דניאל טלמון

דניאל טלמון

בן לאה (לולקה) ומשה טיגרמן

נולד י' באלול תרפ"ט  15.9.1929

בירושלים

עבר מבית אלפא לרמת יוחנן ב 1940

נשוי לדליה

אבא לדגנית, אמיתי ועפרה

נפטר ה' בטבת תשס"ט  1.1.2009

בן 79 במותו

ברכה במפגש עם קבוצת "נוחם"  1997 (50 שנה לעלייתם ארצה) – דניאל טלמון

לוחות השנה אכן מעידים שעברו כבר חמישים שנה. קשה בדרך כלל גם להביט אחורנית אל מעבר לחמישים שנה וקשה להאמין שאכן הן עברו. קשה במיוחד אולי לנו, למי שקראו לעצמם "נוער הקבוצה", חלק מכם בוודאי זוכרים את השם הזה, מי שקראו לעצמם בשם הזה גם כשהיו כבר אבות ואמהות לבנים גדולים, ומי שחשבו את עצמם כבני נעורים נצחיים, שלא יחלפו לעולם.

ובכל זאת מי שמסתכל עלינו על כולנו, פנינו שלנו ושלכם מעידות כאלף עדים שאכן חלפו השנים ועברו.

אני נזכר בימי הגעתכם אלינו לרמת יוחנן. הייתם בני הנוער הראשונים, חברת הנוער הראשונה, מבני הגולה שהגעתם אלינו לגדול ולהתחנך בתחומי הקיבוץ עם בני הקיבוץ. חברת נוער קראו לכם, אבל בעצם ילדים הייתם אתם, וילדים היינו אנחנו בני גילכם. אני נזכר בשיחות שהיו לנו עם מחנכינו, פולני, נחמה ויהודה כולם זכרונם לברכה, על הגעת נוער מבני הגולה, יוצאי אירופה של מלחמת העולם שאך זה הסתיימה, יוצאי שואת יהדות אירופה, המחנות, הדרכים, הקברות והאין קברים.

היינו מעטים מאד בני הגילים המקבילים לכם. היו, לפחות בהתחלה, קשיי השפה האובייקטיביים והיה גם האופי שלנו, הסברס עם האף המורם, שלא בנקל התחברו עם מישהו. ואילו אתם, מן הצד השני, אתם כזכור לי לא הייתם פתוחים וקלים להתחברות. ייתכן ותלאות ופחדי העבר, קשיי הקליטה, ההסתגלות לעולם כה שונה, ההכרח להתגבש בתוככם וליצור חברה שתקל על הפרטים לשרוד. כל אלו מנעו, כנראה, גם מכם פתיחות מירבית כלפינו.

ובכל זאת השבועות והחודשים חלפו והצטברו לשנים. התחככנו אלו באלו ונשמנו מאותו האויר ומאותה האוירה ומאליו נוצרו גם יחסים, שגם אם לא היו יחסי קרבה יתרה, הרי יחסים של הכרות, חברות ושותפות לאותן משימות – היו גם היו.

ואם אני מגיע עד חודש אפריל 1948 וזוכר את שלמה זיכלינסקי ז"ל  שנפל על ידי, מטרים ספורים ממני, בקרב ההגנה על רמת יוחנן. הרי שגם קשרי דם נוצרו בינינו. וכמובן שמואליק {שמואל הירש} ויענקל'ה אבזץ.

היו ברוכים איש איש בדרכו, אתם ובני משפחותיכם. בית רמת יוחנן מברך אתכם מכל הלב. הלוואי ונוכל כולנו לאחל לבנינו ולנכדינו אווירה כה טובה ומחנכת כאווירתם של אותן שנים שבהם גדלנו והתבגרנו אנחנו אתכם גם יחד.

**********

אבא יקר שלי – עפרה

אבא יקר שלי,

לא נפרדת, מגדלי אור לא כבים לעולם.

לא נפרדת רק אומרת לך תודה.

המלא – אבא – קטנה מלהכיל ולא בגלל מידות גופך.

בחרתי לקרוא לך קטע קטן מברכת יום ההולדת ששלחתי לך מאנגליה:

לאבא שלי אין סולם (רק ב"שותף עם שרה ויצחק) אבל בשבילי תמיד יגע בשמים.

כי אבא שלי בנה מדגריה חשמלית לביצים ועזר להפוך אותן כל 4 שעות כדי שיתחממו שווה.

כי אבא שלי הזיע והזיע לבנות כלובים לכולם: לארנבות, לברברים, ליונים, לעיזים, לאתון, – כי ככה הילדה רצתה.

כי רק אבא שלי טייל אתי לגבעות למצוא פטריות, נרקיסים,,סייפנים, או דגניות.

כי רק האבא הזה, המרובע והדוקרני, האיש של הערכים והעקרונות, הלוחם חסר הפשרות על השוויון והקיבוץ, יודע תמיד בשבילי למצוא את העיגול , לשייף את החיספוס, ליישר את הזוויות, לעדן את הבסים, להנמיך את הטון, למצוא את הסבלנות והכוחות לשגעונות שלי.

כי רק אבא שלי הביא לי את הירח בתוך גיגית של מים.

אבא, חיכינו לנס של חנוכה, אבל זכרנו שאתה היית אומר: "אני לא איש של ניסים, אני אוהב קפה בוץ".

לא נפרדת.  מגדל של אור לא מכבים.

שנה למותו – חיא אידלמן       01.01.2010

דניאל ואני היינו חברים. לאו דווקא חברים של להתרועע, אבל מאוד חברים החיים ומשרתים משאת נפש.

דניאל,

לפני כ-20 שנה ביום 6.2.1990 קיבלתי ממך מכתב קצר, מספר שורות בכתב ידך, ולדידי הן עולם ומלואו. והשורות הן כְהַאי לִישְנָא:

שלום חיא,     6.2.90

אבקשך לחדול מלשבץ אותי בתורנויות פלרם.

בשנה וחצי האחרונות עשיתי תורנות זאת בהתנדבות, בנוסף על התורנות במדגריה.

בזמן האחרון לאחר שעברתי לעבוד בלול הרבייה, ולנוכח מצבה של אמא המטיל עלי הרבה מאוד עומס יומיומי – אני מרגיש כי פשוט אינני מסוגל לעמוד בכך, ובצער והרבה לבטים החלטתי להפסיק.

אם יוקל המצב – אשתדל לחזור, מאחר ואני מאוד מחשיב תורנות זאת ורוצה להיות שותף- אם גם רק חלקי.

תודה מראש

דניאל טלמון

כמה 'דניאל טלמון' יש בשורות הצנועות האלה, כמה פשטות וביטוי לנכסים העל זמניים, כמה געגוע לחוויה זאת במחזור החיים המורכב שלנו, כמה השראה לטוב וליפה שבאדם.

דניאל,

דומה עלי עומד ותוהה בענייני דיומא שבזכותם העולם קיים.

מבקש לחזק כוחות הנפש של ברית לא כתובה בינינו, בידיעה כי כאן, במקום אותו כינה בובר …"אי כישלון- למופת"…,

אתה מאלה שרוחם לא משתוחחת, מאלה העושים מעשיהם בתמימות, בעקשנות, באהבה.

בידיעת הזכות בה זכיתי כי כאן נמצאה לחברות שבינינו שעתה היפה, כשהנוף הזה, הוא בית לנו בכל רמ"ח.

זכיתי, ולא מעט בזכותך, לשמר את המנגינה של אז על ייחודה ועל איכות תכולתה.

אסיים לך איש יקר!

…."העצים שעלו מן הטל,

נוצצים כזכוכית ומתחת.

להביט לא אחדל ונשום לא אחדל

ואמות ואוסיף ללכת"…   (אלתרמן)

אהבתיך, חיא

1.1.2010

ליום השנה – דליה טלמון –

עברה שנה. זה נראה לי כנצח ונראה לי כרגע.

כתבתי – דניאל נפטר. אני לא מאמינה. המועקה, הפחד, אפס האונים וריקנות פנימית.

הזמן מקהה את ההלם אבל זהו מצב שאני שרויה בו רוב הזמן. בכל חסר שאין להשלימו. הזכרונות מתרוצצים: עשינו, היינו, אמרנו,אהבנו, רבנו, ולא עשינו ושלא נעשה.

אני ממשיכה להתייעץ, לחפש, לספר, לשאול. כשהייתי מדברת, מתעסקת במשהו לא נעים, מכאיב, היה אומר: "למה לך. לא צריך לחטט בזה".

דניאל היה במשפחה המרכז והכוח. בעצם הוא היה בכל.

כשברך את דגנית במלאת לה חמישים כתב :"היינו לך הורים כל כך צעירים, כמעט ילדים. נכון שאמא לא ויתרה על שיגעונותיה והייתה מוכרחה ללמוד גם אם היה זה כרוך בהיעדרות מהבית במשך כל השבוע (כך למדו אז בסמינר בית ברל). ונכון שהייתה לנו סבתא נהדרת שעזרה, ואני אבא צעיר וגם מרכז ענף הרפת ועובד כפי שעבדו אז ימים ולילות וערבים. ובכל זאת מצאתי זמן גם אליך".

אמירה פשוטה וכל כך נכונה ואופיינית לחיינו ולדמותו. כך היה כל חיינו. מילא תפקידים מרכזיים, עבד ללא חשבון, לא ויתר על גיוס כל שהוא, אם צריך התנדב, ותמיד תמיד היה לו זמן למשפחה, לילדים. עפרה שבילדותה הייתה חולה לעיתים קרובות, דניאל תמיד היה על ידה. היה מספר שישב עימה על המרפסת בבית החולים רוטשילד והשקיף על הנמל. כשראה שהאנייה מפליגה הבין שהסחורה של פלר"ם יצאה לדרך והיה רץ לבנק.

כשנפצע אמיתי, דניאל היה שם תמיד ותמך בו ללא גבולות וסייג. כאב את מצבו עד יומו האחרון. היה גאה באמיתי על האופן שבו התמודד וניצח.

במסירות ללולקה אימו התמיד והשקיע. בצעירותינו הקשר החזק שלו לאמו אפילו הפריע לי.

במהלך לימודי עזר לי לכתוב את העבודות, גם אם לא התמצא בחומר – היטיב  להבין בעריכה לשונית ומבנית.

הגינה סביב ביתנו פרחה וייפתה את הסביבה. היו שאמרו שהיא היפה בקבוץ. אני מנסה לשמור על משהו מזה אבל זה קשה.

איש צנוע. לעצמו צריך מעט מאוד, חרוץ, אוהב את העבודה, קידש את העבודה, ראה בה חוק יסוד של החיים ושל הקבוץ. לא הייתה בעיניו עבודה מכובדת ועבודה פחות מכובדת. לאחר שמילא תפקידים מרכזיים : גזבר, מרכז משק, שליחות לפרו, ריכוז קורסים למרכזי משק ברופין, חזר לעבוד במקום שנדרש – בלול, מדגרה, פלרם, תיבולים.

בשנות השבעים נשלחנו לפרו להדרכה חקלאית. בתקופה הראשונה הייתי חסרת אונים בניהול הבית: שלושה ילדים, תינוקת שובבה וקפריזית, שפה לא מובנת. שדניאל למד מהר את השפה. התמצא בסביבה ותמך בכולנו. אפילו את הקניות לא ערכנו בלעדיו. רק בבישול לא התערב. החריצות ליוותה אותו עד ימיו האחרונים. לא הכיר בחולשת הגוף והמשיך כהרגלו להשכים קום, לצעוד  ולהתייצב בעבודה בשעה שדרש מעצמו.

לא נכנע לזמן החולף, כשהגוף הוסיף לבגוד האמין שיתחזק וימשיך הלאה. לא הכיר בזה שאולי עבודתו לא דרושה, "פינטז" על דירתנו המשופצת שנעשתה על פי תכניותיו.

דניאל אהב לטייל בארץ ובחו"ל. טיילנו לבד ועם חברים. את הטיולים היה מארגן בעצמו. לא אהב טיולים מאורגנים. בסוף היום או השכם בבוקר היה כותב את ארועי היום ואת חוויוחיו. יומני הטיולים שנותרו משחזרים במילים את המקומות והנופים שראינו. בשנה האחרונה ברחתי, נסעתי, לשני טיולים בחו"ל.  אבל זה לא היה זה. הנופים והמראות הזכירו את החסר, את ההתלהבות שלו שאיננה.

דניאל הרבה לכתוב על דפי ברמה ולמגירה – על בעיות הקבוץ והמדינה. לא היה פתוח לשינויים – זו הייתה גם חולשתו. בשנים האחרונות התייחס לבעיות ההפרטה, על התרומה ועל התמורה. לא דרש מאחרים שיעבדו כמוהו. בנושאים אלה לא הסכמנו בינינו היו ויכוחים. כשהרגיש שדעותיו אינן מתקבלות ומשפיעות הדיר עצמו משיחות הקבוץ. חשבתי שהוא עושה טעות.

כתב לאחותו רחל :"האיכפתייות, הקשר והשייכות שלך אל חיי הקבוץ היו בשבילי לשם דבר. נדמה לי שגם לך היה נעים וחשוב לשמוע שגם אני חושב וחש כמוך. אפילו שראיתי את השינויים והתמורות שמתחוללים בתנועה הקיבוצית שלא היו לפי רוחך, לא התאכזבת מהקבוץ ולא העלית הרהורי כפירה. תמיד האמנת שחיי הקבוץ הם היפים, הנכונים מכל צורות החיים האחרות ושאולי והלוואי עוד ישובו להיות כשהיו."

יותר משכתב לרחל כתב על עצמו.

כזה הוא היה.

המשורר יהודה עמיחי כתב "אדם צריך באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק, באותן ידיים לזרוק אבנים, ובאותן ידיים לאסוף אותן. לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה."

דניאל היה כזה. היה לו זמן לכל.

אני לא נפרדת.

הזמן שעובר מגביר את הגעגוע.

דליה

אבא יקר שלי, – אמיתי

אבא יקר שלי,

כל כך הרבה דברים רציתי לומר לך ולא הספקתי.

היית העוגן של המשפחה וכולנו, ילדיך ונכדיך, ידענו שאתה שם עבורנו בכל מאודך וללא סייג או גבול.שמץ של אנוכיות לא דבק בך ורצונותיך האישיים נסובו תמיד סביב דאגה וסיוע למשפחה.

אבל אני במיוחד חב לך, כי לולא אהבתך, הקרבתך ומסירותך אלי ברגעים הקשים, לא היה כל סיכוי שאתגבר, אשתקם ואגיע לעצמאות מלאה. אהבתך אלי ואמונתך בי נסחו בי כוחות ויכולות להתעשת ולהמשיך ולבנות את חיי.

איש ענו וצנוע היית, ובאמת האמנת ברעיון הקיבוצי הקלאסי ובצדק ושויון חברתי לכל. חף היית מכל פוזה , אינטריגה או העמדת פנים.

למרות ביישנותך ידעת להביע דעותיך ברמה ברהיטות, תבונה ושכנוע פנימי עמוק.

חזותך המרשימה והבוטחת, הכוח שקרן ממך וקולך הרועם הסתירו מאחוריהם נשמה קשובה ופגיעה ויכולת להתרגש עד דמעות מכל עוולה וצרה של הבריות. ובנוסף, ידעת להתנצל מעומק לבך כאשר חשת שפגעת בזולתך בהבעת עמדה נחרצת ופסקנית מדי.

אבא, בראש השנה השתא לקית בזיהום נעלם כל שהוא שהביא עליך שרשרת של אשפוזים, תקלות ורשלנויות מיותרות ומכעיסות שהכריעוך לבסוף.

אבא, שבועיים נשמו המכונות במקומך עד שנוכחת שזה לא בשבילך. הרי אתה מורגל לעשות עבור אחרים. רגע אחד לאחר כניסת השנה האזרחית החדשה נדם לבבך באחת.

סבא דני, המלאכה כה רבה ואין מי שישלימה. כה חבל שילדי בקושי זכו ליהנות משפע אהבתך ולא יזכו לגדול ולהתבגר לצדך. לא תיקח אותם שוב לרפת, לאורווה, למטע ולבריכה. לא תקרא להם סיפור ברהיטות ובהתלהבות ולא תלמדם לגדל פרחים בגינה.

אבא יקר שלי, קשה הפרידה מנשוא… ורק דמעות החורף עליך תאמרנה קדיש!

כתב בצלאל אופיר:

דליה,

דניאל היה אישיות מהמעלה הראשונה (כאילו שאני צריך להגיד לך..)

היתה בו יושרה. היתה בו הגינות, היו בו אלף ואחת מעלות, מעלות של מלך. גבוה מעל כולם בכל דבר ועניין.

אבל לדניאל היה "פגם". פגם מובנה – לדניאל לא היו מרפקים וכשהחבר'ה שעטו אל פסגות ודרגות דניאל אמר אז אני, רק בשביל עצמי לא עושה דבר. אז כל החברה תפסו פוזה ודניאל נשאר כנה, צנוע וישר.

את האמת? – לא הופתעתי כששמעתי, ראיתי שהזוהר אט, אט דועך. ידעתי שזה עשוי להגיע אבל כשנודע לי בכיתי – בכיתי על בן אדם יקר שנגמר.

אספר סיפור.

הייתי בן 15 ודניאל בן 13. סניף הנוער העובד ברמת יוחנן כלל את חברת הילדים (בני משק) ואת חברת הנוער (עירניקים אסופים). דניאל היה הכי גבוה והכי סמכותי וקובע הטעם הטוב.

היינו צעירים, היינו מיוחמים, חיפשנו הרפתקאות וריגושים. שדרת הדקלים הצפונית היתה חסומה בשער נעול. מעבר לשער השתרע הכרם וענביו.

כנוער מחפש ריגושים החלטנו למרוד, לפרוץ לכרם ולזלול ענבים. דניאל אמר שהוא לא יספר לאף אחד אבל הוא – לא…

פרצנו, נרגשנו, זללנו… אבל התביישנו. התביישנו כי דניאל לא. וידענו שאנחנו סטינו. ושהמצפן איתו.

כל כך חבל שהמצפן כבה.

בצלאל.

רמת יוחנן

01.01.2000

לכבוד

נשיאה השמיני של מדינת ישראל

מר משה קצב

אדוני הנכבד,

קשה לי מאוד, כבר הערב, ערב השבעתך כנשיא המדינה להפנות אליך דברי ביקורת על דברים שאמרת, או נכון יותר דברים שלא אמרת, בנאום השבעתך בפני הכנסת ואורחיה, כשכל אזרחי המדינה צופים ומאזינים.

שלוש פעמים בלטה השמטתך בנקודות, שאינן נראות כטעות של רגע:

בהזכירך את חשובי מדינת ישראל שנכחו במקום – "שכחת" משום מה את כבוד ראש ממשלתנו, מר אהוד ברק.

בהזכירך ראשי ממשלות ישראל בעבר שעדיין חיים – שוב "שכחת" את מר שמעון פרס.

אולם יותר מכל פגעה בי העובדה כי כאשר דיברת על הקמתה של מדינת ישראל – מצאת לנכון לציין אמונה ודת כגורמים היחידים להקמתה ולקיומה של המדינה, שוב "שכחת" זכותם של אלפי חלוצים, שעלו לארץ לא נושבת ובזכות עמלם, זיעתם וחירוף נפשם – נוצר משהו בארץ הזאת עוד שנים רבות לפני היותה למדינה.

אינני שייך לאותם חלוצים, אך אחד מבניהם אני כן וחבר קיבוץ עד היום.

עובדה זו פגעה אצלי קשות, כבר הערב, באמונה שאכן מסוגל אתה להיות הנשיא של כ-ו-ל-ם, כדבריך, וחבל!

בכבוד רב

דניאל טלמון

פרידה – דגנית

אָבִי הָיָה אֱלֹהִים וְלֹא יָדַע. הוּא נָתַן לִי

אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לֹא בְּרַעַם  וְלֹא בְּזַעַם לֹא בָּאַשׁ וְלֹא בֶּעָנָן

אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים , וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,

וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָמוֹר..

כך כתב יהודה עמיחי ואני מרגישה שהטקסט נכתב במיוחד בשביל אבא שלי.

אבא, אנחנו שלושה, אבל אתה הצלחת לגדל אותנו כאילו כל אחד הוא בן יחיד לך. מאיפה שאבת את כל החום והאהבה, הסבלנות ללא קץ והנתינה הבלתי נגמרת? ממי למדת להיות אבא כזה? אתה שגדלת מגיל קטן ללא אב?

מהנקודה שבה מתחילים זכרונותי הם קשורים בך.

אתה היית כל כך הרבה שלי ואתי, וגם פיזית סוחב אותי על "הגמל" חזק, בטוח וגבוה.

אני ילדת גן קטנה והילדים הגדולים רוצים בחברתי כי עם אבא שלי כל יום אחר הצהרים מחזירים את הפרות מהמרעה לרפת. ולמי עוד היתה פרה אחת בעדר, שחורה עם כתם לבן במצח שקרויה בדיוק בשמה?

אחר כך אתה סדרן עבודה וכל ערב יושבים ביחד בחדר האוכל  ליד השולחנו הגדולים שעליהן מונחים דפים מלאי שורות ומשבצות "ומסדרים" את יום העבודה של מחר.

ובשבתות אנחנו נעולי מגפים שחורים יוצאים אל היער עם דליים וסכינים במטרה לאסוף פטריות, או פוסעים לעבר הגבעות וחוזרים עמוסים בזרי נרקיסים (זה היה עוד לפני האיסור לקטוף..).

וכך מתפקיד לתפקיד. אתה מרכז משק ואני מחכה ביום חמישי אחה"צ מאחורי דלת המזכירות שתיגמר כבר הישיבה ונלך הביתה.

וכמה אתה מיטיב לספר סיפורים, ולשחזר בצבעים כל כך יפים את מאורעות ימי ילדותך בבית אלפא, כדורי..

וכמובן אותם מטבעות לשון שהטבעת בנו:

"סלט לא חותכים דק כז שנכנס בין החורים של השניים – חותכים ברגבים גדולים".

"לא צריך לחשוב – תשאירי את זה לסוסים. יש להם ראש גדול.."

כואבת הבטן – תכאיבי לה בחזרה!

ואתה גדול וחכם ומשכנע ומקרין כל כך הרבה חום ובטחון, שתמיד נראה לי שבמחיצתך הכי בטוח בעולם.

קשה היה לראות שבשנים האחרונות, לאט לאט אתה נחלש, ושחלק בלתי מבוטל מזמנכם הופך לביקורים אצל רופאים שונים ומושגים חדשים ושונים נכנסים לעולמנו. וגם המון תרופות. ואמא תומכת בך במסירות אין קץ. אבל אתה גדל וחזק ותתגבר על הכל "ועוד יש זמן" "ומחר יהיה בסדר".

ופתאום – לא בסדר. והעולם שבנינו נהרס, וצריך להמשיך ממקום אחר, ואין יותר בטחון. ועצוב…

ואני שומעת אותך אומר: די כבר1 תפסיקו! אני אסתדר ואתם תחזרו בבקשה לבתים שלכם, לילדים שלכם.

ואני בטוחה שאתה רוצה שנדאג לאמא ומבטיחה שנעשה כמיטב יכולתנו.

ובטוח תהיה הכי שמח לשמוע שאני לא רבה אתה…

אבא , אני עוד לא מוכנה להפרד. עוד רגע. לאן ממהרים?

ומרגישה שהמהות שלך קיימת בקול פנימי שנמצא בתוכי.

אוהבת אותך.