עברו ימים – הילד התקשר אלינו, לחברה ונקלט יפה באווירה הכללית ששררה בו. ולא עוד – הילד השפיע גם על אמו והפך אותה לאחת החסידות הנלהבות של עבודתנו.

דבורה חסין-סלוביצ'יק מתחילה לבקר בביתנו ומתמסרת בהתלהבות ובמרץ לכל פעולה ציונית, עוזרת ומסייעת בארגון העבודה בין הנוער, נרתמת לפעולה לארגון שעורי-ערב לעברית למבוגרים, מהווה את הרוח החיה בארגון חגים וחגיגות בבית הספר, אשר שימשו מקום כינוס לציבור של כל הסביבה היהודית.

התקופה הזאת – תקופת פעילות, התלהבות ותקוות גדולה, בחיי העיירה הקטנה והיינו כולנו שקועים ביצירה עד כלות הנפש. ובמיוחד הייתה קולטת דבורה, במרצה הבלתי נלאה, ביכולתה לארגן, לסדר, להלהיב (בעלה איננו אתה, הוא נדד למרחקים ואין לה ממנו כל ידיעה) על כן משקיעה את כל מרצה בפעולה למען העיירה כולה. אבל ידה של ה"יבקסציה" ארוכה והיא מגיעה גם עד זורביצי הנידחת: פקודות וגזרות החלו הגיע מדי יום ביומו, פה ושם באים מאסרים על הפעילים שבנו, בית הספר העברי הולך ונסגר לפי פקודת השלטונות ויאוש מר מתגנב אל הלב… בימים קשים אלה מגיעות לעיירה שתי בשורות: דבורה מקבלת ידיעה מבעלה השוהה באמריקה, הקורא לה להצטרף אליו יחד עם בנה משה בצירוף "ויזה" לנסיעה, ואני מקבלת ידיעה שקב' "משמר הוולגה" מסרטוב עוברת למוסקבה, כדי לחפש דרכים חדשות לעלייה ארצה. הנני מחליטה להצטרף לקבוצה ומחליטה לנסוע ודרכנו נפרדות. דבורה נוסעת לאמריקה ואני למוסקבה.

עוברות כ- 15 שנה. ביום בהיר אחד הנני מקבלת מכתב מאמריקה הכתוב באידיש עסיסית ובו כתוב לאמר: הזרע שזרעתם לפני 15 שנה בעיירה זורוביצי לא הלך לאבוד – הוא נבט, צמח ונשא פרי הלולים:בננו משה, תלמידך מאז, גדל, בגר ומתכונן בימים אלה לעלות ארצה יחד עם קבוצת חבריו החלוצים. הוא בוודאי יבוא לבקרך, קבליהו בסבר פנים יפות ואני תקווה שגם אנו נבוא אחריו… בידידות מאז – דבורה סולוביצ'יק.

ובאמת לא עבר זמן רב וגם ההורים עלו ארצה והלכו בעקבות בנם ומצטרפים לקבוצה בתור הורי חבר הקבוצה. הם עזבו מאחוריהם חיים מסודרים ונוחים, בית מלא כל טוב, חברה שהיו פעילים בה ומסורים לה בלב ונפש שנים רבות ובאו לקבוצה למלא תפקיד משני, חסר חשיבות… והמעבר עבור דבורה לא היה קל כל עיקר. מדי פעם הייתה מזדמנת אלי בחיפה להינפש קצת מן המאמץ שבמעבר בחייה לחיים החדשים, שנטלה על עצמה, אבל היא לא התלוננה אף פעם וקבלה את חבלי הקליטה ברוח טובה, בהכרה של שלימות עם עצמה, ובתקווה מרנינה: "יהיה טוב, טוב, טוב מאוד".

ובשנים האחרונות, כאשר כוחות הגוף הלכו ופחתו, לא רצתה לוותר על חיי פעילות והמשיכה את חייה בקבוצה מתוך ערנות מתמדת וחיוניות מפליאה בחיי עבודה וחברה עד הרגעים האחרונים.

יהודית ג.

לזכרה של דבורה זמיר

הכרתי את דבורה בתנועת ה"פיאנערן פרויען" שבדיטרויט מישיגן, בארה"ב. דבורה הייתה מסורה לתנועה בלב ונפש, מוכנה לכל עבודה קשה. תורמת הרבה מעל יכולתה וחולמת על הגשמה מלאה של השאיפה הציונית, כמוה כחברה בחיים דב ז"ל.

כאשר משה, בנה יחידי, התכונן לעליה, לא ניסתה לעכב אותו, אלא להיפך עודדה אותו בתקווה שלא יעבור זמן רב וגם היא ודב יצטרפו אליו בארץ החלומות. כאשר עלה משה ארצה עם חבריו של הקבוצה הדיטרואיטית, כבר היו דבורה ודב קשורים במפעל של "יכין" מושב עובדים "חירות א'" בצופית. הם חשבו שמשה יצטרף אליהם שם, אך משה בחר בקבוצה. וכאשר משה וחבריו שהיו תחילה ב"קבוצת הצפון" בגניגר ואחרי תקופת הכשרה עלו להתיישבות קבע באושה (אחר כך רמת יוחנן), כתבה לנו דבורה שבדעתם לעלות ארצה ולקבוצה. היא רצתה לדעת מה דעתנו על כך. בעלי יוסף ז"ל ענה לה על כך בהרחבה, הוא סיפר לה קצת על חיי הקיבוץ, תאר לה את הקשיים בראשית ההתיישבות כשאין עדיין בתים, אין מים ואין חשמל ועוד דברים חיוניים. ועוד הוסיף והסביר לה שמפאת גילה ואי ידיעת השפה יהיה לה קשה להשתלב בעבודה ובחברה וגם לא יהיה לה   הסיפוק שיש לה בעבודה הציבורית בתנועה. לכן הוא יעץ לה לחכות שנה שנתיים ובינתיים ללמוד קצת את השפה. אבל דבורה אצה לה הדרך, היא אמרה שבכדי להיות בארץ ישראל ובקרבת הבן היא מוכנה לוותר על כל היתרונות שיש לה באמריקה ותשא באהבה כל סבל והיא עלתה בלי דחייה.

ובבואה דבורה עם דב לקבוצה עברה יחד עם החברים הצעירים את כל הדרך הקשה של התיישבות חדשה וללא תלונות, מה שהכביד עליה ביותר הוא אי ידיעת השפה. היא לא ויתרה על השתתפות בשיחות הקבוצה, אם כי הייתה יושבת כמו חרשת ואילמת. לאט לאט למדה דבורה להבין את השפה וע"י זה להתמצא בבעיות הקבוצה.

מבין כל העולים מאמריקה, שרובם היו מלאים טענות לארץ, מוצדקות ולא מוצדקות, היה לי תענוג להיפגש עם דבורה ודב סולוביצ'יק-זמיר, שנשאו את סבלם באומץ לב. לא שמעתי מפיהם תלונות, אלא להיפך היו מצביעים על האור שבחיים החדשים והיו גאים שניתנה להם אפשרות לתרום לחיי הקבוצה לפי יכולתם.

קשה מכל הסבל היה עליהם ריב המפלגות והפילוג שבא בעקבותיו. כשבאתי לביקור בקבוצה בתקופה ההיא, התלוננה דבורה בפני על העזובה ועל ההרס החברתי שנגרם לקבוצה האהובה. הפצעים הגלידו עם הצטרפות החברים מבית אלפא.

עם התרחבות המשפחה זכתה דבורה גם ל"נחת פרטית", בראותה את הנכדים גדלים לעיניה.

אכן זכתה דבורה לחיים מלאי תוכן. היא חיתה בכבוד ומתה מיתה צדקת.

יהיה זכרה ברוך!

עליזה לונדון

תל יוסף

לזכר דבורה זמיר

שנה חולפת, שנה באה, הסתיו הגיע בשעות הבוקר, ברשרוש ענפי בעצים, נשמעת איוושה אחרת, צורמנית, אלו הם העלים היבשים המשחקים בחבריהם שטרם יבשו ונובלים באיטיות גם הם.

הגיעו ימות החגים, הלב פתוח לברקך, העיניים תרות אחר אדם קרוב לאחל לו את ברכת  השנה החדשה. בימים אלו, חשה אני בחסרונה של דבורה. זהו החג הראשון בלעדיה. והיא הייתה כה מעורה בחיים,ההמפרים יום יום, ושעה שעה. גם משנות חייה האחרונות לאחר מותו של דב ז"ל, כאשר נחנק בה המרץ והעירות שנחנה בה, לא היה מאורע בארץ ובחיינו שדבורה הייתה אדישה לו. לקחה חלק בכל עם מלוא הלב.

עם כל הכאב והצער, דבורה נלקחה במות נשיקה.

אותו יום בשעות הבוקר המוקדמות ישבה מתחת לעץ קרני השמש הסתננו מבעד לענפי, באוויר עמד שקט, אותו שקט לפני יום חם ולוהט. דבורה בקשה לקרואה את העתון כהרגלה. לא פסחה על מאורעות היום — ונרדמה…

ראיתיה ברגעים אלו. וכל אותו יום עלה בזכרוני תיאור מותו של סומס הזקן (בהגדה שלפורסיט) מתחת לעץ בגן גדול בסתיו… תיאור מופלא של חדלון האדם המתמזג בחדלון היקום.

דבורה יקרה, היית בכבוד והיית ראויה. לרבים מאתנו היית כאם כאחות.

נוחי בשלום ויערבו רגבי עפרך.

עדה לרנר – לוי

דבורה זמיר ז"ל

דבורה זמיר ז"ל תמיד הייתה. בתקופת נעורים הראשונה, הייתה היא אמו של משה, שה מישה הלומד עם "הגדולים", כמה כיתות מעל כיתתי, שם בתלמוד תורה בעיר דטרויט.

בגרנו מעט – והנה אנו כבר חלוצים המתכוננים לעלות לארץ ישראל, והיא, האמא של כולנו. "חברך הם ילדי" אמרה דבורה, דמות חדשה של ה"אידישה מאמע". באשר תלך, נלך גם אנו ודרך חייך תהיה דרך חיינו", כך אמרו דבורה ודב זמיר ז"ל למישה "יבדל ה"א אמרו והגשימו.

כשנה לאחר עלייתנו לרמת יוחנן, עלו אף הם. עזבו את כל הטוב ההוא בארץ "המוזהבת" ובאו. באו – "ושמחת עולם על ראשם".

מאושרים בעצם היותם כאן. מאושרים לגור באשר נגור, לעבוד באשר נעבוד, לחיות כפי שאנו חיים, להתחלק אתנו עם כל ה"יש" וגם כל ה"אין.

כך טעמו יחד אתנו את הטעם ההוא, הפלאי, הלא יאומן, טעם שבהתגשמותו של חזון. מטובל הוא  בלהט של יצירה ואין מרגישים בקושי,  ולא קיים המושג מחסור. והם: דב ודבורה זמיר:

– "טוב לנו, לא חסר לנו מאומה, מאומה!

– "העיקר להיות כאן, אתכם יחד לבנות את רמת יוחנן, לבנות את הארץ".

– "הנני עובדת, מחממת בבוקר בבוקר דוד מים לכבס כבסים. וחורף, וגשם וקר – אבל טוב".

– "הנני גורף וגורף  את האבנים בכדי לאספם לערמות. נדמה שאין להן סוף לאבנים אשר בחצר,

אבל תראו, עוד יהיה כאן פעם דשא, יהיה".

–        "הנני מגהצת, המגהץ כבד, מגהץ על גחלים, אבל אין דבר, ברוך השם".

–        "תופרת שמיכות לקינדערלעך — הרי הרוח באה מהים, נכנסת דרך הסדקים של הצריף ישר למיטות – גרו מאשר בסיביר, אבל הוי כמה טוב!".

בחצר בונים, עוד אוהל, עוד צריף רפת, והנה בית ילדים ועוד בית – עץ ניטע, דב משקה את העצים שבחצר  "בצלחות" – עץ, עץ ,,, והשמחה גדולה. מאושרים, עוקבים ומשתתפים עצמם ביצירה – הנה היא נבנית הנה היא, רמת יוחנן, כפי שרצו לראותה, כפי שאהבוה.

זכו וזכתה רמת יוחנן, אשר ספגה לתוכה כל כך הרבה אהבה ושמחת חיים כפי שהעניקה לה שבורה ודב זמיר ז"ל.

וזכינו אנו, אשר הורים כאלו היו לנו.

אידה לוין – כתר.

לזכרה של דבורה

זיכרונותיי הראשונות על דבורה קשורים בסריגה. דומני שלא היה ילד בקבוצה שלא התקשט בסוודר שהיא סרגה וכל סוודר השקיעה עמל ואהבה וכל סוודר הותאם לילד.

אך למדתי להכיר את דבורה במשך שתים-עשרה שנות עבודה משותפת במחסן. הכרתיה בתור אישה דיקנית, תמיד מופיעה לעבודה בשעה הקבועה, לא אגזים אם אומר שאפשר היה לכוון את השעון לפי בואה לעבודה. גם בעבודה עצמה הייתה מסודרת ודייקנית וגם בהופעתה בשעות העבודה – ואחריה. תמיד תמיד הייתה לבושה יפה ונקייה.

התעניינה בכל הסובב אותה והייתה סקרנית ממש כבחורה צעירה. מטבעה הייתה חרוצה מאוד ועד ימיה האחרונים דאגה שתהיה לה עבודה גם למחר.

יהיה זכרה ברוך.

יהודית דינסטג

מרשימותה

עשרים שנה לעלייתנו ארצה 

אני נזכרת איך משה שלנו, ביחד עם עוד בחורות ובחורים, עלו לארץ לפני כ- 22 שנה. היינו מרוצים מאוד. נפרדנו מהם בדמעות גיל, בשמחה, באיחולים ובתקווה שכעבור שנתיים, לכל יותר, נהיה יחד. לא החזקנו מעמד, הקדמנו ב- 4 חודשים וב- 6 לאוגוסט 1932 הגענו לקבוצת הצפון (עכשיו רמת יוחנן).

נכנסנו לחצר מלאה קוצים דוקרניים וגרבי המשי שלי נקרעו מיד, אבל לא דאגתי. היו לי די..

מצאנו כאן 48 חברים, 6 ילדים, 4 צריפים ישנים, 5 פרות ללא רפת, עופות באיזה "לולון" משונה, חדר אוכל קטן עם מטבחון (הצריך הזה, לאחר שהוגדל משמש עכשיו מחסן בגדים) ובו כמה פרימוסים רעשנים — ואני רואה שמים אין וכרגיל באין מים אין שיח, אין עץ, דשא וכו'. וגם מקלחת ומכבסה לא היו. אולם – אין דאגה – "מצמא לא מתו". ישראל הלפרין מסתובב כל היום בחצר עם עגלה רתומה לזוג סוסים ועליה 3 חביות בהן הוא מביא לנו מים מכפר אתא השכנה (שם מסתובב סוס עם עיניים קשורות ומעלה מים מאיזה באר ישנה), ואת המים הוא מחלק "חלוקה צודקת" לכל הנצרכים, למטבחים, לבתי הילדים, למשק החי וכו'. את הכביסה שהייתה אז מעטה מאוד, היו אוספים בעגלה, מורידים למטה ע"י הבאר שלנו (המים האלה לא היו טובים לשימוש) ושם מכבסים. מיבשים ומעלים בחזרה הביתה לחלוקה. הסתכלתי והקשבתי לכל הנעשה וחשבתי לעצמי, הנה ככה מתחילים לבנות ישוב חדש… ובלבי גמלה החלטה לשתף עצמי בבנין זה ככל יכולתי. כאן קבלו אותנו בסבר פנים יפות מאוד. כולם התייחסו אלינו בעדינות, בחביבות ובידידות. מכל צד שמענו: "באו אלינו כבר הורים של משה"לה שלנו, מה טוב שאנו יכולים כבר לקבל אצלנו גם הורים של חברינו"… היחס הטוב והחביב שפע עלינו מצד כולם וזה הוסיף לי כוח ורצון להסתגל לחיים החדשים האלה ולשכוח את "המותרות" שהיו לנו באמריקה..

והדירה? נתנו לנו את החדר הכי טוב שהיה אז. חדר מס' 3 חלונות. סליחה – חלונות לא היו שם, אולם היו שם 3 חורים בלי משקופי, שהיו נסגרים עם מכסה על לוחות (קראו  לזה תריסים). גם תקרה לא הייתה שם ומדי בוקר הייתי סופרת את הרעפים, אבל תמיד התבלבלתי באמצע… גם הדלת נסגרה "בדוחק". העקרבים הרגישו כנראה שהחדר פתוח לקבלת אורחים ואמנם היו אורחינו הקבועים. גם קיבלתי מהם לא מעט עקיצות שכאבו מאוד, אך כשנודע לי שלא מתים מזה, הרי זה לא נורא… (החדר הזה משמש עכשיו חדר כלים ע"י חדר האוכל של חברת הילדים). משה גר בחדר אתנו בחדר והייתי מרוצה מאוד. מה יכול להיות יותר טוב?

והרהיטים? שתי מיטות ומזרונים קניתי בתל אביב ב- 2 לירות (רצינו לקנות מזרון למשה, אבל בשום אופן לא הסכים שיהיה לו מזרון יותר מאשר לשאר החברים). כשולחן שימש לנו ארגז גדול וכסאות – שני פחים מבנזין. כיסיתי הכל בכל מיני סמרטוטים יפים, וכן סידרתי וילונות משי שנקרעו מהר – אבל הרגשתי טוב.

ראיתי והרגשתי שהכל מתקדם מדי יום ביומו. זורעים, נוטעים ובונים ויש תקווה שעוד מעט יהיה גם מים. מתחילים בבניין הרפת (עכשיו נגריה). פעם אני רואה מחלון חדרי כיצד ניגשת לבניין עגלה טעונה אבנים גדולות וכבדות, וכמה חברים, וביניהם משה שלנו, מתחילים בפירוקן, ואני חושבת לעצמי, הרי להעמיס ולפרק אבנים זאת עבודת פרך ובעבודה כזאת  עובד משה שלנו, אבל מיד אני נזכרת שהוא לע יחידי ואני דוחה ממני מחשבה זאת. נגמרה הרפת, מתחילים בבנין לולים. רוכשים פרות, עופות, בהמות עבודה וכו', ובכלל  מורגש שעושים משהו. על כל הנעשה מספר לנו תמיד מרדכי ש. אבל אני שואלת תמיד מתי יהיו כבר מים? אל דאגה. מים יהיו בערך 6 שבועות, אבל 6 שבועות נמשכים חודשים רבים. חיכינו בסבלנות וזכינו גם למים 8 ממ"ק לשעה. החברים עשו חשבון כמה זה ליום, לשבוע וכו'. חגונו את המאורע הזה במסיבה גדולה עם הרבה שמחה צחוק וריקודים. ישראל הלפרין נשאר אמנם בלי עבודה, אבל ב"פרנסה" הוא היה מובטח והוא קיווה ל"דז'וב" יותר טוב. הרוח הטובה שהייתה בכל השפיעה גם עלי והייתי שרויה כל הזמן במצב רוח טוב ובהתלהבות. פעם אני נכנסת לחדר האוכל לארוחת ארבע ואני רואה על שולחן קערה ובה איזה מין מרק" צהוב. אני שואלת: "מה זה" ועונים לי "חמאה" "חמאה?" כן, כן, כך מראה החמאה שלנו בקיץ. ולמה אין קרח? ועונים לי בצחוק "בקבוצה קרח?…" "ולמה כאן כל כך הרבה זבובים?" ועונים לי בצחוק: "הם לא מציקים לנו, יש להם די מה לאכול על השולחן". בינתיים, ובחצר מסדרים ברזים בכל הפינות ובנו גם מקלחת ומכבסה, אבל טרם הספיקו לחבר לשם את המים וכבר עמדו שם  מיטות החברים שהיו גרים עד אז למטה במג'דל. בכלל היינו מבלים את הערבים למטה על שקי התבואה  שהיו מובילים לשם מהשדה. היינו יושבים כולנו יחד כמו משפחה גדולה, מספרים סיפורים, שרים וכו'. פעם כשישבנו כך למטה, אני רואה בחורה רצה עם פנס ביד ושרה. כולם מצטרפים לשירה ואני שואלת מי זאת? עונים לי שזאת יהודית שיפריס היורדת מדי ערב לאפות לחם בתנור ערבי. התעוררו בי רגשי קנאה אליה, וצר, צר היה לי מאוד של הקדמתי לעלות לארץ ב- 20 שנה לפחות…

מתחילה הדאגה למקום עבודה. ובאמת במה לעבוד? במטבח? לעשות אטריות אינני יודעת, לבשל על פרימוסים גם לא, במחסן? גם לתפור אינני יודעת. לתקן גרביים? כן! זה אני יודעת, אבל בזה צריך להיות גם "שדחן" ולזווג את הגרביים, מפני שהיו מכבסים אותם ביחד (לא כמו עכשיו בשקיות) וכך הייתי יושבת יום, יום על הרצפה לפני ערמת גרביים, מזווגת אותם ומתקנת. עבודה חשובה מאוד, שיהיו לחברים גרביים מסודרים ומתוקנים. אחר כך התחלתי לגהץ, במגהץ כבד על פחמים. מדי פעם יש להוסיף פחמים ולנפח, לנפח ולנפח, והפנים והעיניים מאדימים כהוגן, עבודה קשה ולא נעימה ביותר. אחר כך ראיתי איך שתופרים שמיכות, הסתכלתי יפה איך עושים זאת עד שהתחלתי לנסות אף אני לתפור שמיכה. זה הלך לא רע. החברה היו מרוצים וככה הייתי ל"מומחית" לתפירת שמיכות וזה שנים שאני תופרת את כל השמיכות (גדולות, קטנות וכו') בקבוצה. זה שנתיים שהעבודה הזאת נפסקה בגלל מחסור בצמר גפן, אבל אני מקווה שהמחסור הזה ייפסק ועוד אספיק לתפור שמיכות כהנה וכהנה…

בינתיים סודרו המים למכבסה. החדר פונה מהדיירים ונפתחה מכבסה במקום. סדרו אותי לעבוד במכבסה, מכונות לא היו לנו, צריך לעשות הכל בידיים: לכבס, לסחוט, וכן לא היה סידור נוח לתליית הכבסים, לא גגון, לא בלוקים. את הדוד צריך היה  לחמם בעצם ולא פעם צריך לאסוף את העצים לבד בחצר…

עוד "טריק" טכני מעיין היה קשור עם עבודת המכבסה. האינסטלציה של המכבסה והמקלחת הייתה משותפת ואם היו פותחים את הברז במכבסה, לא היו מים במקלחת, וכן להיפך. וקרה לא פעם, שמרים נ. הייתה באה לקלח את הילדים בזמן ה"ברן" וצועקת: "דבורה, סגרי את הברז, אני מוכרחה לגמור לקלח את הילדים!" ואני עונה: "אם לא אגמור את הכביסה בזמן, לא יהיה לכם מה להחליף" כי דל מאוד היה אז המלאי במחסנים שלנו. הייתה זאת, כאמור עבודה קשה מאוד, אבל החזקתי מעמד הרבה זמן. היינו שנינו, דב ואני, חלוצים בגיל גבוה, אני קצת מעל ל- 40 ודב קצת מעל 50 שנה. דב עבד בכל מיני עבודות, בתחילה מסקל אבנים בחצר, אבל באבנים האלה הייתה שרויה ברכה. ככל שהרבה ללקט ולאסוף אותן, כן הופיעו יותר. אחרי זה היה מיישר חוטי כבישה ואחר כך עבדנו שנינו במשתלה אצל שרקה, שהייתה מכינה שתילי אורן ליער שלנו. היינו עושים את כל העבודות, ממלאים אדמה, שותלים, משקים וכו'. ממטרות לא היו אז, והיה נחוץ לסחוב צינורות, משפחים וכו'. עבדנו אז ימים שלמים עד שבאנו אנשי  בית אלפא בהצעה, שהורים יעבדו רק חצי יום. קיבלנו את ההצעה הזאת ללא כל ערעור ומאז אנו עובדים רק עד לצהריים…

וככה עברו 20 שנה, במשך הזמן הזה עברו עלינו כאן תקופות שונות. השתלבנו בכל חיי המקום, וכל אשר עבר על הקבוצה, נתן גם בנו את אותותיו… לרבות המשבר הפוליטי נמשך 4 שנים, שהיה כאן השומר הצעיר. יודעת אני שהיו חברים וחברות שטענו שמאל, ימין, ימין, שמאל, מה נפקא מינה, העיקר להישאר במקום. בשבילנו זה לא היה כל כך פשוט וזה גרם לנו אי מנוחה וחרדה רבה.

היה עוד דבר שהקשה עלי מאוד והפריע לי להרגשתי הטובה במקום, וזה אי ידיעת השפה העברית. אף פעם, וזה גם נמשך עד היום הזה, לא החסרנו אף שיחה, הרצאה או כל מאורע ציבורי אחר שהיה במקום. אני הייתי יושבת כמו חרשת אילמת, וזה גרם לי צער רב. אולם דב בא לעזרתי והיה חוזר ומתרגם לי הכל, מילה במילה, וזה לקח זמן רב למדי. עד שלאט לאט התחלתי להבין, ולבסוף אפילו לדבר עברית זאת הייתה בשבילי שמחה גדולה והרגשתי עצמי מאושרת. גם דב היה מרוצה ממני והעיקר הוא שהשתחרר מעבודתו הקשה עבורי. ככה בסבלנות ובהתמדה עברנו את הימים הקשים וזכינו לימים יותר טובים.

כשאני מסתכלת עכשיו על כל מה שנוצר כאן במשך זמן היותנו במקום, פשוט קשה לי להאמין למראה עיני. חצר המשק על כל אשר בה, הפרות, הלולים עם העופות, מחסני התבואה וכו', בתי הדירה, בית התרבות, השיפורים, בית הספר וכל אשר מסביבו, כרמי הגפנים, בריכות הדגים, הפרדס, מטעי הבננות וכו' וכו', מוסדות המלאכה, ועל הכל גבעת הנקודה עצמה, זו גבעת החן השופעת חיים, ירק, צל וצמחים. כל זה נוצר במשך 20 שנה על ידי חברינו, ילדינו, אחינו ואחיותינו, וגם לנו יד בכל זה…

זה נותן סיפוק רב ומעורר גל  של התלהבות ורצון להמשיך בחיים אלה ולזכות להישגים נוספים בחיינו בכל המובנים. אתם חברים יקרים ! למרות ועל אף גילנו הגבוה, אל נא תשלחו אותנו לישון כמו את "האב הזקן" בהצגת הקאמרי "הקיצו ורננו".

דבורה זמיר- רמת יוחנן

לחתונת הזהב של דבורה ודב זמיר

ברכת הורים

יש צורך, קודם כל להודות לחברים שלקחו חלק בשמחתנו ובחגנו.

התחלנו את חיינו ברמת יוחנן לפני עשרים ושבע שנים. בגילנו (ואתם חברים יכולים לעשות את החשבון) עברנו יחד עם כל החרבים כל הקשיים שהיו בקבוצה בתחילתה. עבדנו יחד, כמו כל הצעירים, הרבה שנים, ועוד אנחנו עובדים, כמובן פחות, ביחס לגילנו ומצב בריאותנו. אנו מרגישים טוב ומרוצים מיחס החברים אלינו – תודה לכם !

בכלל  מוצאים אנחנו כי חיי הקבוצה הם טובים ויפים ביותר. קשה לי להסביר לכם, אך אני מרגישה זאת בנפשי, כי בחיים אלה יש עתיד לדורות הבאים, ויותר מזה, שמחים אנו שהגענו לאדמה משלנו, ומתחזקת מדי שנה בשנה.

ועוד מלים אחדות – בחזרנו מהמסיבה שאלונו אחדים מהחברים, איך אתם מרגישים עכשיו? ואיך הרגשתם לפני – חמישים שנה? השאלה היא קשה ומסובכת, אבל אני עניתי כי טוב לנו מאז. כי הגענו להרבה דברים טובים: לבנים ולנכדים יקרים ולהרבה ידידים. מה שהיה בימים הראשונים כבר אינו ולחשוב עליהם עכשיו לא כדאי. והרבי ציווה להיות שמח, לשתות יין ולא לגנוח ולקוות שנגיע לשלום, שלום על ישראל והעולם כולו. ברכתנו לכם, שתגיעו לגילנו, ואף למעלה מזה, בבריאות טובה ולבנים ונכדים ממשיכים דרכנו ושנה טובה וברוכה.

דבורה זמיר.