דן רודוי

דן רודוי 

כמו שחי את 82 שנות חייו, כך נפרד מהם דן: בכבוד, ללא טרוניות ובשקט מעורר השתאות.

כמו במשך 60 שנות הזוגיות, כך בתקופה הארורה האחרונה, היתה אמנה לידו: דואגת, אוהבת, מיטיבה.

כמו ב-57 שנות אבהותו – ואחר כך הסבאות – כך לעת מחלה והזדקנות, מוקף היה דן בחומה בצורה של יחד משפחתי תומך ומגונן של חמישה בנים, חמש כלות, נכדים ונכדות, והם אשר ריפדו בחמלה את הישורת האחרונה, שלא היה בה ולו שמץ של חמדה.

וטוב נעשה כולנו אם נרחיק מעלינו את זכר אפלת השנים האחרונות, הקשות, בחייו של דן ונאיר תחתיהן באור יקרות שנים ארוכות של מעש ואנרגיות טובות ומעל הכל – הצנעת לכת ופשטות – פשטות רכה.

דן נולד ב-1937 בחיפה, עיר הפועלים האדומה, בן זקונים לאטיה ואהרון רודוי, שהיו מחלוצי העלייה השלישית, אח צעיר לבנץ ולשייקה יבדל"א. הוא למד בבית החינוך לילדי עובדים בעיר וב-1951, כשסיים את ביה"ס העממי, שלחו אותו הוריו לרמת יוחנן. כאן, נמצא המרחב שהלם את השובבות שאפיינה אותו מילדות ואת רוח נעוריו הסוערת. דן השתלב בחברת הנוער הארץ-ישראלי השנייה. מחנכו היה מתתיהו שלם, המטפלת – דוחה מנור, והמדרכים – בצלאל אופיר ונירה פרוכטר. יחידי היה בין חבריו לחברת הנוער שבנה בסופו של דבר את חייו ברמת יוחנן, וגם הוא רק לאחר שנים לא מעטות של התנסויות בצורות חיים אחרות.

ב-1955 התגייס דן לצנחנים. יחד עם אלישע שלם וגדי זבולון שקדמו לו, פרצו את הדרך לשורה ארוכה ומפוארת של חובשי כומתות אדומות מקרב בני רמת יוחנן. הוא שרת בגדוד 890, גדוד הצנחנים הראשון והיחיד דאז וב-1956, בעת מבצע קדש, צנח בצניחה הקרבית היחידה בתולדות צה"ל, הצניחה במעבר המיתלה, ואשר על כן היה מן המעטים שזכו לשאת על חזם את כנפי צניחה בעלות הרקע האדום, היחיד, אגב, מרמת יוחנן.

אחרי המלחמה יצא לקורס קצינים וחזר לחיל כקצין. כבני דורו לא פשט גם דן את המדים עם שחרורו מן השירות הסדיר, אלא התייצב שוב ושוב, במשך שנים, לתקופות מילואים ארוכות, ובתוך כך לחם בשלוש מלחמות נוספות. במסגרת שירות המילואים התקדם עד לתפקיד של מג"ד ולדרגת סא"ל.

בעת שירותו הצבאי נקשר הקשר עם אמנה, בת הקיבוץ, שמאוחר יותר תתגייס אף היא לחיל האדום כמקפלת מצנחים.

קרא עוד….

אחרי הצבא, חזר דן לשנה לרמת יוחנן, כאן היה חבר מאז שסיים י"ב. אחר כך יצא עם חברו הטוב מחברת הנוער, ניסים פלג, לנורית שבגלבוע, שם, בחורבות הכפר נוריס, ישב בהתיישבות זמנית הגרעין המייסד של מושב רם-און. כשירדו חברי הגרעין מן ההר לא המשיך עמם דן להתיישבות הקבע בחבל התענכים.

בינואר 1962 נישאו דן ואמנה ברמת יוחנן בחתונה קיבוצית כמנהג הימים ההם, אך בנו את ביתם בחיפה, שם נולדו עדו, עמית, ניצן ומתן. בעקבות אחיו שייקה הצטרף דן כנהג ל"אגד" ולימים הפך חבר מן המנין בקואופרטיב. למרות התנאים הנוחים שזימנה החברות ב"אגד" ואף על פי שעבודה זו איפשרה חיים ברווחה יחסית, מאס דן ב"החיים על ההגה" ובחיים העירוניים בפרט ובקש לחזור ולחיות קרוב לטבע, להצטרף לחבריו משכבר הימים ולהתפרנס מעבודת האדמה. ב-1977 ארזו בני המשפחה את מטלטליהם, עזבו את חיפה ונקלטו במושב רם-און, שם התפרנסו מגידול ורדים בחממות ושם גם נולד יזהר, בן הזקונים.

לא חלפו שנים מעטות וההתפרנסות מיגיע הכפיים החקלאי התגלתה כאתגר קשה, קל וחומר כשצריך להאכיל 5 פיות של בנים אנרגטיים. וכך, מקץ ארבע שנות חיים במושב ובסה"כ כשני עשורים של חיי משפחה פרטיים מחוץ לקיבוץ, חזרו דן ואמנה הביתה, לרמת יוחנן, החלטה שדן החשיב כאחת המוצלחות שקיבלו בחייהם הזוגיים. כאן הגיעו למנוחה ולנחלה לצד הוריה של אמנה, יוסף וברכה ירון הזכורים לטוב, וכאן התבסס השבט וארבעה מחמשת הבנים בנו את משפחותיהם, כשתילי זיתים סביב לשולחן הוריהם.

השתלבותם של דן ואמנה בחזרה בקיבוץ היתה מהירה וחלקה, כאילו מעולם לא עזבו, וגם בניהם השתלבו בבתי הילדים, בלינה המשותפת ובחיי הקיבוץ בכלל, שהפכו להם לטבע חיים. דן לא נטש את חלומו להיות חקלאי עם עזיבת המושב, אלא המשיכו ברמת יוחנן תחילה בגד"ש, אחר כך בלול הרביה ולבסוף, עד צאתו לגמלאות, שוב בגד"ש. בתקופה שנייה זו בגד"ש היה, אגב, חפ"ש תחת פיקודו של עדו, בכורו, שהיה אז מנהל הענף.

ובבית פנימה – דן הוא יד ימינה של אמנה – בגידול הילדים, בתחזוקת הבית, בטיפוח הגינה. זוגיות שלמה היתה להם, לשניים, המושתתת על חברות טובה, שניתן רק להתקנא בה.

וכאילו לא די בגידולם של חמישה ילדים ושפע נכדים, התמסר דן לגידולם של דגי נוי והפך את התחביב לסוג של מומחיות: הוא השקיע בטיפוחם של הדגים, הצליח להרבות זנים נדירים, ואף הקים לו ספריה מקצועית ללימוד התחום.

דן אהב את הארץ הזו בכל לבו. הוא הכיר אותה, מה שנקרא "דרך הרגליים" והרבה לטייל לאורכה ולרוחבה במסגרת המשפחתית, בחוג המשוטטים של "אגד" ובזה של הקיבוץ. לחו"ל החלו דן ואמנה לנסוע רק כשגדלו הילדים ומאז השתדלו לראות עולם אחת לשנה.

השנים האחרונות לא היטיבו עמו, הגוף חלה והוא הלך ודעך. ודווקא אז, בצוק העתים, קיבלו התכונות הטובות שאפיינו אותו ואת משפחתו גם כך, ביטוי מועצם, כאילו במנוגד לקושי: השקט, סבר הפנים הטוב, הסבלנות והמסירות.

ועכשיו תם.

"האנשים העובדים את האדמה", כתב ע. הלל, "הם לבדם יודעים את השלוה ואת הבטחה", ואולי זה סוד דמותו של דן שרגליו נטועות היו באדמה ולבו שָׁלֵו, וככזה ייזכר בתוכנו.

אבלים אתכם: אמנה, שייקה ובנץ, עידו, עמית, ניצן, מתן ויזהר, הכלות והנכדים כולם.

כתבה: נורית פיינשטיין