דוד כהנא

שכן טוב  – בשלושים לפטירתו של דוד כהנא ז"ל

למעלה מארבעים שנה נמשכה הידידות בינינו, שבסיסה העיקרית, השכנות.

ומעשה שהיה כך היה, בראשית שנות החמישים ואני נבחרתי בקיבוצי כמזכיר, כהונה ראשונה, קצת ירוק הייתי בפעילות פנים קיבוצית, גם לאחר שמאחורי שנות פעילות רבות, של פעילות ציבורית בחו"ל ובארץ. בערב פסח, באותה שנה, בבקרו של יום, מתייצב בחדרי דוד ואומר:" באתי לאחל לכם חג שמח, לראות את משק החצר, ולשוחח קצת".

באותם הימים, כידוע, החצר שקקה משק, לול גדול, מדגרה פעילה, רפת, דיר כבשים, מאפיה ועוד בתי מלאכה. טיילנו ארוכות ושוחחנו; עצם הג'סטה הזאת הרשימה אותי, בפרט כשהיא חזרה על עצמה מספר פעמים במרוצת עשרות שנים.

דוד כבר אז היה פעיל במוסדות חוץ, זוכר אני כשהיה ב"משביר המרכזי", שבשעתו באמת מרכזי בחיי המשק הקיבוצי, בועדה שלו, בבית לאסין בת"א, באתי אליו ואמרתי לו: "קיבוצי הנוער הציוני צריכים נציג בועדה, שהייתה אז פעילה. אנו מבקשים ששמאי פלד ז"ל, איש אושה ייצג אותנו. "אין בעיה" השיב לי וסידר זאת במקום.

בשנות החמישים, השישים והשבעים, נפגשנו, אין ספור פעמים, בהזדמנויות שונות, כאשר עבד ב"איחוד הבין קיבוצי" במרכז החקלאי ובועדות שונות. תמיד שיחה על אירועי היום, החלפת דעות, ומידע הדדי. כאשר יצא לגמלאות הפך דוד יותר ויותר ליושב בית והפגישות בינינו, התרבו ובעיקר לאחר פטירת רעייתו. במפורש ביקש, שארבה לבקרו בבית, הרגיש את עצמו די מבודד, למרות שמצאתי אצלו, לא פעם, חברי רמת יוחנן ותיקים באים לשיחה.

   כפי שאמרתי, היה דוד איש שיחה בנושאים שונים. היה ממש נעים להחליף  דברים, ולא רק בנושא הקיבוצי, אלא בנושאי ספרות מהקלאסיקה ומהספורים החדשים, היה מעורה, בעל עין חדה. על שולחנו, בבית, עיתוני בוקר וערב, ועלונים שונים.

   בהתקרבו לגיל התשעים, שוחחתי אז עם מזכירכם דאז, והצעתי לו לקיים התכנסות חברים לכבודו, להערכה ולעידוד, אמרתי, אני זוכר, את שבחיו של חבר בגיל זה ראוי להשמיע באוזניו, ולא כאשר הוא "בעולם האמת", באמרי זאת לא ידעתי שהלוויתו של דוד תהיה באיסרו חג, ביום שלפי הנוהג היהודי לא מספידים בו.  

בכדי שלא להאריך אני רוצה לציין שני דברים ששמעתי ממנו, אישית מאוד, וכדאי שיחרתו לאורך שנים, אינני בטוח שהוא השמיע זאת באוזני חברי קיבוצו.

כך אמר: " אני מקווה, שאין לי שונאים, או יריבים, ברמת יוחנן, לא עשיתי עוול, אף פעם, לשום חבר".

חייכתי לעצמי לאמונה זו, איש שהיה בתפקידים בקיבוץ, למרות ששנים חלפו מאז, הזיכרון "פועל", אצל חברים, אולם, לא סתרתי את קביעתו, אשרי המאמין!

הדבר השני שאמר:" לא תיארתי לעצמי שמזמני יישארו שני חברים, ברמת יוחנן, ותו לא" נאנח ולא המשיך.

היה זמן ודוד פעל בענייני מים בקנה מידה ארצי בתחילת המדינה, יתכן והיה נציב המים הראשון או משהו בדומה לזה.

הלך לעולמו בשמיני  עצרת, ביום תפילת הגשם, יש בזה משהו סמלי ושבאמת יהיה לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון.

                                                                 שלום זבולוני – אושה.

אבא'לה שלי,

כבר עבר חודש מהיום שנפרדנו ואני כל ערב גומרת את עבודתי וחושבת עליך, כי כך הייתי רגילה, במשך תקופה ארוכה לראות אותך כל יום ולתת לך מעט אור בזמנים הקשים עליך. 

היית מין אבא כזה שחי לנצח, שתמיד אפשר למצוא אצלו עצה שקולה וחכמה ואהבה רבה. 

לא אהבת את דרכינו מחוץ לקיבוץ, רצית שנמשיך את דרכך, אבל בשנים האחרונות הודית עד כמה אתה שמח שאנחנו על ידך, זה בשבילך סם חיים ובשבילי זכות גדולה ונפלאה.

אני נפרדתי ממך בשלושת הימים האחרונים לחייך כשכבר בקושי פתחת עיניים וגם לדבר לא יכולת ואני רק ליטפתי אותך ונישקתי עוד ועוד וכך גם אמרתי לך שלום וכשהכול נגמר לי כי רווח לך.

                                                             ליום השלושים – כתבה נעמי גנור                                            

שמחת תורה תשמ"ב

וזה דבר היובל :

ביער בלפור חלמו חלוצים על התישבות ובחשוון תרצ"ב נחרשו התלמים, הראשונים בעמק זה. וקמה הקבוצה ב"אושה" דאז – היא רמת יוחנן.

שבע שנים של צמיחה איטית תוך לבטי איחוד שלא נסתייעו ובוטלו- אחריהן בא המפנה עם הצטרפות מחנה גדול של חברים וטף מבית אלפא המפולגת. נוער פלמ"ח והתנועה, ומאוחר יותר יוצאי שפיים וקבוצים אחרים. מתוך צער ולב דואב אך החלטה נחושה עלו וצמחו חיים מחודשים, משק חקלאי פורח ותעשיה מבוססת. כל אלה תוך המאורעות הקשים של שנות השלושים, מוראות מלחמת העולם ומלחמת הקוממיות וכל מלחמות ישראל.

נוצרו ריקמות חברה קבוצית גדולה ונכסי משק, נכרו קברי חברים ובנים שנפלו חלל בשדות הרמה ובקרבות, והלכו מאיתנו רבים מן הראשונים והמייסדים, שלא זכו להגיע לימי היובל.

החצר הקטנה היתה למחנה, והמחנה היה לישוב והישוב היה לבית השופע יציבות. בית קבוצי בו אומר הבן לאביו זה ביתנו ובו לוחשים עלם ועלמה: כאן יהיה ביתנו לחיות בו.

היום הינו קבוץ מכל פזורות העם מצפון ועד מדינות ערב והבית פתוח לקליטת באים נוספים, כי יש מקום על אדמתנו לרוצים להתבשם בריחה ולחלוק אתנו את אורחות חיינו ועמלם.

ארבעה דורות שלובים: המייסדים והראשונים, חברים צעירים והבנים הנושאים בעיקר עול העשייה המפרכת, בני הבנים הצעירים המצטרפים תוך דילוגים שובבנים אל הוריהם וסביהם.  והנה מציף דור רביעי אשר יזחל בקרוב על הדשאים.

קמו לנו גם נכסי רוח היוצרים את טעם החיים וייחודם: בשירה, בלחן, במכחול ומעשי ידי אמן לתפארת, שירי המקום ומועדים חג העומר, ומחולות העומר שהיו לנחלת רבים.

כל אלה תוך שילוב עבודת כפיים ובעקבות הצאן.

אך לא רק השגים היו מנת חלקנו, ולא נטייח סדקים ולא נבוש ברגעי מבוכה. לא כל בנינו חיים בינינו. חלקם בקבוצים אחרים, אך חלק מנסה דרך אחרת ועוד אנו מייחלים ומקווים כי יבוא יום וישובו מביניהם אל שערי הבית הפתוחים, מכח הזכרון והאהבה שלא כבתה.

ועוד:

לפי שעה לא הכל נעשה בידי עצמנו ובתעשיה עוזרים לנו מבחוץ טובים ומסורים, ואף שאינם שותפים לחיי החברה פרנסתם עלינו וכל עוד הם עמנו הם שותפים לנו בחגינו בימי שמחה ואבל.

שכנים טובים לנו מסביבנו, קיבוצים, מושבים, כפרים ערביים ואנו רוצים להרבותם, וכבטוי ליכולתנו, למאמצינו, אנו נערכים ועושים בעזרה להקמת ישוב קבוצי נוסף בגבעות אשר סביבנו-תרומתנו ליצירת גליל שוקק חיים יהודיים.

הקמנו כאן בית קבוצי והוא מופקד בידי היושבים בו ליהנות מברכתו ולטפחו מתוך כבוד לתורת ראשונים ולא מתוך אנחה נוסטלגית לימים עברו. יהיו נא הממשיכים סוללים שבילי חיים חדשים אך נאמנים לבסיס.

שוויון ערך האדם

עמל כפיים ורוח יוצרת

שתוף מלא ברכוש ופירותיו.

למען הבית הטוב והמיטיב בישראל אחת יפה בשלל גווניה.

אין אנו מתנשאים ולא התנשאנו מעולם במעשינו ובתרומתנו למולדת, אך- אנו גאים על המפעל שהוקם למעננו ולמען בנין העם על פי מיטב ההגות האנושית הציונית והסוציאליסטית למען ישראל חופשית וחברה משגשגת לדורי דורות.

דוד כהנא – בברכה לקיבוץ ביום חגו 1981

שלושים למות תמר דר – דוד כהנא

תוך עיון בארכיון נוכחתי כי תמר לא רצתה הספד לאחר מותה. אבל אם נערכת האזכרה הזאת, אינני יכול אלא לצמצם ככל האפשר סיפור של 60 שנה או למעלה מזה בהן חייתי במחיצתה.

ראשיתה בארץ בקבוצת חברים יוצאי לודז' וסביבתה אשר עבדה בביצות אום אל אלך ולאחר תקופה לא ארוכה התפזרה לדרכים שונות כשהאחד מהם מיכאל אסף שפנה לעיתונאות ושניה המשוררת אנדה פינקרפלד ואחרים.

תמר, לאחר נדידה לא ארוכה, הגיעה לבית אלפא ומאז חייתי במחיצתה שם ופה ברמת יוחנן.

במשך השנים הראשונות של חיינו  חיינו בבית אלפא, נפגשנו רבות ומאז הכרתי את הקו הבולט של אופיה: עקשנות ותוקף קיצוניים ולעומתם רוך מפליא כשהוא מופיע לאחר גילויי התקיפות. מצד אחד בטחון עצמי עד כדי הפרזה בכל קביעותיה ומעבר פתאומי לצליל רך של דיבור אשר היה מכלה כל רצון להכאיב לה בהתנגדות. הבטחון העצמי בקביעותיה בעניינים שונים היה לפעמים מהמם ולא פחות מזה המעבר הפתאומי לקול רך כאילו מתחנן. 

בעבודתה בחרה את גן הירק כדרך רבות מהחברות בימים האלה. לעיתים קרובות בהתהלכי בגן כמרכז המשק, נהניתי ממידת שקיעתה בעבודתה.

עברו שנים, נישואים ראשונים ואחרי שנים לא מעטות המפגש עם צבי דר. צבי דר היה אחד הידידים הקרובים ביותר שלי ואחד האנשים אשר גם הרביתי במפגשי ידידות איתו וגם מפגשי ריב של שכנים בהיותו חבר חפציבה השכנה, אני כבא-כח בית אלפא והוא, מתהלך כשריף של הקבוצה השכנה.

עברו שנים וגדל בן כטייס ונפל והיא עמדה בגאווה באסון הזה, אך הגורל אשר נועד לה הטיל עלה אסון נוסף במותו של הנכד, גם הוא בתאונת טיסה. לאחר אסונות אלו לא נמשכו בינינו השיחות אשר קיימתי איתה גם משום שפעמים היתה תקופה ממושכת מחוץ לבית. פעם, כשהחליטה ללמוד את השפה הערבית וברצונה החזק גברה על כל המכשולים. נסעה למצרים בהסכמה חלקית וכמעט אנוסה של הקבוץ ולאחר זה, כשבילתה תקופה מסויימת מחוץ לקבוץ בנישואיה עם צבי דר אשר עסק בפיתוח התעשיה הצבאית. ושוב פגע בה הגורל עם מותו של צבי.

לפי הרגשתי, שלושת האסונות אשר פקדו אותה בחייה, שינו את מראיתה בעיני. שותקת,  וכשראיתיה מהלכת בדרכי הקבוץ היו אסונות אלו עומדים בפני עיני.

נאמנותה לקבוץ היתה מלאה ואף קיצוניות שנראתה בכל מיני צעדים וביטויים אשר שמעתי מפיה.

מתקופה מסויימת לאחר האסונות לא היו בינינו עוד שיחות לפי הנוסח והתוכן מהימים הראשונים. היינו מחליפים מילים בודדות בלבד. אך שמחתי כשהזדמן וישבנו בארוחות על שני שולחנות שונים אך קרובים והיה לי מנהג והרגל כל יום לעבור על ידה, להגיד לה את השלום של ארוחת הצהריים.

היתה זאת כבר תמר אחרת, תמר אשר רבים מכם ראו אותה והכירו כמוני אך לא תמר התקיפה אלא תמר הנושאת בקרבה וללא מילה, את עול אסונות חייה ללא בעל, ללא בן וללא נכד.

ללא סיבה מודעת היתה בי חיבה והערצה אליה והתקשרותה עם צבי דר נראה לי כמפגש בין סלע קשה ובין יהלום שגם הוא קשה כאבן.

היתה זאת תמר אחרת אשר הכרתי את תולדותיה וגאוותה אך לא הכרתי עוד דבר מחייה הפנימיים ברבות משנותיה האחרונות.

יורשה לי כאחד השרידים הבודדים של דור מייסדי הקבוץ להוסיף מספר משפטים אישיים שצצו בי לרגל מות תמר.

מסתיימות 70 שנה של קיום הקבוץ. בשני המקומות בהם חיינו, הקבוץ אשר הקים דור הולך ונעלם ומתהווים צירי לידה של קבוץ אחר וקבוצים אחרים שונים מהקודם. נותרו השיתוף ברכוש והשיוויון היחסי לזה עיקרו של הרעיון. אך נפש הקבוץ האחר שונה- אינני מכיר אותה. אינני יודע אם טוב הדבר אך הוא מתהווה ללא מודעות של היוצרים את הקבוץ האחר. אין זה אסון שלאחר 70 שנים מתהווה דגם קיבוצי מחודש ומנציח ערכי קבע אשר נוצרו בדור אחר. לא זה שאהבתי ואוהב ובו הגעתי במלוא הסיפוק עד גיל 90.

הייתי חבר לדור המייסדים והגורל זימן לי ואיפשר לי לראות את המתהווה וצירי הלידה, ראשית עשרות שנים אחרות ושונות מאלה שאנוכי הכרתי וחייתי.

חייתי חיים טובים בעלי תוכן ואף יום לא הצטערתי על היותי חבר קיבוץ ואני מאחל זאת לאלה העומדים להמשיך את הקבוץ כפי שהם רוצים ומגששים כרגע באפלת התלבטויות.

אך אני מאמין בכל קבוץ אשר נושאיו רוצים שיתוף, ויהיו השבילים החדשים כאשר יהיו, ובלבד שתפעם בליבם האהבה לקבוץ וערכיו האנושיים בתוכנו כפי שחיתה תמר.

דוד כהנא