שושנה דוידוביץ'
שושנה נולדה בעיירה קושני שעל יד קישינוב בבסרביה שברוסיה. בת רביעית היתה מבין חמשת ילדי המשפחה. בת חמש התייתמה מאמה ומשנישא אביה בשנית, היתה אשתו כאם לילדיו. כמרבית יהודי בסרביה שעסקו במסחר, היה האב סוחר תבואות. ברוח הסביבה היהודית שבקרבה חיו היה בית המשפחה בית יהודי מסורתי וציוני. שושנה קיבלה חינוכה בבית ספר יהודי ובגימנסיה רוסית. כל תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיירה ושושנה, בעקבות אחיה הגדולים, הצטרפה ל"השומר הצעיר". מפי אחיה שלמדו עברית והרבו לדבר בבית על ארץ ישראל ועל הציונות, כמו גם בפעילותה בתנועת הנוער ובהאזינה להרצאות מפי מרצים שהגיעו מהארץ, רכשה שושנה את ידיעותיה על ישראל ועל המפעל הציוני. החינוך בתנועת הנוער הוא שהביא אותה לימים להחליט לעלות ארצה.
ב-1917, אחרי מאמצי שכנוע ממושכים מצד אחיה ומצדה, נעתרו הוריה לרצונה לעלות ארצה, אך חלפו עוד שנים עד אשר רצון זה היה למציאות. בתום מלחמת העולם הראשונה ובתחילת מהפכת 1917 נכבשה בסרביה בידי רומניה ובני המשפחה נשארו לגור שם תחת שלטון הרומנים. רק עם כיבוש בסרביה בידי הגרמנים, נאלצו לעזוב לנוכח הקשיים שהציב בפניהם השלטון החדש. ב-1923 הצטרפה שושנה לארגון "החלוץ" בקישינב ובחלוף שנתיים, ב-1925, יצאה עם קבוצה של חברי "השומר הצעיר" ואחרים בדרכם לארץ ישראל. "מטרות העלייה היו עקרוניות", היא מספרת, "לא לחיות בגולה אלא בארץ ישראל". עוד הם נוסעים ברכבת מקישינב אל נמל קונסטנצה, והנה בגלף ניתקו אנטישמים את הרכבת מן המסילה והיה עליהם להמתין לרכבת הבאה. אף על פי כן היה, לדבריה, המסע הממושך ברכבת מקישינב לקונסטנצה מלווה בהתרוממות רוח, שירה, ריקודים והתרגשות רבה לקראת העלייה לארץ ישראל. מנמל קונסטנצה הפליגו בני הקבוצה באוניה שהביאתם לנמל חיפה.
קליטתה בארץ עברה עליה, לדבריה, ללא קשיי הסתגלות מיוחדים. אחרי שהיה קצרה בבית עולים בחיפה, נפרדה מהקבוצה עמה עלתה ארצה ונסעה לפתח תקווה, עבדה שם זמן מה ועברה לתל-אביב, שם פגשה את ישראל דוידוביץ'. כעבור שנה נישאו והיא והצטרפה אליו ל"גדוד העבודה", ששם לו למטרה להקים קיבוצים רבים. הם עברו לפלוגת הגדוד בירושלים והיו ממקימי קיבוץ רמת רחל הסמוכה לה, שם נולדו ילדיהם שרה'לה ויורם.
ב-1948, במלחמת השחרור, נכבשה רמת רחל בידי הערבים. באותה עת עזבו בני המשפחה את הקיבוץ וחיו כפליטים בבית ספר לבנות בירושלים. בהפוגה עברו לזמן מה לרעננה ושבו לבית הכרם שבירושלים, שם המתינו עד שגמרו לשפץ ולבנות מחדש את קיבוצם שנהרס במלחמה. ב-1951 שבה המשפחה לרמת רחל. כשחל הפילוג בקיבוץ המאוחד, התערערו חיי החברה בקיבוץ. זמן לא רב אחר כך, ב-1956, במבצע "סיני" נפל שמואל גלינקא ז"ל, בעלה של שרה'לה. שושנה וישראל התמסרו לסייע לבתם בגידול שלושת ילדיה הרכים ואף עזבו ב-1959 את הקיבוץ והצטרפו אליה כשעברה לרמת יוחנן. כאן היו לחברי קיבוץ מן השורה.
ישראל לא האריך ימים ברמת יוחנן ונפטר ב-1961. שושנה עבדה תחילה במטבח ובמכבסה אך עיקר שנותיה ברמה עבדה בלול, משלח יד בו עסקה עוד ברמת רחל. חרף גילה, עבדה כאחד הצעירים, ימים ארוכים, בתנאים לא תנאים ובמאמץ פיזי לא מבוטל. 8 שנים עבדה בכריכיה והיתה לכורכת מדופלמת. כשנתן הגיל אותותיו, עבדה לעבוד ב"גילרם" וגם על עבודת הסריגה ב"בית אביב" לא ויתרה. גם ב"גילרם" נתגלמה דמותה החלוצית: כבר מיומה הראשון, חרוצה, קפדנית ומסורה, אסטתית וצנועה, עובדת ללא לאות, לא בוחלת בשום עבודה, "אין עבודה קשה", לדבריה. דורשת מעצמה כמו גם מאחרים, רגשנית ורגישה, כואבת ומבינה לסבלו של הזולת. אך לא רק בעבודה היתה פעילה ופעלתנית: לקחה חלק בכל טיול, מסיבה, סרט ואירוע חברתי. משתתפת נאמנה היתה במפגשי "מועדון 5".
מסורה היתה לילדיה, נכדיה וניניה, מוכנה לתת להם הכל, ואף הם אהבוה אהבת נפש. כמה אהבה את הישיבה המשותפת של ארבעת הדורות סביב השולחן בחדר האוכל. צער רב הסב לה מותה של ורד, נכדתה האהובה. ואף על פי כן הפנימה את הכאב וכלפי חוץ פעילה, מאירת פנים ולא מטילה על הזולת את כאבה. כמעט עד אחרון ימיה עבדה והתעניינה בנעשה סביבה. כבחייה, כן במותה, שקטה, צנועה, ממאנת להכביד. הלכה לעולמה בת 85 שנים.
