דן גלעד
דן נולד בשם פרד אריק בעיירה אושווינצים שבגליציה, פולין. עיירה זו, נודעה אמנם לימים לשמצה בשמה הגרמני, אושוויץ, כסמל לעוצמת החורבן וההשמדה שהנחית הצורר הנאצי על יהדות אירופה, אך בימי ילדותו של דן היתה זו עיירה יהודית-פולנית שמרבית תושביה היהודיים היו דתיים ועד מלחמת העולם השניה התנהלו חייה בבטחון ובשלווה יחסית.
בית הוריו לא היה בית דתי ולא נשמרה בו מסורת ישראל, אך זה היה בית ציוני וחמשת ילדי המשפחה חונכו ברוח הציונות המעשית, עליה ארצה ובנין המולדת. אבי המשפחה היה עורך דין, ואילו האם היתה עקרת בית. את חינוכו קיבל דן בבית ספר פולני ממלכתי, מעט עברית למד אצל מורה פרטי. הוא השתייך לתנועת הנוער "עקיבא" של הציונים הכלליים.
כשפנה ללימודים אקדמאים חיפש מקצוע שיביא תועלת לכשיעלה ארצה ובחר ברפואה. הואיל ובאוניברסיטאות בפולין נהוגות היו גזרות הנומרוס קלאזוס שהגבילו את מספר היהודים שיכולים ללמוד מקצוע מסוים, נסע דן ב-1931 לצ'כוסלובקיה, וכשהחלו לנשב שם רוחות האנטישמיות עבר ללמוד באיטליה. באיטליה הלאומנית של מוסוליני כדאי היה לו להיות חבר במפלגה הפאשיסטית, גם מבלי להזדהות עם עמדותיה, מפני שהדבר זיכה אותו בהטבות שונות, כולל באגודת הספורט ובנסיעותיו ברכבת. כך קרה שדן ייצג את אגודת הספורט הפאשיסטית של נאפולי במקצוע הסקי באליפות הסטודנטים של איטליה. כשעלו הנאצים לשלטון והרוח האנטישמית החלה נושבת גם באיטליה, ומשנודע לו כי בפלשתינה יש עודף ברופאים אך מחסור בימאים, החליט ללמוד ימאות, מקצוע שישרת טוב יותר את האינטרסים של מדינת היעד שלו. דן, שלא ראה ים מעולם ולא עלה על אוניה קודם לכן, למד ב-1933 ימאות בבית ספר גבוה בנאפולי. ב-1935, כשרצה להכיר אוניה, עלה על האוניה "תל-אביב" שהיתה שייכת ליהודי גרמני ושטה בין טרייסט לחיפה, אז הפליג לראשונה לחופי ישראל. כשעגנה האוניה בארץ בין הפלגה להפלגה, היה נוסע בימי הפנאי לבקר את דודתו שלומית רון-פולני בבית אלפא ועובד שם בעבודות מזדמנות. הוא החל את דרכו בים כנער סיפון והתקדם ועלה בסולם הדרגות עד שהיה לרב מלחים על האוניה "קדמה".
15 שנים הפליג דן באוניות זרות ויהודיות. הודות לנדודיו ראה עולם ורכש שפות רבות. בשנות מלחמת העולם השניה עבד באניה דנית שהובילה אספקה ותחמושת. ב-1944, כשעגנה אונייתו בנמל סידני שבאוסטרליה, צלצל לשלומית, אז אירנה רוזלי, למסור לה דרישת שלום ממכר משותף. שיחת הטלפון הולידה פגישה ולימים, לנישואיהם. דן לא יכול היה לחזור לארץ בשל תנאי המלחמה ולפיכך שב לים. רבות מן האוניות נפגעו באותם ימים ע"י צוללות או מטוסים גרמניים, אך מזלו של דן שיחק לו והוא יצא מהמלחמה ללא פגע. ב-1945, בסמוך לסיום המלחמה, הפליגה אונייתו בים התיכון וכשעגנה במצרים, ירד מהאוניה וברכבת הגיע לארץ, כאן קיבלו את פניו אחיו אדק (אליהו) ורות. הוא הצטרף לאחיו אדק ולדודתו שולמית ברמת יוחנן. לימים נספה אדק, שהיה מראשוני מערך הרכש של חיל האויר הישראלי, בשלגי המונטבלאן שבצרפת. שלומית, אשר לא יכלה לעלות ארצה בשנות המלחמה, הצטרפה אליו ב-1946, כאן נולדו לימים ילדיהם תמנה, עמיר ונעה. בשנותיו הראשונות ברמה עבד דן בלול ובפלחה. ב-1951, כשפרצה שביתת הימאים הגדולה, נקרא דן, שהיה עוד ב-1935, באחת מחניותיו בחיפה, ממייסדי אגודת הימאים בארץ ישראל, על ידי הועד הפועל של ההסתדרות לנהל את האגודה ולתווך בין השובתים לבין אבא חושי. מקץ שנת עבודה אחת באגודה, חזר למשק. בשנות ה-50 וה-60 עבד בחצרנות ובמחסן התערובות, בו הכין תערובות לענפי החי, בטרם קם מכון התערובות "מילובר". חמש שנים היה מרכז האולפן ואחר כך עבד בלול הרביה. בד בבד נשא בתפקידים שונים בקהילה: 25 שנה היה המא"ז (מפקד האזור), כיהן בועדות שיכון, חברים, בטחון, מינויים, תרבות וחברה. היה מעורה בחיי החברה ומקובל על החברים כבורר, מגשר ופותר בעיות אישיות וחברתיות. איש עקרונות היה והרבה להביעם בעל פה ובכתב, אם כי נמנע מלהגיע לכדי עימות. הרבה לכתוב מאמרים ל"ברמה" בהם נתן דרור להשקפותיו ללא כחל וסרק. אדם צנוע היה הבז לכל מותרות. קיים הלכה למעשה את העקרון הקיבוצי: "תן כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך". היה נכון לבצע כל מלאכה נחוצה, מאיסוף האשפה ועד הובלת הדואר וחלוקתו לתאים, מבלי לתת לשיקולי כבוד או מאמץ פיזי לעמוד בדרכו.
פעמיים, בחורף 1982-3 ובשנת 1985-6, ירדו דן ושלומית לים המלח וחיו במשך תקופה לצידם של נעה ומשפחתה בקיבוץ קלי"ה, מסייעים לבניינו של משק צעיר.
בית מיוחד היה ביתם של דן ושלומית, אוהבי אדם היו וביתם פתוח בפני כל הבא בשעריו. לצד ילדיהם העניקו בית לילדי חוץ שבאו לגדול בקיבוץ והפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. אנשי שיחה היו ואוזניהם כרויות לרחשי ליבם של חברים שהתדפקו על דלתם.
ב-1993 נפטרה שלומית ממחלה קשה ודן נותר לבדו, אך מוקף במשפחתו הענפה, ילדיו ונכדיו. באחרית ימיו התגורר ב"חמדת אבות", שם זכה לטיפולם של הצוות המסור ובני משפחתו. הלך לעולמו שבע ימים ומעש והוא בן-86 שנים.
יהי זכרו ברוך
