דוד רז

אבני זיכרון על דוד ז"ל  – בן ציון פיינשטיין

כך אזכרנו תמיד – נמוך קומה וחזותו החיצונית צנועה ואף דלה, מרושל בלבושו והליכתו איטית, חזות פניו מהורהרת-מתוחה, עיניו מדברות-מחייכות, ומביטות ניכחן.

דרכינו הפגישונו אך לעתים רחוקות, אך חרף עובדה מצערת זאת נשאה כל פגישה מפגישותי המעטות עם דוד רז הבטחה של חווייה מרנינה, של בילוי רב תוכן וחיזוק האמת הערכית של צורת חיינו בהכרתי. הוא לא הטיף מעודו. זרה הייתה לו הנטייה להטפה ובהזדמנויות מסויימות אף נתן ביטוי לסלידתו ממנה. להיפך, אוזנו הייתה קשובה לשמוע את אשר בפי זולתו – יהיה אשר יהיה נושא השיחה ויהיה אשאר יהיה האיש המשוחח. היה זה אולי כשרונו העיקרי של דוד ז"ל – כשרון ההאזנה. דברי תגובתו היו נאמרים בשקט, תוך שיקול דעת ובאיטיות, ותוך שיתופו של בן השיחה בשרעפיו אך ללא ויתור על השקפתו שלו. נכרה בדבריו האחריות לענין, לאיש המעוניין ולהקשר הכולל של אלה בחיי הקבוצה. מצוקתו של הפרט שימשה נקודת מוצא בשיקוליו. הוא היה ער לכל פרט. עניינים "נטולי חשיבות, לא היו קיימים במלונו האישי.

זכרוני – לפני עזיבתי את ביתי-קיבוצי הקודם והצטרפותי אל רמת יוחנו נזדמנתי הנה כדי לברר כמה עיניינים הכרוכים בהעברתנו. סידרי התחבורה לא היו ידועים לי ונתקעתי בכפר אתא. אינה לי המקרה שהאיש הראשון שנתקלתי בו עם רדתי מן המכונית היה דוד רז ז"ל. כששאלתיו איזו היא הדרך לרמת יוחנן, הציע לי לחכות איתו למכוניתו של הגזבר. לאחר ששאלני שאלות מספר וראה שאין נפשי לשוחח ברגע זה, הירפה ממני ושקע בהירהוריו ונדמה היה שאין הוא רואה את הנעשה סביבו. בינתיים הגיע הגזבר ברכבו. כשהצצתי ראיתי שהרכב היה עמוס בחבילות וילדים ישבו בו. לא רציתי שבגללי תעבור הנסיעה בצפיפות ואולי היה זה תירוץ לרצוני באותה שעה להיות לבדי. שמתי פעמי לדרך, אך לא הספקתי לעבור אלא צעדים ספורים והרגשתי את מישהו נושף מאחורי. זה היה דוד. כאשר הדביקני, קרא בקול מצווה:"אינך הולך ברגל, ואם תלך אני עליך! לא ראיתי ברירה מלפני וחזרתי על עקבותי. הצפיפות במכונית הייתה גדולה אבל הנסיעה לא רכה. דוד הסביר לי את תקיפותו: "בינה" אמר "הנך מתחיל את חייך מחדש ובמקום חדש, מטבע הדברים תהיה הרגשת ביתך מקופחת במשך שנה ואולי יותר. תהליך – אין לנו שליטה עליו, אך עד שתכנס לטרקלינה של חברתנו, צריך שהדלת אליו תישאר פתוחה, על כן התעקשתי על נסיעתך! שנית, כיצד יתכן שמטעמי נוחיות בלבד לא יימצא מקום לאדם נוסף ברכב?

מאז המקרה הזה לא נזדמנו הרבה אבל לעיתים מזומנות היה דוד ניגש לשאול איך מתקדמים ענינינו ובעיקר אם אין אנו מתקשים בבעיות הכרוכות בפנייה אל מוסדות וממלאי תפקידים. שיחה כזאת הייתה מסתיימת בהערה נבונה ורוויית הומור על אופן התגבשותן של בעיות עד כדי היווי קליפות מוצקות החוצצות בין הפרט והחברה הקבוצתית. תוך כדי שיחה לא היה שוכח על מעשה שהיה בזמן הפילוג בבית אלפא ולאחריו, ללמד שהיו דברים מעולם ושמצבו פעם לא היה שונה ממצבי האקטואלי עתה. צר לי שלא רשמתי את דבריו. דומני, שממשילי משלים מימים ימימה לא היו מתביישים באימרותיו.

לימים נבחרנו שנינו לועדת חברה. תבונתו של דוד והבנתו המקיפה את בעיות החברה הקיבוצית ובעיקר את החלתה על הפרט בתוכה לכלל גילוי שלא צפיתי לו. עד אז בירכתיו מצד כישרונו להזדהות עם הנצרך ולהיענות לו בעזרה, בעצה, במילה מעודדת ובחיוך מיטיב, ברם, צניעותו לא נתנתני להכיר את אוצר הידיעה, הכישרון והדקות אנינת הטעם שנתגלו כאשר טיפל בבעיות שבין הפרט לבין זולתו או בין הפרט לבין הקבוצה. הוא חתר אל המטרה לגבש בסיס מוצק ליחסים ולמצוא את הכללים המתבקשים מצורת חיינו, ללא קנאות אך גם ללא ותרנות רכרוכית או רגשית. את טיפולו בבעיות ציינו הזהירות והעדינות במגע גם כאשר הבעיה הנדונה הייתה אשמת חבר במעשה או במחדל. כי לדעתו של דוד, חבר, אפילו הוא אשם, איננו אסיר ואין להטילו בחרם, אלא עתיד הוא בדרך כלל לחיות בתוכנו ולכן יש למנוע ממנו הרגשת אשמה או קיפוח מתמשכים, למען בריאותו שלו ולמען בריאותה של החברה. חבר פגום – הרגשה נושא את פגימותו אל יחסיו החברתיים ויש מצב זה כדי להרעיל את הסביבה. זאת לא אומרת שבדיון לעניין ולהערכת טיב המעשה או לצורך להביא לתיקון המעוות, או להעמידו במקומו, נטה דוד לויתורים, זאת, לא זאת! כאן ראיתי דוד אחר: ויכוחיו היו תרבותיים וסגנונו מתון ומעודו לא נהג להתכבד בקלון הזולת, אך בעניינים עקרוניים ובבעיות מוסר ידע להיות תקיף מאוד ולא נטה  לוותר. אינני זוכר פעמים רבות שבהן לא הצליח דוד לשכנע את הועדה בצדקת עמדתו. ומה הפלא?.

מעטים כמוהו הצליחו ללמוד ולרדת לעומקן של בעיות חברתנו ובייחוד בעיות הפרט בתוכה. בעיית האיזון הנכון היא שהדריכתהו בכל דיון והכרעה. ברם, חרף תקיפותו ידע דוד הכרעת רוב ולקבלה באהבה. "הננו צודקים ושוגים כגוף אחד הנושא באחריות לענין אחד" היה נוהג לאמור. חידה היא בעיני, מתי הוא הספיק לקרוא כל כך הרבה. בעיקר הפליאתני ידיעתו בתולדות ישראל,  בייחוד בזמן החדש. חיבה מיוחדת במינה  נודעה ממנו ליהדות גאליציה. בין הפגישות המעטות עם דוד אינני זוכר אחת שבה לא יעלה זכרונות רוויי הומור ועצב על יהדות גאליציה לפני מלחמת העולם הראשונה ובעיצומה, תוך ניתוח מעמיק של המאורע או האישיות על רקע ההתרחשויות העולמיות והאזוריות. ראיתי בעליל שנושא הוא בחובו אוצרות רוח בלתי נדלים ונשמה ערה ומאירה.

בצידי דרכים התהלך דוד, צנוע ומצניע, וזהו הדבר היחיד שבו לא הצליח להצניע את סגולות נפשו היקרה. הנני נושא תיקווה בלבי שרבים בתוכנו יראו את המופת הזה ויכוונו דרכם על פיו.