ורד גלינקא
ורד נולדה ברמת רחל בשלהי 1955, בת שלישית להוריה, אחות צעירה לרני ואורנה. כבר מינקותה היתה ג'ינג'ית, לא רק במראה החיצוני אלא גם באופיה- טמפרמנטית היתה ומלאת חיים. היא התפתחה יפה, דברה מקטנות וידעה להביע את רצונה. בת עשרה חודשים בלבד כבר החלה ללכת בכוחות עצמה. בת עשרה חודשים היתה גם כשהתייתמה מאביה, סא"ל שמואל גלינקא ז"ל, אשר נפל במבצע סיני בשנת 1956, בטרם הספיקה ורד להכירו.
כשמלאו לה שלוש וחצי שנים, עברה עם משפחתה, אמה, אחיה, סבה וסבתה, לרמת יוחנן וכאן גדלה והתחנכה, תחילה בגן שיבולת ואחר-כך בבית הילדים ובבית החינוך בגוש זבולון. מקובלת בקרב בני גילה ואהובה על המטפלות והמורים. ילדה אדמונית ומיוחדת, עירנית, מוכשרת, תקיפה בדעתה, אחראית ומקורית. "באחריותה ובטוהר מצפונה היתה תמיד למופת בכיתתה", מספרת טובה לביא, מורתה, "תמיד שמרה על הכלל: נאה דורש ונאה מקיים… אולם סגורה ומסוגרה כיריחו היתה, כאילו מזהירה: מה שמתרחש בפנים, בלב עמוק, זהו רכושי הפרטי ולאיש אין רשות אפילו להציץ!".
כיתתה של ורד קטנה היתה ולמודת בעיות וכפתרון להן נשלחו הילדים ללמוד בכיתות ההמשך בבית הספר ב"סולם צור", בית ספר גדול יותר ורב אפשרויות. ורד השתלבה בו יפה מבחינה לימודית וחברתית. זמן קצר היא ניגנה בפסנתר וניסתה כוחה גם בציור בחוג של אלכס פרץ. לקראת סיום לימודיה בבית הספר כתבה עבודת גמר טובה מאוד על יהודה עמיחי, ובתום בחינות הבגרות התגיסה לצבא. היא הגיעה לסיני ליחידת שריון, כמו אביה שהיה מפקד חטיבת שריון באחרית ימיו ונפל בסיני. היא שירתה כמשקית סעד, תפקיד קשה ותובעני אותו ביצעה היטב וברצינות. עם שחרורה מצה"ל התלבטה עם עצמה קשות והחליטה שלא לחזור הביתה, לקיבוץ. היא חיה בחיפה ועבדה בעבודות שונות.
בסוף ימיה עברה דרך יסורים קשה ולא יכלה לה.
בת עשרים ושתים היתה במותה.
