דניאל יפה

14/09/1949 - 03/08/2016

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' אלול התש"ט

תאריך פטירה: כ"ח תמוז התשע"ו

שם האב: שלמה

שם האם: לורה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יפה נעמי

"דניאל יפה – רמת יוחנן" 

משוררים עבריים רבים ניסו לנסח את הקשר שבין אדם למקום, המקום הפיזי כמובן, אך עלי אלון, בן וחבר קיבוץ עין שמר, היטיב יותר מאחרים לזקק משהו מן הכוליות השמורה רק ליחידים בחיבורם הרחמי והאינטימי לתבנית נוף ההולדת, יחידים מסוגו של דניאל וגם, אם יורשה לי לומר, של שלושת אחיו, טוביה, דורון ומאיקה. קשר שהוא דו סטרי, בבחינת אתה הוא המקום והמקום- אתה. ואולי לכן מרחפת כאן זה חודשים, מאז חלה דניאל, ובפרט בשבועות האחרונים של ישורת אחרונה, תחושת "זה לא יכול להיות", הרגשה ש"פשוט אי אפשר להאמין", תודעה של שינוי סדרי עולם…  

דניאל, השלישי מבין ארבעת בניהם של חברינו המנוחים לורה ושלמה יפה, נולד ברמת יוחנן בספטמבר 1949. כרבים מבני דורו, ילידי המחצית השנייה של שנות ה-40, נשא את שמו של סב שלא הכיר, דניאל הופמן, אבי אמו שנספה בשואת יהודי אירופה בעוד הוא עצמו, הנכד, "צבר" גמור, שכל שמץ של גלות ממנו והלאה.

לאחרונה, בראיון אישי שנערך עמו נשאל: מי אתה? והשיב: "דניאל יפה, רמת יוחנן", כי רמת יוחנן עבור דניאל זה לא רק בית, זה DNA, "ההמשך של השם שלי זה רמת יוחנן", אמר, הכל בא משם והכל  זורם לשם בחזרה.

"אני נולדתי לתוך מציאות של חינוך משותף", סיפר. "זאת היתה אז מערכת מאוד קשוחה שהוכתבה על ידי ובהובלת כמה בחורות דעתניות מיוחדות במינן שלא נתנו להורים ולאף אחד להתקרב למרחב שלהן. […] אבא שלמה התקומם נגד הקביעות שלהן  אך בסופו של דבר קבל את הסמכות. הם היו לויאליים למערכת. גדלנו במציאות של מחסור ובמערכת כללים נוקשה. אמא היתה מרכז העניינים. בשבילי היתה מקור החום והביתיות".

לגן עבר דניאל ב-1953, היה במחזור הראשון של גן שיבולת. משנות חברת הילדים, הצעירה והבוגרת, זכר נוכחות מסיבית של תנועת הנוער, מפקדי אש, טיולים ובכלל- שוטטות רבה בסביבה הקרובה ומעבר לה. "ההורים שחררו", סיפר, "לא היתה להם שום בעיה שניעלם לכמה ימים. הם סמכו עלינו. הרבה יותר ממה שאנו משחררים את ילדינו".

בסקרנותם כי רבה, התחילו דניאל ודורון, כילדים צעירים בכתות ה' וו', לבדוק אילו אתרים היסטורים יש בסביבת רמת יוחנן. בספרו של זאב וילנאי קראו על דבר קיומה של "אבן תחום שבת", אך איש לא ידע או זכר כבר היכן היא. השניים החליטו ללכת לבדם ולחפש אותה. הלכו בשטח, חקרו וניתחו ו… מצאו, ובממצא ההסטורי הזה היו גאים והובילו אליו את ילדי המשק בטיולים רגליים.

בכלל, לבני הדור שלי, זכורים לטוב האחים יפה כמובילים את ילדי הקיבוץ בטיולים, גם אם שוכחים לעתים שצעדי הענק שלהם גדולים פי שלושה וארבעה מצעדינו, הילדים המשתרכים אחריהם.

דניאל היה חניך בית החינוך המפואר בגוש זבולון. "תמיד הייתי לזכרוני תלמיד משועמם. דברים באו לי יחסית בקלות ומה שבא לי בקלות לא עניין אותי. התעניינתי תמיד בחדשות ותמיד קראתי הרבה. […] הבית של ההורים היה מלא באנציקלופדיות שהייתי קורא בהן. הייתי קורא הרבה ספרים. הנושא החברתי עניין אותי. […] התפיסה החינוכית היתה שהנוער והילדים צריכים להתנהל כמו קיבוץ קטן בחברת הילדים. חברה שמקבלת החלטות דמוקרטית, כמו קיבוץ אבל של ילדים". 

"היו לנו מורים נפלאים […] ההצעה לנהל את חיינו החברתיים קסמה לי. אהבתי שיחות חברה כי הייתה לי דעה והיה לי מה להגיד. היו מקשיבים לי".

גם לעבוד אהב דניאל, תחילה במשק הילדים ולימים בענפי הקיבוץ: " היה לי כוח ומרץ", סיפר, "והיה לי מרתק להיות חלק מזה".

דניאל היה בן הדור שנולד עם המדינה (כמעט), גדל איתה, ובמידה רבה חווה על בשרו את חבלי הילדות, שמחת ההישגים ומכאובי הבגרות.

בהגיע שעתו התגייס לצבא וכאחיו התנדב לצנחנים. לאחר קורס הקצינים עבר לשרת בהדרכת פרחי טיס. במלחמת ההתשה מצא עצמו במעוז בתעלה. זו היתה טבילת אש שבעקבותיה באו מערכות רבות להן היה שותף כחייל סדיר ובעיקר כאיש מילואים.

בנובמבר 1970 השתחרר מהצבא וחזר בשמחה לקיבוץ ונעשה לדבריו "חמור נושא בננות".

באותה השנה נשא לאשה את נעמי קדמון ויבא אותה מכפר המכבי לרמת יוחנן, לא לפני שפדה אותה בתקופת חיים קצרה בקבוץ השכן.

בראשית 1971 נכנס לרכז את הדיר. הוא צלל לתוך ניהול עבודת הדיר תוך לימוד הטכנולוגיה והתמקצעות בענף הצאן על כל מרכיביו. קשר קשרים חמים עם הנוקדים הותיקים והתמסר כל כולו לענף.

באמצע אותה שנה הפך לראשונה לאב, ויפעת בכורתו, שעוד זכתה לשוטט בין הטלאים, כמו גם אחיה: עיינה, עירא ורעות, גדלו לאורם של סיפורי הדיר, שכן דניאל, ואת זאת עוד לא הזכרנו, היה מספר מדופלם, בעיקר מסיפורי המקום, לילדיו, לנכדיו ולילדי המשק האחרים בשעות השכבה, בטיולים ומסביב למדורה.   

מלחמת יום הכיפורים, היתה עבורו חוויה מכוננת, מטלטלת, מעצבת תודעה, כזו שאדם חווה רק פעם אחת בחייו:

"היום אני יודע", סיפר לימים, "זה רק הגודל, העוצמה, התכיפות, והזעזוע מקריסת עולם הציפיות של נער מתבגר, בן 24.  […]

לקח לי מספר שנים להבין את מה שלא הבנתי אז, בסערת ימי המלחמה. מלחמה כאירוע אישי, היא סוג של חוויה אישית המעצבת ניסיון חיים וזהות שלא ישכח לעולם. כל דור יהודי עובר אותה לצערנו, לאורך ההיסטוריה שלנו, בדרכים ובהזדמנויות שונות ומשונות.

בשנים שעברו מאז המלחמה ההיא, השתתפתי במלחמות נוספות. באחת מהן הייתי בין הלוחמים ובבאות אחריה  – כצופה בחדר מוגן. בכל אלה הייתי כבר מוכן, הייתי בשל. הכרתי את תחושת סגירת האופק, זכרתי את "הבלגן" כאשר התותחים רועמים, את המקריות, את המנהיגות שכושלת בשעת מבחן, את המזל הטוב והמזל הרע, גיליתי בנקל את אותם חיילים, קצינים ואנשים צעירים הלומים, שזה היה להם נסיונם הקשה, הראשון בחייהם. הושטתי להם יד וסייעתי להם ככל יכולתי.

תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. כך זה בחיים האישיים, כך זה בחיים הלאומיים.

לדור שלי – זה קרה בשני המישורים גם יחד. באותם ימים ובאותם חודשים חווינו גם שבר אישי וגם שבר לאומי. היינו שם ושרדנו. השתתפנו, התגברנו, והתבגרנו". 

בפברואר 74 השתחרר דניאל משירות המילואים הארוך בסיני והחליט לשנות כיוון תעסוקתי וללמוד כלכלה. לא מעט אבני נגף עמדו בדרכו לממש רצון אישי ותאוות דעת כמו גם כוונה להכשיר עצמו לקראת השתלבות עתידית בהתנהלותה הכלכלית-חברתית של רמת יוחנן. היה עליו להתמודד עם השלמת בגרויות ועם ועדת השתלמויות שאישרה לו תקופת למודים שאינה עונה על דרישות המקצוע. דניאל ברוחו האופטימית ובכושר העבודה וההתמסרות הצליח לשלב בשנת הלימודים הרביעית עבודה במסגריה בשעות היום ולימודים מפרכים בשעות הערב ואף להתגבר על מבחן הלשכה ולהעשות רואה חשבון מן המניין. לימודיו אלו סימנו לו דרך מקצועית מאז ועד יום מותו בכל המעגלים שבהם פעל: בקיבוץ, כגזבר וכחשב, בפלר"ם ובמטה התנועה הקיבוצית. 

בנימה אישית אומר שלא רק בשל חתחתי הדרך שידע הוא עצמו, אבל הרבה בגינם, ובוודאי מתוך החשבת ההשכלה הגבוהה, עשה לא מעט כדי להקל ולסייע למי שבחר בנתיב האקדמי כדרך חיים, הבין את ייחודיות המסלול הזה, העריך אותו,  עודד וסייע בהגמשה ובהתאמה של הכללים. 

ב-1975, דווקא כשהשבט החל להצמיח פארותיו וכבר היו שתי צאצאיות ראשונות מדור שלישי, נספה אבא שלמה בתאונת דרכים. לאחר תקופת החלמה מייסרת חזרה לורה למסלול חיים והמשיכה להוות לארבעת בניה שנותרו כולם חברי קיבוץ, דוגמא ומופת להתמסרות, מעורבות והזדהות עם הדרך. שבט יפה, גזע מיוחד של אנשים התורמים איש מיכולותיו ואיכויותיו הייחודיות למארג החיים הקרוי רמת יוחנן, ועמם הרעיות, הבנים והבנות וגם הנכדים. 

דניאל ונעמי, נעמי ודניאל, שום תחום של מעורבות אינו זר להם, שום מלאכה אינה פחותת ערך: בכלכלה, בחינוך, בחברה ובתרבות. אשרי הקהילה שאלו חבריה. דניאל היה מנהיג בכל רמ"ח ושס"ה, נושא בתפקידים, מרכז ועדות, אבל גם משרת ציבור במובן הפשוט, הצנוע והענייני של הדבר.    

גם במחלתו האנושה היה דניאל לנו, סובביו במעגלים השונים, מופת. בנסיבות האיומות ונוכח גורלו האכזר, התעצמו אף יותר האצילות, גדולת הנפש, הגבורה והאחריות. הוא הישיר מבט אל סוף ידוע, סגר מעגלים, התפייס, סיכם, נפרד וכמעט עד היום האחרון פקד את המשרד כדי לסגור עניינים ולהותיר את השולחן ערוך ומוכן למחליפו. 

ארבע פגישות של ראיון מצולם ערך עם רחל, גיסתו, עמן פתחתי ועמן אסיים. 

"כל מאודי צרור כאן ברמת יוחנן בין האנשים והחברים והידידים שבמקום הזה", אמר, ונוסיף אנו כי אתה, דניאל, צרור בינינו בכל מאודנו ואנו עדיין מתקשים לדמות בנפשנו כיצד יראה המקום הזה בלעדיך.

נעמי, יפעת, עיינה, עירא ורעות, טוביה, דורון ומאיקה, בני הזוג, הנכדים והאחיינים- אהבנו את דניאל, אוהבים את כולכם, דלות המילים לבטא את הצער. 

לקטה מן הארכיון, ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    דניאל יפה ז"ל

    בן לורה ושלמה

     

    נולד ב כ' באלול תש"ט  14.9.1949

    ברמת יוחנן

    נשוי לנעמי

    אבא ליפעת, עיינה, עירא, רעות

    סבא לתומר, שירי, רימון, אלון, נוגה, סיוון, עמית, 

    דותן, עמרי, עדי, יערה

    נפטר ב כ"ח בתמוז תשע"ו 3.8.2016

    בן 67 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • אחי האהוב והיקר – מאיקה יפה

    אחי האהוב והיקר דניאל – היה איש, ואיננו עוד.

    צעיר אני מדניאל אחי ב 3 שנים. פער שנים שיש בו גם את פרק ההתבוננות של אח צעיר המביט אל מרומי קומתו של אחיו הבוגר ממנו בשנים, וגם את הפרק הארוך של עשיית הדרך ביחד כשווים, כתף אל כתף במשפחה ובחברה.

    לדניאל אחי ב – 67 שנותיו, הייתה כברת דרך של חיים שלמים ועשירים במעשה חברתי וציבורי, בהקמת משפחה מסועפת לתפארת, וביצירת וצבירת שפע נכסי רוח וחומר שלאחר לכתו מעמנו, עוד יזינו יסמנו וישרתו את דרכם של הסובבים אותו במעגלים רבים ובדרכים מפותלות.

    דניאל, מאז התבהרה לכולנו התמונה לפני מספר חדשים שהמחלה הארורה, תוקפת ומפרקת את גופך מבפנים והיא בלתי ניתנת לעצירה ממזימתה להוציא את אוויר נשימתך עד חנק בטווח של שבועות, זכינו אנו הסובבים אותך, בתהליך ובחוויה מיוחדים במינם. 

    זכינו בכברת דרך נדירה של פרידה מאדם מיוחד במינו, כשעודו עמנו, כאשר גם אתה, וגם הסובבים אותך, במודעות מלאה שהסוף, המוות מחכה לך חסר סבלנות מעבר לפינה. זכינו בתהליך מיוחד ומופלא שהתאפשר בזכותך האומץ והאישיות שלך דניאל, ובזכות נעמי רעייתך וילדיכם הנפלאים.  

    בשבועות האחרונים, עסקנו רבות בסאגה של סיפור חייך, במשמעויות, במורכבויות. התהליך הזה נגע ועוד נוגע כיום בהמון אנשים מהרבה מקומו ופינות, חלק גדול מהם כאן עכשיו.

     אנשים הגיעו אל דלת ביתך ולבך הפתוחים, הישירו אליך מבט, ואתה את מבטך אליהם, מבט שנעשה יותר ויותר מיוסר מכאבי הגוף משבוע לשבוע, ונאמרו דברים, ונסגרו מעגלים,  ונסגרו חשבונות, במבט, בלחיצת יד,  בחיבוק ובדמעה ורוח של פיוס שרתה על המקום. והיה בזה המון אנושיות, והמון כבוד, והמון מהפסגות של ערך, משמעות ורגש שאליהם אנו כולנו שואפים כבני אדם להגיע,  אך ברוב המקרים, לא מצליחים להגיע אליהן. ובזכותך דניאל, ובזכותך "נעמי שעמו", רבים מאתנו חוו במחיצתכם בשבועות האחרונים את הפסגות האלה.

    ===============================================

    מכיוון שהרבה נאמר ועוד יאמר, מבקש אני לשתף כאן במה שזכיתי לחוות עם דניאל ביומיים האחרונים, שהיו גם האחרונים לחייו, ובתובנה שבאה לאחריהם.

    דניאל, לפחות ע"פ התרשמותי, החלטת בתחילת השבוע, במידה רבה בניגוד לסובבים אותך, שאתה יוצא מביתך להתאשפז בבית חולים, ושכנעת את סביבתך לעשות כך. 

    זכיתי וקיבלתי כמה שעות לילה במחיצתך בפרק האחרון בבית החולים. כבר היית חצי עמנו, חצי בעולם אחר, וכל שארית כוחות הגוף והנפש הַכָּלִים, היו מגויסים לאחיזה בחיים, לשכוך הכאבים, לייצר עוד נשימה שתאפשר חיים. כשנפרדתי ממך כמה שעות לפני שנשימתך פסקה, ונשמתך יצאה באחת, שחררת לי חיוך ממזרי ושחררת כמה מילים מיוסרות של חסד מכוונות אלי.

    דניאל, רק לאחר שבישרו לי על מותך– הבנתי את מזימתך כנגד המחלה הארורה. כמו אסקימוסי זקן וטוב, אבל לא זה ששולחים אותו אל הקרח, אלא זה שיוצא אל הקרח מכוח החלטתו הריבונית כאדם. 

    דניאל, החלטת שאת ביתך, הקן, מעוז משפחתך ואהבתך והחיים ששפעו ממך ומביתך, תשאיר רק עם חותמת חייך, ולא נגוע במותך. 

    ושם במקום האחר – במדבר,  אזרת את שארית הכוח והשליטה המתכלים, ושחררת את נשמתך. 

    דניאל אחי – תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.  באהבה, וכבר געגוע,  וכבוד אין קץ – מאחי

  • אל הקול החזק והאמיץ הזה אני אתגעגע – עיינה

    אל הקול החזק והאמיץ הזה, אני אתגעגע – עיינה

    לפני שבועיים ערכנו אירוע מיוחד, יום הולדת 67 מוקדם לאבא. סיפרתי שם על אבא שלי בפן הציבורי שלו. בשנים האחרונות, זהו תחום עניין שחלקנו, מתוך העיסוק המקצועי של שנינו. שוחחנו על כך הרבה, וזה הגיע לשיא במהלך הנסיעה לסן פרנסיסקו, שקיווינו שתציל אותו, או לפחות תקנה לנו עוד קצת זמן איתו. כמה אני שמחה על האירוע הזה, בו אבא ישב ושמע את כל הדברים שנאמרו עליו – עוד בחייו, ולא אחרי מותו.

    לפני שבועיים דיברתי על כך, שהרבה פעמים הרגשתי שאבא שלי הוא שונה. שהסטנדרטים שהוא מציב – לעצמו וגם לנו – גבוהים יותר משל אחרים. מאחר וחינוך הוא תהליך הקורה דרך התחככות בבני אדם ולאו דווקא בין כותלי הכיתה, גדלתי לתוך מציאות שהיום אני יודעת שביטאה את השקפת עולמו, אשר יצקה בי את תבניתו:

    לשאול אותנו במהלך טיול משפחתי – "מה אתם בוחרים: את הדרך הקצרה או הדרך היפה?" ולקחת אותנו, למרות המחאות, בדרך "היפה", כי הדרך היא לפעמים העיקר 

    להכריח את יפעת ואותי לתרגל רתכות, ללמוד לקדוח ולהשתמש בדיבלים או להחליף פנצ'ר, לא כי הוא פמינסט דגול, אלא כי חשוב לו שנהיה עצמאיות, ותהיה לנו יכולת בחירה

    להחליט שאם התחצפתי למנהלת חטיבת הביניים והודעתי לה שאני לא מוכנה להכין שיעורים כי זה "מיותר ולא חוקי", זה לא יכול לעבור בשתיקה. לא בגלל המרידה בסמכות, אלא כי זה פשוט לא נכון לפי חוק החוזים הכללי ועל בריקדות עולים רק עם חומר בדוק ומבוסס

    המורשת המקצועית והציבורית שאבא שלי השאיר, היא הרצון להגדיר, לנסח ולתקף, נורמות אתיות ראויות. מתוך אמונה בבני אדם, בשכל הישר ובחוכמת ההמונים ולא מתוך צדקנות, התנשאות או אגו. צריך קולות ברורים וחזקים שיבהירו כי לא כל ה"אפשרי" מבחינה חוקית הוא "מוסרי" מבחינה אתית וחברתית. 

    לאבא שלי היה קול ברור וחזק!

    זה הקול שאהבנו לשמוע:

    קול שקורא "תותקה" – ושלוש בנות מסתובבות לראות, למי התכוון?

    שמרעים "ילד פלא" או "נומיצה" ברחבי הקיבוץ.

    זה הקול שמרגיש לי בית, שנותן תחושה שהכל יהיה בסדר.

    אל הקול החזק, הצלול והאמיץ הזה, אני אתגעגע מאוד.

  • כל מאודי צרור כאן ברמת יוחנן – דניאל יפה

    כל מאודי צרור כאן ברמת יוחנן – דניאל

    (דברים שנכתבו על ידי דניאל שבועיים לפני מותו למפגש משפחה וידידים…. )

    גורלנו בחלקת חיינו שהוקצתה לנו, מכתיב לנו לפעמים לוח זמנים קצר, המותיר בידינו זכות בחירה קטנה, ללא קשר עם רצונותינו וציפיותינו.

    כל היקר האהוב ובעל חשיבות לנו ולידידינו המקיפים ומחבקים אותנו, נראה פתאום חד פעמי ומתכנס למסדרון קצוב שאיש אינו יודע, איזה מין של אור – משתקף לו מעברו השני.

    כל חיינו בנויים על מפגשים ופרידות. כשנולדנו באנו אל העולם –  לנפשנו. וכל שנותר לנו – לעצמנו – הלא הם – מפגשים ופרידות, ומה חותם וזכרון השארנו לאהובינו וידידינו.

    כל שמבקש אני היום הוא להודות לכל האנשים הרבים [… ) אשר נמצאים כאן, איתנו,  ולרבים אחרים שאינם כאן. רוצה אני להודות לכל אחד מכם, על ההזדמנות והמפגש אשר נקרו בחיינו, ועל שניתנה לי הזכות לחלוק עימכם זמן משותף ביחד.

    אשתי ואני, איננו רגילים ואיננו אוהבים להיות במרכז תשומת הלב. עיקר מעיינינו בשנות חיינו הבוגרות וביתר שאת – בשנים האחרונות, הוא מתן שרות הוגן בקהילה הנפלאה בה אנו חיים ולגדל ולטפח את בנינו ונכדינו במשפחה מלוכדת ומאושרת.[…] 

    ואחרון וחשוב לי מכל – 

    נשאלתי לאחרונה – מי אתה? ואני השבתי ללא מחשבה יתרה וכמו תקליט שחוק – דניאל יפה – רמת יוחנן -. זאת האמת העירומה – אני וזהותי הם רשימות בלתי מסתיימות של שמות אנשים, שהיו ועודם בינינו, זכרונות של מפגשים ופרידות בשנים בהם התעצבה אישיותי ופני הדור אליו אני שייך.

    כל מאודי צרור כאן ברמת יוחנן בין האנשים, החברים והידידים אשר במקום הזה.

    ועל כל אלה אני מבקש להודות לאשתי, ולמשפחתי ולכולכם…

    קרא בהלוויה – עירא

  • הכל מתחיל מחיבוק של אבא – רעות

    כל מתחיל מחיבוק של אבא.. 

    חיבקת אותי מהרגע שנולדתי ועד יומך האחרון.

    החיבוק שלך תמיד היה ענק. ענק כל כך שהייתי נעלמת מתחת לזרועך.. חיבקת לפעמים כל כך חזק שעד שכאב.. הייתי נותנת הרבה בשביל עוד חיבוק כזה אחרון..

    תראה כמה אנשים הגיעו.. חיבקת הרבה בדרך שלך.. נגעת בכל אחד בדרך אחרת…

    אבא,

    תמיד היית שם בשבילי. אם זה לנסוע עד אילת כמעט, כאשר נקעתי את הרגל בטיול שנתי ואם להתקשר אלייך ב4 לפנות בוקר לבוא לקחת אותי מאיזו מסיבה בתור נערה, ועד לבוא לשמור על הנכדים שלך בחולון בהתראה קצרה באמצע היום.. תמיד הפלת את הכל מהידיים ובאת.

    תמיד שם עם אוזן קשבת ועצות זהב. 

    זכיתי לומר לך ברגעיך האחרונים כמה שאני אוהבת אותך ולחבק אותך חזק..

    אני ואתה עוד ננהל הרבה שיחות.. חשוב לי להגיד עכשיו לפני כולם- תודה לך.

    תודה על החיים שנתת לי.

    תודה על מי שהיית.

    לימדת אותי את כל מה שאני יודעת.

    אחד הדברים החשובים ביותר שאני לוקחת איתי ממך זו הרגישות והתבונה לכבד כל אדם באשר הוא אדם. אתה לימדת אותי תמיד לנהוג בכבוד לאחר, לא משנה אם לא מסכימים איתך או אם לאחר יש דעות אחרות. אני מבטיחה שאעשה ככל יכולתי להיות אדם טוב יותר ולהמשיך את המורשת הגדולה והארוכה שלך.

    גם אם אינך כאן פיזית, אני מבטיחה שאמשיך לחגוג אותך.

    את האיש המדהים שהיית, דרך סיפורים, בדיחות וגם לפעמים בכי..

    הייתה לי הזכות והכבוד לטפל בך ולהיות לצידך בימיך האחרונים. ידעת עד הרגע האחרון מה אתה רוצה, בדיוק. ללא פשרות. כמו שחיית את כל חייך.

    אלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר ואתמול הגיע תורך.

    אני יודעת שכעת אתה בשלווה וללא כאבים ומשוכנעת שאתה מוקף בטובים ביותר.

    אשמור על אמא וכל האחים – היה בטוח.

    תשמור עליי מלמעלה.

    נוח על משכבך בשלום.

    אוהבת תותקיש.

    בהלוויה ולאחריה במהלך השבעה, זכיתי לראות את ההתגייסות המדהימה ואת כמות האהבה שאני ומשפחתי קיבלנו מכל אחד ואחת כאן בקהילה. אני רוצה להודות לכולכם על הרגישות, האיכפתיות, הארגון, האוכל המדהים שהשקעתם וטרחתם בהכנתו, וכמובן החיבוקים והאהבה הגדולה שנתתם. זה לא מובן מאליו, ואני מודה לכם מכל הלב וגאה שגדלתי במקום כזה והמשפחה שלי נמצאת כאן חיממתם לי את הלב.

    המון המון תודה, רעות לוי. 

  • שימו לב עשינו היסטוריה- דניאל יפה

    שימו לב – עשינו היסטוריה – דניאל יפה

    לפני כשבועיים עברה הנהלת חשבונות למקומה החדש.

    בית הקומותיים שימש אותנו למעלה מ 60 שנה. חברים רבים וטובים מביננו כילו את מיטב זמנם ומרצם ברישום תולדות המקום בלשון זכות וחובה, מספר ושורה וטעות ותיקון ודו"ח.

    בהתחלה בכתב, בעיפרון ומוחק ובכרטסות, ובחשבוניה ובאקזקטה ובמכונת חישוב וכרטסות לקלידה במילואות ובמחשב הראשון והשני והשלישי ועד לימינו אנו…

    ואני זוכר אותם – רבים וטובים – נשים וגברים במיטב שנותיהם, עולים ויורדים בבית הזה ומשמשים בתפקידם, איש על פי יכולתו ומידותיו.

    וישן מפני חדש – תוציאו.

    היתה לנו הזכות והחובה לתכנן את הנהלת החשבונות במקומה החדש. שיהיו בו המרחב והשקט, שישמר בה אופייה הציבורי והמקצועי. שתהיה למקום אשר הציבור שמח לקבל בו שירות ענייני ומכובד, והעובדים שמחים לעשות זאת כל יום – מחדש.

    ואני בשם צוות הנהלת החשבונות, חברים ושכירים, מבקש להודות לרבים וטובים – שסייעו בידינו.

    ראשית – לאיציק, אליעזר ונתי – צוות ממלאי התפקידים – אשר בעקשנות ונחישות פעלו למימוש הרעיון: עוברים! וכולם!. אתם עשיתם זאת – וזו זכותכם.

    שנית – לאופיר למיכל ולרם – וכל צוות הבניין, שתיכננו ומחקו, שינו וזימנו ועבדו קשה ועשו את כל הדברים הנחוצים – בשביל שזה יקרה.

    שלישית – ליורם ולצוות המתכננות והנגרים שלו על הריהוט הנאה – הבנייה וההתקנה.

    רביעית –  לאנשי המחשב בראשותו של אורן, אשר מזמן הם "האח התאום" שלנו בכל דבר ועניין, על ההתקנה המהירה, השקטה העניינית והמוצלחת של כל ציוד המיחשוב.

    וחמישית – באופן מיוחד, ובהתרגשות מה, לידדנו ומנהלנו – נתן אבן דר, "המפאיניק האחרון". הוא האדם, אשר כל דבר מה חסר ערך, אשר יכול היה להפוך למלחמת עולם – נגמר אצלו בפשרה שקטה ועניינית ובתוספת טפיחה על השכם.

    ולכולנו – שיהיה לנו בית אשר שירות טוב ומאור פנים יהיו עניינו וסימנו – כל ימיו.

    5.8.2011

     

     

  • לכל דור והכיפורים שלו- דניאל יפה

    לכל דור – יום כיפורים משלו – דניאל יפה

    יום הכיפורים שלי אירע לפני 40 שנה. לא אני בחרתי את המועד, כפי שאדם אינו בוחר את גורלו. במקרה שלי – בחר אותו כנראה נשיא מצרי. למה יום כיפור ולא כל יום אחר בלוח השנה? – כשיורדים לפרטים – רק טקטיקה תחמנית השמורה ליריבים, יכולה להסביר את הקישור הזה שעשה המצרי בין היום הקדוש לבין המלחמה שפתח בה. אך התוצאה ההיסטורית – דביקה ומעצימה מאין כמוה – לדורות.

    במרחק של 40 שנה – רוב המעגלים שנפתחו לי במלחמה ההיא – נסגרו מזמן. רוב הפערים שנפערו לי אז בסערת הימים הראשונים של המלחמה – רק העצימו את ההלם בו הייתי שרוי, אבל היום אני יודע – זה רק הגודל, העוצמה, התכיפות, והזעזוע מקריסת עולם הציפיות של נער מתבגר, בן 24, הניצב באחת, במשך מספר חודשים, מול ניסיונות חיים, אשר היו מתגשמים ברובם במהלך רגיל של מחזור חיים, בן שנים רבות.

    מה לא היה שם? שבר ההבטחה, אבדן המנהיגות, כשל הפיקוד, חוסר האמינות, השקרים הקטנים והגדולים.

    ומעל הכל – תחושת האופק שנסגר – העולם כולו הפך באחת להיות, מה שרק אני רואה. החיים התגלגלו אז לשעתם, מרגע לרגע, משעה לשעה ואין בלתם. במשך כמה שבועות הפכו החיים של רבים, בחזית ובעורף, להיות עניין של כאן ועכשיו – כאשר הסיכוי לימים אחרים – פשוט לא נתפש. היו אז ימים שלא היה צל מושג מה קורה מסביב, מה קרה בבית? מה קרה בחזית? לא היו טלפונים, הרדיו שיקר, המנהיגים דיברו סיסמאות וגימגמו. הס מלהזכיר חברים, מכרים, מי עדיין קיים?

    ומן הצד השני – היתה נחישות, היתה חברות, היתה עמידה נחרצת, היו גילויי גבורה – עד כלות.

    וכך כמו רבים אחרים באותם ימים – הייתי נכה והלום מעוצמת האירועים וקצבם. ישבתי לי במקומי, בעמדתי, במעוזי, והייתי מר נפש.

    לקח לי מספר שנים להבין את מה שלא הבנתי אז, בסערת ימי המלחמה. מלחמה כאירוע אישי, היא סוג של חווייה אישית המעצבת ניסיון חיים וזהות שלא ישכח לעולם. כל דור יהודי עובר אותה לצערנו, לאורך ההיסטוריה שלנו, בדרכים ובהזדמנויות שונות ומשונות.

    הקיבוץ הזה עבר אירוע מלחמה במלחמת העצמאות. היו אלה שכנים, שהשנאה העבירה אותם על דעתם ופתחו את דלתם בפני מבקשי רעתנו.

    אבי ואימי חוו מלחמה במלחמת העולם אשר הפרידה בינהם למשך 5 שנים. את הבדידות, חוסר הוודאות, הגעגועים והתקווה הכל כך רחוקה, לימים טובים שיגיעו, קראתי במכתביהם. אבותיהם עברו אותה, איש בדורו ובמקומו, בשנאה, ברדיפות, בפרעות ובהשמדה.

    בשנים שעברו מאז המלחמה ההיא, השתתפתי במלחמות נוספות. באחת מהן הייתי בין הלוחמים ובבאות אחריה  – כצופה בחדר מוגן. בכל אלה הייתי כבר מוכן, הייתי בשל. הכרתי את תחושת סגירת האופק, זכרתי את "הבלגן" כאשר התותחים רועמים, את המקריות, את המנהיגות שכושלת בשעת מבחן, את המזל הטוב והמזל הרע, גיליתי בנקל את אותם חיילים, קצינים ואנשים צעירים הלומים, שזה היה להם נסיונם הקשה, הראשון בחייהם. הושטתי להם יד וסייעתי להם ככל יכולתי.

    וכך פונה אני אל הדור הצעיר, אלה היושבים כאן, ואל אלה העוסקים בשלהם במקומות אחרים. פונה אני ומבקש רשות – ללמד, להתריע, להודיע, להזהיר, לעודד ולחבק – ולומר לכם – לכל דור יש יום כיפורים משלו.

    אם כך תשאלו – מה היה כל כך מיוחד במלחמה ההיא?

    המיוחד הוא בצירוף הנסיבות.

    מדינת ישראל היתה בימים ההם בדיוק בת גילנו – בת 25. היום – לאחר 40 שנה במבט לאחור אני יודע – כי בימי המלחמה ההיא חלה התלכדות מדהימה, חד פעמית אפשר לומר,  בין מהלך התבגרותנו האישית לבין תהליך התבגרותה של הישות הלאומית שלנו.

    גם היא – כמונו, בימים ההם, בת 25 בלבד, התעוררה בשתיים בצהריים, אל מציאות חדשה, אלימה, ואל פער ציפיות נורא וקשה, בין מה שהיא רצתה להיות וחשבה שהיא, באותם ימים, לבין מה שמנהיגיה, אזרחיה, וחייליה הובילו אותה.

    במהלך שנות דור מאז הקמתה, חיה מדינת ישראל החדשה במה שנראה היום, במבט לאחור, כאופוריה של "לראשונה מאז 2000 שנה". כל כביש, כל מפעל, כל ישוב, כל ארוע, היה ראשוני, מיוחד, חלוצי, סיבה למסיבה ולנאומים חוצבי להבות. יחד עם הראשוניות באה גם האחידות והיחידות. שלטון אחד, מנהיג אחד, רדיו אחד, דעה אחת, ותחושת מצור מטופחת בקפידה. ההזדהות והלכידות שליוו את הקמת המדינה החדשה העצימו את עצמן ויצרו מונוליטיות של הסכמה.

    ואז באה מלחמת ששת הימים, עם תקופת ההמתנה והניצחון בעקבותיה, ובמחיר לאומי זעום הביאה את תחושת המצור שטופחה במשך שנים להתפרצות בלתי נשלטת של תחושת עוצמה וכוח. בעוד שחצי עם מתרגם את הניצחון ל"אתה בחרתנו מכל העמים" וחוגג את בוא ימי המשיח, עוסק חצי העם השני בהוללות משכרת של הנאות החיים וסגידה לכוח. הניצחון ההוא של 1967, היה גדול מדי, מוחלט מדי, ובנה בהתמדה ובשקט, במשך 6 שנים תמימות, את התפאורה הלאומית, לשבר הציפיות הגדול והנורא שבא עם מלחמת יום כיפור.

    תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. כך זה בחיים האישיים, כך זה בחיים הלאומיים.

    לדור שלי – זה קרה בשני המישורים גם יחד. באותם ימים ובאותם חודשים חווינו גם שבר אישי וגם שבר לאומי. היינו שם ושרדנו. השתתפנו, התגברנו, והתבגרנו.

    אם כך, מדוע עומד הנני כאן וגוזל את תשומת ליבכם בערב חגיגי כזה, עם חשבון נפש שדינו לאחר 40 שנה, בעצם שיכחה?

    חלק מניסיון החיים האנושי – עניינו התנסות החייבת להיעשות בידי בעליה. משל "כל החפץ להימנע מלהירטב, חייב לדרוך בכמה שלוליות עם מים עכורים". ולא יועיל אם תלמד, תזהיר, תאסור, תימנע, תחסום. זהו טבע האדם ודרך חייו. על כן – כל דור – לומד משגיאותיו שלו, אך בשל טבע אנוש, אינו יכול להעביר את ניסיונו המר – לבאים אחריו.

    חלק אחר מניסיון החיים האנושי, עניינו מורשת העוברת מדור לדור. השואה היא מורשת שדינה לעבור מדור לדור. מלחמת העצמאות על מצוקותיה וקורבנותיה – היא מורשת כזו. כך גם מלחמת יום הכיפורים. זאת המלחמה שהיתה לפני 40 שנה ונסתיימה – סיפורה, סימניה, תסמיניה, גבהות הלב והשבר שבא בעקבותיו, מתדפקים על דלתנו מדי דור ואינם מרפים. מבקשים לעצמם בשר טרי וצעיר וחדש – קרבן למולך.

    הזוכר – נרטב בצוננים והשוכח – נכווה ברותחין.

    ערב יוה"כ תשע"ד

     

     

     

     

     

     

     

  • מפגש בבית אלפא- 80 לר

    במפגש בבית אלפא – שנת ה – 80 לרמת יוחנן – דניאל יפה

    מה אתה כל כך מתרגש מאיזה ביקור בבית אלפא? שאלה אותי אשתי הבוקר.

    הרשו לי לשתף אתכם. זאת באמת התרגשות.

    אני – נולדתי 9 שנים לאחר ה"מפץ" ההוא ולמדתי – כי שורשי נעוצים – גם באירוע ההוא.

    מה הוביל חבורת אנשים, מן היפים והמוכשרים שיכולה הדעת  להעלות, לגדוע ולנתק חבלי שותפות ועשייה בני 18 שנים, לנטוש את הבתים שבנו, את העצים שנטעו, ובמקרים קשים גם את בני משפחתם, ולהגר למקום חדש, זר ולא מוכר?

    איזו סערה פרעה בהם? איזה טלטלה אחזה בהם? לאיזה תהומות שנאה וכעס הגיעו בנפתולי המריבה ההיא, שחצתה בין ידידים, שותפים ובני משפחה?

    ככל שלמדתי, אף אחד מאיתנו בני הדור השני, אינו יודע להבין ולא יוכל להסביר במילים ובהגיון המקובלים עלינו את פשר האש ההיא שאיכלה את אבותינו.

    המפץ ההוא, שיאו היה בחודש מאי 1940 לפני 70 שנה. העולם כולו היה אז כמרקחה: מלחמת העולם חצתה גבולות, צרפת בלגיה והולנד נכבשו באותם ימים בדיוק על ידי הנאצים, אנגליה וצרפת החופשית נאבקות בשארית כוחותיהם על חייהן בחוף דונקירק, העם היהודי עומד לפני השמדתו באירופה,

    והאירוע ההוא – קטן ושולי בהיסטוריה – מתועד לפרטי פרטיו בארכיונים – נשכח בין ניירות מצהיבים.

    חומת שתיקה וניכור עמדה מאז בין בית אלפא ורמת יוחנן. הדור השני – שמר על קשרי משפחה. אך הדור ההוא שהיגר ועזב את בתיו משני הקיבוצים כאחד, לא סלח ולא שכח. טעם השנאה והעלבון מן הימים ההם לא כהה ולא דהה עד יום מותם.

    מעולם לא נערך מאז מפגש פיוס בין ציבורי הקיבוצים. לא בקרו מעולם אחד בחצרי השני, לא דיברו אחד אל השני מילות פיוס ונחמה.

    היום – בציון 80 שנים לקיבוץ רמת יוחנן, ו 90 שנים לקיבוץ בית אלפא, אולי בפעם הראשונה, הזכורה לי – באה קבוצה כל כך גדולה של בני הדור השני, השלישי והרביעי למקום הבערה ההיא, בחיוך ובסבר פנים, לבקש ולאחוז מחדש בקצה החוט שנקרע.

    ועל כך – אני כל כך מתרגש – ושמח.                                            26.3.2011