הדסה (הוּדיה) זוסמן
הדסה, הוּדיה בפי כל, נולדה בגליציה, פולין. בית הוריה היה בית מסורתי. אביה עבד בעבודות שונות מחוץ לבית. את העסק לממכר וודקה סגר במלחמת העולם הראשונה מפחד הצבאות הזרים שפלשו מרוסיה ונותרה חנות קטנה לממכר טבק, סיגריות, מכתבים וגלויות. פעם עסק בכריתת יער ומכירת העצים למנסרה, פעם גידל עגלים לשחיטה ועוד. הודיה קיבלה חינוך יהודי ולמדה בבית-ספר כללי ומשנוסדה הסתדרות "השומר הצעיר" בעיירה, הצטרפה לשורותיה, שם התגבשה הכרתה בדבר עלייתה העתידית לארץ ישראל. לצד פעילותה בתנועת הנוער, היה עליה לסייע לאמה בדאגה לבית. אל בית הספר התיכון לא הלכה, אך למדה בעצמה והגיעה לדרגת השכלתם של בוגרי הגימנסיה.
ב-1920, בראשית העליה השלישית, עלתה הודיה ארצה. את דרכה עשתה עם חבורת אנשי "השומר הצעיר" דרך וינה עד הגיעם לנמל יפו. מיד בהגיעה הצטרפה למחנה העבודה "שומריה" ובמחיצת חבריו עברה את התלאות והתקוות של השנים הראשונות בארץ ואת העבודה הקשה בסלילת כביש חיפה-ג'דה. כשעלתה הקבוצה להתיישבות הקבע בבית אלפא, רצתה לעבוד בעבודה חקלאית של ממש, ועבדה בגן הירק, ברפת ובכל מקום שהיה נחוץ. לא היתה עבודה שקשתה עליה וכל עבודה עשתה ברצינות ובמסירות רבה. גם כשעברה להיות מטפלת בגיל הרך, עשתה זאת בהתמסרות מלאה, והילדים נקשרו אליה בעבותות.
במשך הזמן הקימה משפחה עם בנימין ועשתה הכל כדי לבנות בית טוב וחם לו ולילדיהם, יעל ועזרא. הוריה שעלו ארצה התיישבו בעפולה. אם מסורה היתה. מחנכיהם של ילדיה זוכרים את הודיה ובנימין כהורים השותפים למתרחש בכתה, המוצאים כמעט יום-יום שעה פנויה להתעניין, לעודד, לומר מלה טובה, לשאול במה אפשר לעזור. מיום שהיתה לאם ליוותה את יעל עם כל הקשיים, מתעדת ביומנה את התפתחותה צעד-צעד. לימים, כשלמדה יעל בבית ספר לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים בתל-אביב, שהתה הודיה לצידה תוך שהיא ממלאה תפקיד במשק העזר של המוסד.
ב-1940, עם הפילוג, היו הודיה, בנימין וילדיהם בקבוצת העוברים לרמת יוחנן, כאן המשיכה את עבודתה כמטפלת בפעוטונים ובגן הילדים בהתמסרות האופיינית וללא חשבון של שעות עבודה. שנים ארוכות היתה מטפלת, פרט לתקופה קצרה בה היתה מרכזת קניות ומאוחר יותר כשכיהנה כסדרנית עבודה. כשהחליטה לפרוש מעבודתה עם ילדים בגיל הרך, עברה לעבוד בחדר האוכל של חברת הילדים וראתה באחזקתו יצירת בית לבני הנעורים. הגם שלא היה כבר צעירה, עבדה שעות רבות, הבית היה מבריק מנקיון, הכלים מצוחצחים והאוכל חם. שנים היתה באה בשעה מאוחרת להגיש את ארוחת הערב. במאמצים ובעקשנות שמרה על שלמות הבית. אך מעבר לכל אלו חשובים היו לה שיתוף הילדים בעבודה, פיתוח רגש האחריות שלהם לרכוש הכלל, שיתופם של המטפלות והמורים ביצירת ההווי בחדר האוכל וכל כיוצא באלו. מעורה היתה בנעשה במשק, משתתפת בכל האסיפות, פעילה בועדת חינוך ובועדת חברים. בד בבד התעניינה בנעשה בארץ ומצאה לה זמן לקרוא עיתונים, כתבי עת וספרות עברית מקורית. ובתוך כל אלו נותנת משענת ליעל בצרכיה המיוחדים, גאה בעזרא שהיה לאמן ששמו הולך לפניו בארץ ובעולם.
תקופת עבודתה האחרונה בחברת הילדים היתה קשה. השתנו הזמנים וקשה היה לה לשנות את עצמה, את השקפותיה, יחסה ותביעותיה מעצמה ומהסביבה. כשלא עמד לה עוד כוחה, עברה לעבוד במחסן הבגדים, וגם שם היתה חרוצה ומסורה מאוד לעבודתה וכל עוד יכולה היתה לשלוט בידיה, היתה משתדלת להוציא עבודה מתוקנת ויפה. גם בתקופה האחרונה, בטרם חלתה, היתה באה בעקשנות האופיינית לה לפחות לשעה אחת בכל יום, כדי להוכיח לעצמה ולסובביה כי היא יכולה להתגבר. עבדה בשקט, בצנעה וברצון עז להביא תועלת.
באחרית ימיה חלתה והיתה מאושפזת בבית רמז שבחיפה. גם כשנתערפלה דעתה, היתה הודיה, שקשורה היתה בכל נימי נפשה לרמת יוחנן, שבה ומבקשת לשוב הביתה. בחורף תשל"ה בא הקץ לייסוריה, היא נפטרה והובאה למנוחות באדמת הרמה.
