דב זמיר

דב זמיר

בן רבקה ומשה סולובייצ'יק

נולד ברוסיה הלבנה בשנת תר"מ  1879

נשוי לדבורה

אבא של משה זמיר

עלה לארץ בשנת 1933

הצטרף לבנו ברמת יוחנן בשנת 1933

נפטר ג' חשון תש"ך  04.11.1959

בן 80 במותו

אבי ז"ל

" רק אשר אבד לי – קנייני לעד" (רחל)

רבים מאתנו, מהעליות הראשונות ועד קום המדינה, חייהם בקבוצה, אף עצם עליתם ארצה, לא היו בהסכמת ההורים ולא פעם בניגוד לרצונם המפורש. מתוך היאבקות מרה וניתוק קשרים. הוריהם של המעטים בתוכנו השלימו עם המעשים ונתנו את ברכתם לדרך. עוד פחות מהם הם אלה, שמצאו בהוריהם שותפים מלאים למעשה. שפר חלקי והייתי בין האחרונים. מעודי  לא ידעתי מחלקות רעיונית יסודית עם הורי. לא הייתי צריך למרוד בהשקפת עולמם ולהיאבק על השקפותיי. עליתי ארצה, וכן הצטרפותי לקבוצה היו  המשך  ותוצאה ישירה מחינוכי ומהאווירה שספגתי בבית הורי בארה"ב. הם ראו בזה הגשמת חלום ודרבון לעלייתם הם.  גם הצטרפותם לקבוצה, אם כי לא תוכננה מראש, לא הייתה בניגוד לרצונם או מחוסר ברירה, כי אם בהכרה וההחלטה עצמית  מלאה.

אבי לא הרבה לדבר על עצמו ועל עברו. הוא חי את ההווה במלואו. היה מאושר בו והאמין בעתיד.

בערל סולוביצ'יק נולד ב- 1879, בעיירה יהודית קטנה (זויביץ) שברוסיה הלבנה. אביו היה רב מופלג בתורה, אך פרנסתו הייתה על המסחר. היה מובן מאליו שגם בערקע כפי שקראוהו, ימשיך במסורת משפחתו בלימוד תורה, ואולי גם יגיע לרבנות. לשם הגשמת מטרה זו, נשלח בעודו רך בשנים, להתחנך בביתו של דודנו והמפורסם, ר' חיים סולוביצ'יק, הידוע כגאון מבריסק. כחמש שנים בילה בבריסק, ואותו מספר שנים בישיבת "מיר". בשנים אלה ספג לתוכו יסודות היהדות החרדית באחד ממרכזיה המובהקים ובאחד הבתים שעמדו בראש זרם ה"מתנגדים", שהדגיש במיוחד את הלמידה, הבקיאות והפלפול. במרוצת השנים התרחק לגמרי מסביבה זו, ואף בקשרים המשפחתיים היה קשה להחזיק. אך מה שלמד ושנה לא שכח, והיה לו למקור לא אכזב לאהבתו המופלאה לשפה העברית והתרבות היהודית בכללה. את חינוכו הכללי הרוסי קבל בעיקר מפי מורים פרטיים ותוך לימוד עצמי.

מספסל הלמודים בישיבה נלקח לשרות בצבא הרוסי, בינתיים פרצה מלחמת רוסיה יפן ושירותו הוארך. חמש שנים מלא חובתו למולדת הרוסית, והוא עדיין בחור יהודי, שומר מצוות ומדיר עצמו מאכילת טריפה ומקבל מדי פעם חבילות מזון מביתו ומבית דודנו בבריסק. אך בשנים אלה חלה כנראה גם התמורה וההתרחקות מהמקור. הוא חוזר הביתה לעיירה ואינו מוצא בה יותר את מקומו. רוחות הזמן משפיעות עליו יותר ויותר והוא דבק בכל לבו בציונות ובספרות העברית. הוא עובד  כעוזר בחנות הגדולה של אבא, בא בברית נישואין עם דבורה, רוכש חנות לעצמו, אך העסק אינו עולה יפה. נטייה וחוש למסחר לא היו לו מעולם והוא מחליט להגר לאמריקה.

ב- 1913 הוא נפרד מאשתו ומבנו, בן השלוש ונוסע לעולם החדש. הכוונה כמובן להעלות גם אותם כעבור זמן קצר. אך מלחמת העולם שפרצה ב- 1914 משבשת את התוכניות והוא נאלץ לחיות בעצמו, בארץ החדשה במשך 9 שנים. ראשית  דרכו בקנדה ואחר כך הוא מתיישב בדטרויט, נעשה לפועל בית חרושת, עגלון ונהג. הוא מגיע לעבודה קבועה בה מוצא את פרנסתו ופרנסת בני ביתו בכבוד. סלידתו הטבעית ממסחר ומרוכלות מונעת ממנו לחפש דרכים לחיים קלים יותר ולהתעשרות, כפי שעושים זאת מרבית חבריו. הוא שמח בחלקו ואינו מתאונן.

רעיונות הציונות הסוציאליסטית מצאו הד עמוק בלבו. הוא מצטרף למפלגת פועלי-ציון ונשאר נאמן לה ולמפלגת פועלי ארץ ישראל עד סוף ימיו. דר' נחמן סירקין היה מורו הנערץ כל זמן שהותו באמריקה. במפלגה לה התבלט כעסקן, אך נחשב כאחד החברים בעלי הכרה, המתמידים והנאמנים. מלא את חובתו ותרם את חלקו בכל מפעל ארגוני חברתי ותרבותי. רק מדבר אחד היה מסתייג ולא מקבל את הקו המפלגתי – רעיון הדו-לשוניות (יידיש ועברית) לא מצא אחיזה בלבו. הוא נשאר נאמן לאהבתו הראשונה – לשפה העברית. את חינוך בנו הפקיד לא במפעל החינוכי של התנועה, כי אם בתלמוד תורה, שם העברית הייתה שפת הוראה. בית סולוביצ'ק בדטרויט, אחרי בואה של דבורה מרוסיה, הפך להיות בית ציוני חם ופתוח לחברי התנועה במקום ולשליחים מארץ ישראל. הוא שמש גם במשך שנים כעין מועדון לחבורת "משוגעים" צעירים, שהחליטו לזנוח את כל הטוב  בארה"ב ולעלות ארצה כחלוצים.

רעיון העלייה לארץ ולהשתקע בה היה מאוד מקובל, אף בקרב חברי התנועה המסורים והנאמנים. גם את עלייתם של הצעירים ראו רבים כשיגעון, אך אפשר היה עוד לתרץ זאת כהתלהבות נעורים. לעומת זאת היה צריך העזה לא מעטה ואומץ לב לעלייתה של משפחה, קשישה באופן יחסי,  מסודרת ומכובדת בחברה היהודית של העיר ובלי אמצעים כספיים רבים. דב ודבורה עשו את הצעד הנועז.

מספר שנים לפני עלייתם הם נרשמו לארגון "חרות א'", שהיה צריך לשמש מנוף לעליית חברי התנועה מאמריקה, ע"י רכישת חלקות פרדס ועיבודם ע"י "יכין".  העניין לא התגשם כי החברים לא היו מוכנים לעלות. ב- 1932, הגיעו דב ודבורה, והוא אז בן 53, לקבוצת הצפון שבעמק זבולון, היא רמת יוחנן. הייתה זו  שנת עלייה על הקרקע.

מאז ועד יום מותו, שזורים היו חייו של דב זמיר במסכת החיים של בניין מולדת, משק וקבוצה. גם לחברים צעירים ממנו בהרבה לא קלה הייתה הדרך. רבות היו ההתלבטויות והיו לא מעטים שלא עמדו בניסיון – אך הוא מצא את מקומו בקבוצה מהיום הראשון. הסתגל לחיים החדשים ולעבודה ולא התאונן ולא היה בררן. במשך שנים עבד בעבודה המייגעת של סיקול בחצר. בזמן שהייה קבוצת בניין במקום, עבד כעוזר לברזלנים ובניקוי וסידור הלוחות אחרי היציקה, היה עוזר לחצרן בתיקון וסידור שקים ולבסוף, כשיכולת עבודתו קטנה, נעשה עובד קבוע בבירור ביצים בלול. בעבודה זו התמיד כמעט עד יומו האחרון.

בשיחות הקבוצה ובכינוסיה, בימי חג ובימי אבל, ימי פקודה וימי ניצחון, מסעות וטיולים, הצגות תיאטרון והפגנות עם – בכל אלה לא נפקד מרומו אף פעם. תמיד בין המקדימים לבוא ובמאחרים ללכת. הוא לא רק השלים עם חייו בקבוצה, אלא ראה בהם תוכן ועניין ואידיאל ומוכן היה להגן עליהם  בלהט ובמזג חם נגד מקטרגים מכל המינים. לא התגעגע ולא התרפק על העבר בארץ הזהב. היה מאושר על כל יום של חייו בארץ ישראל, עוד בימי המנדט, ועל אחת כמה וכמה מאז קום מדינת ישראל. הוא היה אופטימיסט מושבע ותמיד האמין בתוצאה הטובה והרצויה בכל מאבקינו. אהבת יהודים והארץ הייתה אצלנו דבר מובן מאליו וטבעי. במיוחד בלטה מסירותו וקנאותו ללשון העברית. הבלשנות הפכה לתחביב היקר ביותר. שעות שלמות היה מסוגל לעיין במילון או בספר אחר במחקר הלשון. לא פעם הרגיז את האנשים בנסותו לתקן את שגיאותיהם  השגורות בפיהם. בשמעו שגיאות לשוניות ברדיו או מעל במה ציבורית אחרת, הוא סבל ממש פיזי ולא יכול להירגע.

בוויכוח לא תמיד היה נוח וסובלני כלפי דעה מתנגדת. לעומת זאת אינני זוכר אותו מדבר סרה או מטיח עלבונות כלפי מישהו. אוהב היה להקדים שלום לכל אחד, גדול וקטן, זקן ונער. חזר הביתה אחד החברים, או בא אורח לקבוצה, הרי אינו מחכה לכבוד שידרשו בשלומו. באמצע הסעודה, חיוך על פניו והיד פשוטה לאמירת שלום. ולא שעה לטענות בני משפחתו, כי הוא הזקן ולא לכבודו הדבר.

לפני כשנתיים הוא הפליא את כולם באומץ, בו התמסר לידי המנתחים כדי לעבור ניתוח קשה. אחד הרופאים, שדב היה בטיפולו, לא הסכים לנתחו, אך דב לא נח ולא שקט, עד שקבל העברה לבית חולים אחר, שם מלאו את מבוקשו. אנחנו, הקרובים לו, לא יכולנו לעמוד נגד תקיפות דעתו בעניין זה, עת החששות שהיו בלבנו. הוא עשה זאת לא מחוסר פחד מפני התוצאות, אלא משום שלא יכול להשלים לחיות כבעל מום, אפילו לעת זקנתו. לשם כך היה מוכן גם להסתכן. וכוח רצונו נצח את הסכנות. השנתיים, שניתנו לו מאז הניתוח, הוא חי שוב כרצונו. ער ומשתתף בכל הנעשה סביבו וממשיך בעבודתו. זכה גם לחוג את "חתונת הזהב" וכולו שמח ומאושר על כל מה שנפל בחלקו.

הטיול לאילת, ימים ספורים לפני מותו, היה כאילו מילוי משאלה אחרונה. מאז שחרור המקום במלחמת העצמאות, השתוקק לראותו במו  עיניו. כשערכה הקבוצה טיול מאורגן לאילת, היו דב ודבורה, כתמיד מראשוני הנרשמים. אך המארגנים חששו שהדבר יקשה עליהם בתנאים ששררו אז. בינתיים באה המחלה והעניין ירד מהפרק, אך לא נשכח מלב. גם בימי המחלה הקשים הגה בתוכניות וכשהוצע הדבר שוב, כמתנת הקבוצה ל"חתונת הזהב", לא הסס ולא פקפק. כאילו נבא הלב שזוהי ההזדמנות האחרונה לראות את אילת, את ים-סוף ואת הנגב במו עיניו. להתלהבותו בזמן הטיול לא היה גבול. נפעם ונרגש היה ממראה עיניו וממשמע אוזניו, אך יותר מכל, מהידיעה שכל זה שלנו, של מדינת ישראל העצמאית.

היה זה טיולו האחרון. אך קדמו לו טיולים רבים ומגוונים בכל רחבי הארץ. חברים היו מתפלאים על המרץ של הזקנים – "הזוג הצעיר" היו קוראים להם בחיבה, למשפחת זמיר, כשנראו מסתובבים ומטיילים להנאתם בכל פינות החצר והמשק. אמנם הייתה זו תמונה מלבבת של משפחה מאושרת, שופעת נחת ושמחה בחלקה אחרי 50 שנות חיים יחד.

על סף ה"גבורות" נפרד אבא מאתנו. במפתיע, והוא עדיין דבק בחיים שכה אהבם עד לרגעיו האחרונים.

משה זמיר

דב היקר

אני עומדים ליד קברך הפתוח – עיניים רואות אך הלב מסרב להאמין, שאמנם נלקח מאתנו והגעה שעת הפרידה. הן רק לפני ימים מספר שבת אלינו מטיול לאילת והטיול כשי לך מהקבוצה ליום חתונת הזהב. טיול, שייחלת לו וחיכית לו מאז יום הכיבוש – והשבת מרוענן, כה שופע שמחת חיים ותקווה לימים טובים שעוד יבואו ומי יכול היה לפלל שאמנם משאלתך האחרונה, היא שנתגשמה.

דב היקר, הרי אני זכיתי להכירך מעל לשלושים שנה. הרי  אני אחד מאותה קבוצה קטנה של ילדים בלתי שפויים שהכניסה למוחה את הרעיון וגמרה אומר לעזוב את האפשרויות הבלתי מוגבלות ולעלות ארצה. ואתה אז פתחת לפנינו רחבות את דלתות ביתך הצנוע – הכנסתנו, אספת אותנו, ובו מצאנו אווירה מעודדת – תנאים נאותים, אשר בהם צעדנו, אספת אותנו, ובו מצאנו אווירה מעודדת – תנאים נאותים, אשר בהם צעדנו לקראת ההגשמה. בימים ההם היית כאב לנו וכפטרון. לא פעם אכלנו מפתך ולא לילה אחד ישנו על רצפתך, יחד עם רעייתך דבור, שתיבדל לחיים, בעין יפה, ביד נדיבה ובנפש חפצה השפעתם עלינו מכל מה שהיה ברשותכם. כבר אז הרגשנו שהקשר שנקשר, לא ניתן לניתוק – שלום הקבוצה הקטנה, שלום  הבנים שלכם, היה בראש דאגותיכם. וכשנפרדנו מכם לעליה ארצה, ידענו גם ידענו, כי קשרתם את גורלכם בגורלנו ולא ירחק היום בו תבואו אחרינו – ואמנם באתם. העדפתם לשרש את עצמכם מתוך החברה, בה הייתם חברים פעילים ונכבדים, ובאתם אלינו לקבוצה לשתף את עצמכם בחיינו הקשים והנפלאים עם ששונם ויגונם, לטעום משבעה טעמים של בניית הארץ והקמת העם במולדתו. אז הפכת לנו לרע. בנין הארץ והעם כה קרובים היו  ללבך, שלא ראית טעם יותר  בישיבתך בנכר, בארה"ב. רצית להגשים בחייך ובמו ידיך.

ואמנם זכית לכך –  זכית עד הרגע האחרון. דבקת בעבודה ומצאת סיפוק ושלווה בה. ולא חשוב היה לך אם אתה עוסק בהוצאת מספרים מלוחות הבניין, או במיון ביצים בלול – העיקר לעבוד – כי הכל חלק הוא מבנין הארץ.

מי מאתנו אינו משווה לנגד עיניו את התמונה הנלבבת של החיים בקבוצה, שכה התאימה לרוחך, שכה שלם היית אתה, שכה הזדהית עמה – עם חזונה ועם יומה האפור.

דב – חיים טובים ראית אתנו כל ימי חייך – כי שלם היית עם הרעיון ועם המציאות גם יחד – ודיוקן פניך העיד תמיד על שלוות רוח והזדככות הנפש, שנבעו מצורת החיים בקבוצה – כמה מעורה היית בכל התרחשות שאירע בחיינו.

הנעדרת פעם משיחה אם רק היית בבית ובריאותך הרשת לך? רצית לדעת ולהבין הכל, אם גם ניתן לך להשתתף בפועל ממש מפאת הגיל.  ראינו בך ובדבורה רעייתך, סמל של משפחה מאושרת, היושבת לבטח בביתה, על אדמתה ושמחה בחלקה. מי ישכח את זמזום קריאתך ליד חדרך בערב – הדלת פתוחה – האור, הניקיון והסדר נברקים אליך מרחוק. אתה יושב על כיסאך ליד המנורה והספר לא ימוש מידך – גם אשתך, יושבת מולך – והנכדים מבקרים – אורה ושמחה – נהנינו לראותך נהנה מחייך – ולא רק הנעשה בקבוצה היה קרוב לך, אלא גם מה שנעשה בארץ כולה, בעם כולו. חרדת את חרדתו ושמחת בשמחתו. כבן נאמן. עברת אתנו את ימי הפורענויות , והפחד הגדול בפני השמדה וכליון – עברת אתנו את ימי חברי הלידה הקשים של מדינתו המחודשת. וזכית לראות במו עיניך את קימומה והבטחת קיומה – בזה מצאת אושר רב, ותוכן חייך מלא היה.

זכית דב, לחיים טובים ויפים בינינו ומיתתך רק כמתת ללא ייסורים. נלקחת מאתנו – נאספת אל עמך ואבותיך ונוח באדמה הטובה שכה אהבת שבה נהית לטייל בה ולתור אותה. האדמה הזאת המכלכלת את בניך ונכדיך. בחסדיה הרבים מקבלת אותך עתה באהבה רבה.

תחסר לנו דב – כה הסכנו לראותך בינינו – נוחה בשלום באדמתך.

מאיר בן צבי

דב זמיר ז"ל

מאוד רצינו להנעים לה, לדב ודבורה זמיר, ביום חתונת הזהב שלהם – חמישים שנה… ומהחמישים השנים הללו, היינו אנו לפי חשבונה של דבורה "ילדיהם הם" שלושים ושבע שנים…

אני מביטה בהם ואינני מרגישה כמעט בשינויים, שחלו בפנים הטובים והיקרים האלו, הידועים לי מאז ילדותי. רוצה אני לחבקם, לברכם ולהודות על הכל. חלק מה"כל", כולל אותו חום והרגשות בטחון שנתנו לי, ואפילו בת סוררת לפרקים, אבוא, ותמיד תמיד יקבלוני כפי שהנני, כי הייתה, ישנה וקיימת אותה "הרגשה שבלב". רוצות השפתיים למלמל תודה – ובמקום מילה זו משפיע הקול שאלה – "הגידו לי, אלו שירים נעימים ואהובים עליכם ביותר? אותם נשמיע לכם לפי מיטב יכולתנו בערב חגכם המבורך. ומה השיר שהרבית לקרוא בו בבחורתך, דב?…"

חיוך רחב הופיע בזויות הפה, התפשט במהירות והגיע לעיניו עד כי נעצמו כמעט, ורק אפור שובבי מלבב הבריק לרגע מביו ריסיו, התערפל ושקע בזיכרונות, ניגון ידוע ומוכר היטב מני אז.

הנה, הנהו בחור הישיבה מתקופת ההשכלה בעיירה זורביץ, אשר ברוסיה הצארית והסב המאושר מרמת יוחנן, אשר במדינת ישראל. רואה אני את השניים ומשחזרת השנים המקשרות ביניהן. שנים אלו ראשותן בהתעוררות לאומית שפורצת חומות הגיטו היהודי וממשיכות הן מסערה להגשים החסון של תקופת ישראל.

אלו שנותיו – שנות הגאולה, אותן הגשים דב בכל חום לבו היהודי האוהב. מזורביץ ועד אילת – חלום נכסף היה למציאות הנפלאה מכל חלום, ודב כל כולו אומר : "אשרי כי זכיתי".

אכן זכייה גדולה זכית דב יקר ואהוב, ברוך היית וברוך זכרך לעדי עד.

אידה כתר

דב מורי ורעי , כאב לי, רק לפני חודשיים ברכתי אותך בהגיעך ליובל נישואיך, וכבר אני בא להזכיר נשמתך. מעולם לא עשיתי כזאת.

מאז קמתי משנתי, בוקר אחד לפני 40 שנה וראיתי את אבי מוטל על רצפה החדר ונרות למראשותיו – היה כל מקרה מות של חבר מלווה התכנסות נוקבת ושתיקת אלם, שמנעה ממני אפילו הבעת תנחומים לקרובים.

בחייך היית לי ולחברי  בנך מופת של עובד יהודי, המתפרנס מעמל כפיו בכבוד ומכבד פרנסתו. עובד יהודי בין הרבים האחרים, העושים תורתם קרדום לחפור בו ואחרים השואפים להתעשר במקח וממכר.

לא במקרה מצאה קבוצתנו החלוצים בארה"ב, ששאפה לעבודה גופנית, בית תחת קורת גגך. כה חופשיים הרגשנו בביתך עד כי הפרענו שנתך, שנת יגעים, בלילות כשלנו על רצפת ביתך – ביתנו.

נצר מגזע למדנים ורבנים, לא הסתפקת בקשר תרבותי, מסורתי ורגשי עם הארץ, אלא קמת ועלית לבנות והיבנות בה והשארת ידידיך ומכריך בגולה להוסיף לציונות עד היום הזה. באיזו פשטות מצאת את הקשר החי והשלם בין תורה ועבודה בקבוצתנו והקשר הפך לטבע.

חיים טובים חיית מוקף ידידים, בנים ובני בנים, אהוב ומכובד על הבריות, דוגמה נאה לדור הגדל סביבך, עד הגיעך לגבורות ובשיבה טובה נאספת אל עמיך שבע-נחת ובאותה פשטות שחיית כל ימי חייך.

מי ייתן וזכינו כולנו לפשטות ולשלמות כשלך בחיינו ובמותנו.

אפרים מ.

הלך מאתנו אחד מזקני העדה. אחד מזקנים המופלאים, שיכול היה לשמש דוגמא ומופת לערנות בחיינו. ער ותוסס לכל הנעשה בחיינו. ער ותוסס לכל מה שנעשה בארץ ועוקב בעניין רב אחר כל הבעיות של המשק והחברה.

בתקופה שעבדתי במחיצתו, אפשר לציין, שעד היום האחרון לא ידע לאות – שמר והתייחס ליום עבודתו כלדבר שבקדושה. באיזה להט ומסירות השתדל להיות בין המתמידים בעבודה יום יום!

היה מחונן בלב יהודי חם. בלבו פעמה אהבת ישראל והארץ, ידיד אדם, ידע לקשור קשרים בהיותו מעורב בציבור. השתלב בנוף האדם ביישובנו. יחסו והשתלבותו בחברה עוררו כבוד והערצה – בפגישה אתו נהנית משפע של תבונה. שהוא ניחן בה, ומהידיעה והבקיאות בענפי והתרבות היהודית המקורית, בייחוד יש לציין את קפדנותו לטוהר הלשון ואהבתו לשפה העברית, לתנ"ך למשנה ולספרות העברית החדשה. לא פעם בנוח ההשראה עליו, שמח לפזר מלא חופנים פירושים למימרא מחז"ל לפסו מהתנ"ך. ומה גדלה שמחתו למצוא מונח מקורי לביטוי לועזי מקובל!

רק ימים מספר לפני הסתלקותו חזר מהטיול הנכסף שלו – טיול לאילת יחד עם אשתו דבורה, תיבדל לחיים – חזר רענן עם רשמים וחוויות עזים ממראה עיניו ומהתפתחות שחלה בארץ. בחוזרו מהטיול אמר לי – עכשיו אנוח קצת, ואחרי זה נמשיך …

שעות מספר לפני פטירתו, בשעות הצהריים פגשתיו, והוא ספר לי בשמחה רבה  על תוצאות הבחירות לכנסת, והלך לחדר ולא ידע האיש מה שאורב לו.

דב היקר הלך בדרך כל בשר, אך זכה לחיות חיים שלמים תנועתיים וחברתיים.

יהיה זכרו ברוך לעד.

אליהו גרטל

לדמותו של דב זמיר ז"ל

ימים מעטים לפני הגיעו ל"גבורות" פרש דב זמיר מאתנו. פתאום הלך, ואפשר לומר אפילו – ללא סבל. חסך מלבם של ידידים, אוהבים וקרובים לו, כל פרפורי הזדהות רגשית עם ייסורי פרישה מן החיים. כלום לא כגון דא ייאמר – "מיתת נשיקה?" והוא לא הותיר לנו, אלא לפנות מקצת שבחיו אחרי לכתו.

יהודי איתן ביהדותו. בביטוי כולל, זהו שציין אותו בעיני כל השנים.

לא אזכור ע"י מי ואימתי נתגלה לי, כי ממהותה של היהדות היא התפיסה, כי חיים הם ערך אנושי  מקודש. "וחי בהם" כלל גדול הוא, שהדריך את המחוקק בעמנו. אכן ערך זה קיים דב בחייו לעינינו כיהודי טוב. נפל בחלקו גם להיאבק לא מעט על החיים עד הגיעו ארצה. והוא שרד ויוכל. מאז עלה ארצה זה למעלה משתי עשרות שנים – קיבל באהבה את אשר עלה בחלקו בחיי הקבוצה, בלב ער וחם, פתוח – לכל המתרחש, עוקב אחר כל דיון בשיחת הקבוצה, שותף לכל מאורע כבד או קל, עושה במסירות כל עבודה ועבודה, מתנדב לעלות לפי יכולתו למען רבים. בהעזה רבה התמסר לסכיניהם של רופאים מנתחים, כדי להציל את שנות חייו האחרונות מניוון.

יחסו לשפה ולאות העברית היה לדוגמה. אוהב ספר היה. כל שעת פנאי בחדר לקריאה: נאמן לעיתון יום יום, וגם מעיין בספר אשר שבה את לבו. עזה קנאותו למילה העברית ודקדוקה.

כן יחסו לארץ. מה קרנו פניו עת סיפר מפני כל הקרב אליו את רשמיו מטיולו האחרון לאילת,א שר כה נשא את לבו ימים רבים. יחסו הנלהב לעם ולנס-קום המדינה באו לביטוי בהתרגשותו מרשמי טיולו אחרון זה בארץ.

תמיד הגיב בערנות החושדים ובחום הלב. והוא זכה – ולא כהתה עינו ולא נס לחו עד רגעיו האחרונים.

יהי זכרו שמור אתנו באהבה.

י. רון פולני

ציון לנפש

על קברך הרענן פרח צנוע אגיש.

נרגש ונפחד, על הילקחך מאתנו. כך לפתע. היה ואיננו. כחלום יעוף. משום כך – דמותך ערה לנגדנו ורואים אותך – שופע חיים, שלוות נפש ואושר פנימי. אנו רואים אותך לנגדנו בחיוכיך, המבליח טובת לב, נכונות וידידות לא מעושה. אנו רואים בך המגשים הנלהב, החלוץ העקבי, אדון לעולך שקנית אותו, ממש כמו שהגידו חכמינו, בשלושת הדברים: בתורה, בעבודה, ובגמילות חסדים.

שתי התכונות הראשונות היו קנייניך עד נשמת רוחך האחרונה, הקניין האחרון התבטא בכל מה שנתת מרוחך, מידיעתך ומאורח חייך המופתי, הבלעדי, שהשפיע ומשפיע על כל מי שבא במגע אתך.

לבבתנו, מהפגישה הראשונה. חיבבתיך, כי מצאתי בך כל סגולות של איש תרומיות, ישר נאמן – טהור מידות. ועל מסירותך ללא גבול לארצנו הברוכה, הקדושה ועל אהבתך העמוקה, הקנאית לשפתנו, שהעמקת בסודותיה ודקדקת לשפרה ולשכללה, בפיך ובפי ידידך – ועל התגלותך בתור ידיד נאמן וחבר ללא תנאי.

רואים אנו אותך בכל גדלותך ותפארתך – וחבל לנו על האי שופרא שהלך מאתנו. דמותך וזיכרונך לא ימושו מאתנו ורוחך יתהלך בינינו עלי אדמות.

א.ז. הוכמן.

מעמד מיוחד מהווי ההורים בקבוצה. לאחר הרגל של שנים רבות לחיים פרטיים, לעצמאות – הם נאלצים להיקלט בתוך חיים אשר כ"כ שונים ומנוגדים לחינוכם ולדרכי חייהם. הם נאלצים לוותר על הרבה רצונות והרגלי חיים, כדי שיוכלו לחיות במנוחה על יד יקיריהם בתוך מסגרת הקבוצה. אין הם מתערבים בהווי החיים הסובב אותם, אעפ"י שבוודאי  ובוודאי יש להם מה להגיד על תופעות שונות. חברי הקבוצה ובני ההורים מצדם משתדלים ככל יכולתם למלא רצון ההורים את המנוחה הניתנת להם. אין ספק שהם מוותרים הרבה יותר והסתגלותם קשה יותר מאשר לחברי הקבוצה, ובאין ברירה הם מקבלים את הטוב והרע כפי שהוא. למעשה חיים ההורים בצל הקבוצה ואינם חיים בתוך הקבוצה.

שונים מכל ההורים היו דב זמיר ז"ל ודבורה, תיבדל לחיים ארוכים. אם כי דב השתייך לסוג "הורים", הרי למעשה היה חבר פעיל וער ומסור בכל נפשו לקבוצה ולקנייני הרוח שלה והוא מצא בתוכנו ובחברתנו ערכי רוח, לא פחות מאשר כל חבר אחר.

חינוכו הציוני מנוער, דרכו במפלגת "פועלי ציון" ברוסיה ובארה"ב הביאוהו גם למעשה חלוצי לעזוב בעשור השישי לחייו את ארה"ב, לזנוח חיים שקטים בארץ עשירה זו ולבוא לארץ ישראל ולהתחיל בחיים חלוציים. יחד אתנו עבר בכל שלבי הייסורים וחדוות היצירה שבהקמת נקודת ישוב, משק וחברה גדלים ומתפתחים. הוא לא עמד מן הצד ולא הרגיש ניגוד בין דרכו בעבר ובין דרכו החדשה. הוא חי בתוך החיים הקיבוציים, משתתף בכל שיחה כללית, משתתף בעבודה כפי יכולתו הפיזית והסתגלות לחיים חדשים אלה הייתה בשבילו יותר קלה מאשר להרבה חברים.

בשבילנו הייתה הקבוצה בית לא רק באשר היה זה ביתו של בנו, אלא הוא ראה בקבוצה ביטוי לדרך חייו הציוניים – סוציאליסטיים. בזה הגשים את מטרת חייו. כאן, בקבוצה, גם התגבשה יותר השקפתו המדינית והחברתית.

השקפתו על החיים והשתלבותו בחיי הארץ נבעו מחינוכו המסורתי ומינקותו מהתרבות העברית המקורית והעתיקה. השפעת תרבות זו הביאתו לאהבת ישראל, לאהבת הלשון העברית ולאהבת הארץ.

אהבת הארץ הביאתו לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה, להתבשם מריחה וממראה נוף הרים, גבעות ועמקים. הוא ראה את הארץ הנבנית, גדלה ומתפתחת. הוא ראה בהתקדמות מדינת ישראל וכל אלה מלאו לבו שמחה רבה ונחת. הוא שפע שביעות רצון מהחיים המתפתחים בארץ וחיים מלאים אלה, חיי התגשמות ורצון חזק, שפעם בלב, לראות הכל בעין טובה ובהירה – נתנו לנו גם מבוקשו לראות את אילת ולהזין את העין בים סוף ובנוף הרי אדום ולראות בדמיון את הנמל העתיד הישראלי הגדול השוכן לחוף ימים ומסחרו במרחקי אפריקה.

מות נשיקה היה מות האיש היקר והמכובד בעיני כולנו.

יעקב יניב

מתוך מכתב

שלומית, אבנר ויוסי – ילדים יקרים!

רוצה אני לספר עמכם על סבא דב המנוח, שהייתי אחת ממעריצותיו.

ילדים, ודאי למדתם, אף קראתם הרבה על גיבורים, גיבורי מלחמה וגיבורי עבודה, על מנהיגים גדולים, ולא עלה על דעתכם לחשוב שגם סבא שלכם היה בגיבורים. אמנם הוא לא נלחם בשדה הקרב, לא עמד בהגנה על עבודה עברית, אף לא נשא נאומים ולא זכה לתשואות. אף על פי כן הוא היה גיבור, הייתי אומרת הוא היה גיבור האהבה. כי אהבה עזה אהב הוא את משפחתו, את עמו ואת ארצו. את אהבתו זו הוא נטע בלב בנו יחידו והודות לאהבה זו זכיתם, אתם ילדים, להיוולד בארצנו המחודשת.

וכך כאשר בנו יחידו, הוא אביכם, התחיל להתכונן לעלייה ארצה, אבא – הוא סבכם, לא רק שלא התנגד,  כמו רבים אחרים, אלא שמח שמחה גדולה.

כן, סבכם רצה בגופו ובנפשו להשתתף בבניין הארץ, ובעלות בנו – החליט בלבו ללכת בעקבותיו. באותו הזמן היה כבר סבא בגיל קשיש, אך הדבר לא מנע ממנו לעשות את הצעד הנועז והוא קם ועלה ארצה יחד עם רעייתו האהובה, היא סבתכם דבורה, תיבדל לחיים ארוכים, ולא עוד, אלא שהוא בא לקבוצה בעודה בראשית דרכה ההתיישבותית, בזמן שתנאי החיים היו קשים אף לצעירים ואף היו כאלה שלא עמדו בהם. סבא דב נשא בגבורה את הקשיים והתלאות של ההתיישבות צעירה, אף פעם לא קבל, לא התאונן, אלא היה תמיד שמח בחלקו.

בהיותו "בן תורה", הוא לא מצא קשיים מרובים בהסתגלותו לשפה וכבר מראשית דרכו שתף עצמו באסיפות ושיחות.

וכך זכה סבכם לעבור בשלום את הזמנים הקשים ולשכות בקצת "נחת". נחת במשפחתו הפרטית הקטנה ונחת במשפחתו הקבוצתית הגדולה. כי אהב הוא את הקבוצה בכל נפשו ותמיד ראה את עצמו כחלק ממנה.

סבכם דב חי את חייו בגבורה  צנועה עד שהגיע ל"גבורות" והוציא את נשמתו בנשיקה.

אשריכם ילדים, שזכיתם לסבא כזה, יהיה זכרו ברוך.

תל יוסף ח' בחשוון תש"כ

עליזה

שנה לפטירתו של דב זמיר ז"ל

חברים וידידים, הכרתם כולכם את דב, אך רצוני לספר מעט על חייו ועל אופיו. הוא מעולם לא דיבר על עצמו, עברה שנה מאז פטירתו. האבידה גדולה – בעיקר עבורי. אינני מוצאת לי מנוחה. כשאני נוכחת בחתונה, במסיבה או בשיחה, רואה אני לנגד עיני תמיד, את דב, וכמה הוא היה שמח לכל אלה. 27 שנות חייו בקבוצה, הוא תמיד היה שמח. הכל נראה עיניו טוב ויפה. הוא היה ידיד נפש של כולכם. ובעיקר נהנה ושמח בילדיכם. בישבנו יחד ליד חדרנו מדי ערב, והילדים היו עוברים, היה מלווה אותם באהבה. אותי היה שואל אם שומעת אני את דיבורם. ודאי, הייתי עונה, אך שטף דיבורם כה מהיר, שאינני מבינה. זה לא חשוב, היה עונה, הקשיבי לצליל השפה. לצליל העברית. זה אושרי ושמחתי בחיים. בהיותי צעיר למדתי בביתו של בן דודי, ר' חיים, הגאון מבריסק, אך את העברית ודקדוקה שיננתי לי בסתר ותמיד תהיתי, אם יבוא יום ואוכל לדבר וגם לשמוע מפי אחרים שפה זו. חלמתי שאגיע פעם לארץ ישראל. הנה חלומי התגשם. אני ומשפחתי נמצאים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, … ככה היה חי ומשוחח דב ז"ל.

עוד קווים לדמותו. הנה אני חוזרת מעבודתי. אני מוצאת אותו קורן ומאושר. הוא מספר לי, כי הייתה אצלנו  שלומית והיא מתכוננת לצאת בקרוב לצבא. הוא מוסיף, כמה מאושר אני שזכיתי, נכדתי תשרת בצבא במדינתנו, מדינת ישראל. ואני מרגיש ויודע שהיא וחברותיה הולכות ברצון ובשמחה. הו, לא הייתי צעיר בימים, הייתי גם אני עושה זאת בשמחה. והנה מה שונה הייתה התמונה מלפני כ- 60 שנה, כשגויסתי לצבאו של ניקולאי. בבית הורי שררה מרה שחורה. אמא בוכה בלי הרף, אבי, הרב, אף הוא אובד עצות. אני עצמי מבולבל. מנקרת במוחי השאלה: לשם מה? בעד מי? אך אין להמרות את פקודת הצאר. וכך שרתתי בצבאו קרוב לחמש שנים. קשים מאוד היו חיי שם. חזקני רק התקווה שזה ייגמר ואף אגיע לארץ ישראל.

ואכן זכיתי. אמנם במאוחר, ואחרי גלגולים רבים דרך ארצות רחוקות, אך החשוב הוא שאני כאן במדינת ישראל.

וככה עברו עליו 27 שנות חייו בארץ. כל מה שהתרחש במשך תקופה זו הוא חי באינטנסיביות הגדולה ביותר. במאורעות הדמים, ובשנות המלחמה והשואה, תמיד נשאר מאמין. בניצחונו הסופי של עמנו. בעקשנותו וברוח התגברותו. כי נצח ישראל לא ישקר. וגם בעניינים הפנימיים, המריבות והסכסוכים הפוליטיים בארץ, תמיד נשאר האופטימיסט והמאמין בדרך ובחיים בהם בחר. במפלגה, בקבוצה ובנוער שלנו.

לנו, למשפחה ולכם חברים, אבידה גדולה היא שדב איננו יותר בינינו.

דבורה זמיר (1959)