אשרי האיש רעיה (בקר) רימון    

אבא שלי אהוב, שיחה בינינו היום – שונה וכמוה השיחות הבאות.

אתה מקשיב, סופג ואני – מיותמת, מדמיינת תגובות.

שפר גורלך אבא, לאריכות ימים, בריאות, צלילות. נהנה ומרוצה מה"יש".

והיש הזה, בכל התחומים בשפע, שבח והלל. בבית הקשישים בזכות צוות "מהאגדות" – "ח מ ו ד ו ת" קראת להן, בתוספת "קללות" פה ושם – לנשמה….

ספרת לי תחילת דרכך מהמאה שעברה. בויבריק – אשר בפולין – עיר הולדתך. בן 3 ב"חדר", מרביצים בך תורה ובגיל עשרה נשלח ע"י אביך לרוסיה ללמוד רפואה.

אתה במראך התם שאוהב הלצות ומעשי קונדסים, שינית בערמומיות כוון כעבור כמה חודשים.

עליה שלישית של 1920, במקווה ישראל משלים השכלה, ממשיך בסלילת ה- "כביש"  חיפה – ג'דה.

איש השומר הצעיר עם חבורת חלוצים חרוצים. בונים את הקיבוץ בבית אלפא ובפניך נפתח דף חדש – בעלי חיים.

התייצבת, הנוקד העברי הראשון, אל מול משימה כבדה, השבחת כבשים ערביות מקומיות ויבוא גזע אווסי מקפריסין, רומניה ואוסטריה.

בשקט ובצניעות נדדת בקבוצים ומושבים להפיץ תורתך, צאן- רק לחלב! רווחה כלכלית בצד מקצוע לחיים עד גיל 70 שנה.

אם רצינו אבא – בדיר!

עולמך מאושר !…עבודה, כתיבת ספרים, חיי קיבוץ פעיל קבוע בועדת חברה. משפחה רק בין הזמנים. אני, הקטנה בבנות, לאבא שיודע לספר להשתולל, לספר, לשחק, מפנק מקצועי. סופגת מחוכמתך כל נושא בו אתה בקי.

אבא'לה, בערפל סמיך מרחפת בעננים, נזכרת איך: לעת זקנה מצאת זמן ליהנות עם הנכדים.

בעשור האחרון, טובל בחמימות בית הקשישים, שם בביתך… יחדיו משוחחים, שרים, אף רוקדים – כולך אוצר תוכן ונשמה.

"איך אתה מרגיש -אבא"?" ותמיד התשובה – "יוצא מהכלל".

כשעתיים לפני מותך העזת להוציא בעדינות "רע לי…אני חש ברע"….

רד הערב… אבא שלי, איננו נפרדים. נמשיך לגמוע ממעינותיך הבלתי נדלים.

אשרי האיש…

27.12.95

ברל מספר:   1.9.86

קורות חיים

נולדתי בגליציה בעיירה בורקה. אבי היה סוחר בהמות ואמא עקרת בית.

אמי סיימה בי"ס עממי אוסטרי וידעה גרמנית ופולנית. אבי היה חסיד של ה"רבי מדוליאני". היינו שני בנים. גם אחי חי בארץ. למדתי בבי"ס עממי אוסטרי (גליציה היתה תחת שלטון אוסטרי בתקופה ההיא). במקביל למדתי גם ב"חדר". בחדר האורתודוקסי למדתי חומש וגמרא. אחרי סיימי את בית הספר עזרתי לאבי במסחר. חינוכי היה דתי בהחלט.

למרות שלמדתי בבית ספר ממשלתי, לא הסירותי את "הפאות", קצצתי אותם קצת. למדתי גמרא ותוספות בעצמי ב"קלויז" – בית מדרש של חסידים. לא הרגשנו אנטישמיות תחת השלטון האוסטרי.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כבשו הרוסים את גליציה ובה גם עירנו. הם היו אנטישמים. הגלו הרבה יהודים לרוסיה. את אבא ואותי הגלו הרוסים (ברגל וגם קצת נסענו בעגלה) לקייב  וכאשר האוסטרים התקרבו לעיר, הגלו אותנו הרוסים עד פנזה שבפנים רוסיה. אמי ואחי הצעיר נשארו בעיירה ולא הוגלו, אבל אמא מתה בהיותנו, אבא ואני, בגלות. הרוסים החריבו כמעט את כל העיירה.

בפנזה עבדתי בביח"ר לנייר, שהיה שייך ליהודי. היו שם מעט יהודים. היה לי קשה בבית החרושת ולכן עסקתי ברוכלות (ואני נער בן 16-17) הרווחתי יפה מאוד וגם אבא עסק ברוכלות. בפנזה נוכחנו במהפכה הבולשביקית והייתי נלהב מהמהפכה, כי היהודים שנאו את רוסיה הצארית האנטישמית. הספקנו להיות שנה תחת השלטון הבולשביקי ואחר כך, עם כריתת ברית השלום בין אוסטריה ורוסיה בשנת 1918 חזרנו לעיירה שלנו. העיירה היתה הרוסה מזמן המלחמה והיתה גם תחת שלטון פולני אנטישמי. בהשקפתי, בזמן ההוא, הייתי שמאלני בהשפעת רוסיה. אבל הודות לעסקן ציוני (דר' קלעי) עברתי ל"ציונות" והצטרפתי ל"השומר הצעיר". את הדת עזבתי עוד ברוסיה וב"השומר הצעיר" נותרתי שמאלני. הכשרתי את עצמי לקראת עליה לארץ בעבודה חקלאית. עליתי ארצה במאי 1920. עבדתי בכביש חיפה – ג'דה (היום רמת ישי) וקבוצתנו הצטרפה לקבוצה ב"ביתניה".   בזמן היותי בארץ אבי נשא אישה שניה, אלמנה, והיא הביאה עמה את אלקנה. בסוף 1920 התגוררתי במקווה ישראל ועבדתי שם במטבח בביה"ס החקלאי. עבדתי בשתי משמרות, הרווחתי יפה והיה לי כסף לסידור שיניים ועוד צרכים הכרחיים. הייתי במקווה ישראל חצי שנה. במקווה ישראל הכרתי תלמידים אחדים, אשר אחר כך היינו יחד חברים ברמת יוחנן – יעקב יניב, משה קרוא ועוד.

ממקווה ישראל חזרתי לקבוץ "השומר הצעיר" א' (אינני זוכר איפה היינו אז, נדמה, שעסקנו בסלילת הכביש לנהלל) ועברתי לבית אלפא עם כל הקיבוץ. עבודתי הראשונה היתה בניקוי השטח. שלוש שנים עבדתי ברפת של פרות ערביות. עבדתי בהכלאת הפרות הערביות בפר הולנדי. פעם אחת הפר הפיל אותי וזמן מה שכבתי פצוע מהנפילה מנגיחת הפר. בבית אלפא למד חבר אחד (סקלרץ שמו) גידול צאן אצל הבדואים השכנים בבית שאן, והוא היה רועה הצאן הראשון בקיבוץ. אעפ"י שאהבתי את עבודתי ברפת וגם הייתי מומחה בגידול בקר – עברתי לעבוד בענף הצאן.

אינני זוכר בדיוק מה היו הסיבות להיותי רועה צאן. את ידיעותי המקצועיות רכשתי בעיקר מניסיון ומקריאה.

את מחקה אשתי הכרתי בבית אלפא, גם היא עבדה זמן מה בדיר הצאן. שתי בנותיי נולדו בבית אלפא: נועה ודינה. ברמת יוחנן נולדה רעיה. בבית אלפא עבדו בגידול צאן גם מתתיהו שלם, אברהם צמד ויוסף ירון.

למעשה, הייתי הראשון שהגיע לבית אלפא מקב' גבע (שם הייתה פלוגה מהקיבוץ) ואחרי באו עוד חברים. התנגדתי לדעות השמאלניות של חלק מחברי בבית אלפא, אבל לא חשבתי על עזיבת המקום. בהשפעת מחקה אשתי עזבנו את בית אלפא עם חברינו ועברנו לרמת יוחנן. אקלים בית אלפא הוא קשה ואני מאוד נהניתי ונהנה מהאקלים הנוח ברמת יוחנן. גם נושא זה השפיע עלי לעבור לרמת יוחנן.

בכל השנים (עד חיסול העדר ברמת יוחנן) הייתי פעיל באגודת הנוקדים וגם כתבתי מאמרים רבים בירחון "השדה". הוצאתי גם שני ספרים בגידול צאן, ואת הספר "אפרים" שיש בו זיכרונות מהעברי.

כאשר עברנו לרמת יוחנן, רכשתי בשביל המשק עדר צאן מבדואי בבית שאן. הלכנו ברגל את כל הדרך עד שהגענו לביתנו החדש. העדר ברמת יוחנן התפתח ותנובת החלב גם היא היתה גבוהה. היה גם עדר עיזים קטן. בענף צאן המשיכו לעבד עמי חברי הותיקים: מתתיהו, צמד, יוסף ירון, ואחר כך הצטרפו גם חברים צעירים: חייא, צבי שוורץ ועוד. עד היום כואב לי מאוד שברמת יוחנן חוסל עדר הצאן. מהמאמרים הרבים שפורסמו על דיר הצאן בגיליונות "ברמה", אפשר ללמוד על גידול הצאן ברמת יוחנן.

נסעתי נסיעות רבות לחו"ל לגרמניה ולרומניה לרכישת עיזים בשביל הארץ. מעולם לא ניצלתי נסיעה לחו"ל להנאה פרטית.

דב בקר.