פרידה מורה ולנר ז"ל
הרחק מרמת יוחנן, כאן, בגליל העליון, בקשה ורה לנוח מנוחת עולמים. יש בהחלטתה זו אמירה ברורה ומרגשת מה לה הבית הזה בכפר בלום, מכל הבתים שהיו לה בחייה. אין תימה שוֶרה, בת לדור שמנעוריו גורש ונדד והיגר ועזב והחליף בית שוב שוב, בחרה לשכון לנצח במקום הראשון בחייה שבו נמצא מנוח של ממש לכף רגלה, שבו הגלידו הפצעים, שבו זקפה קומה, שבו עשתה מעשה בראשית אישי וקבוצתי, שבו היתה שותפה לחבלי לידה והקמה של קיבוץ צעיר, שבו הקימה משפחה עם אלוף נעוריה, שבו הפכה לאם וגידלה את ילדיה. ואנו, אנשי רמת יוחנן, הקיבוץ האחר שהיה לה בית זה 40 שנה, מכבדים את בקשתה זו, כפי שכיבדנו את האישה מעוררת הכבוד הזו בכל שנותיה בינינו, נפרדים ממנה בצער ומלווים אותה כאן למנוחה שכבר כל כך ראויה לה.
בשנים האחרונות שהתה ורה ב"חמדת אבות", הבית הסיעודי ברמת יוחנן. באחת, נעלמה מהמרחב שבו היתה נוכחת שנים רבות, נוכחות פעילה ומשמעותית. ורה הנמרצת, הפעלתנית, הלכה והזדקנה, איבדה את מאור עיניה, התקשתה בהליכה והיתה רתוקה לכסא גלגלים. כעת היתה תלויה באנשים שיסעדו אותה. והיא קבלה את הדין. התמודדה עם תקופה קשה זו בחייה כשם שהתמודדה עם תקופות קשות אחרות. החיים לא פינקו אותה, וזאת בלשון המעטה!
נעוריה נקטעו באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בת 17 נכנסה למחנה ובת 20 יצאה. "הרבה פעמים חשבתי איך קרה שנשארתי בחיים", סיפרה, "אין לי תשובה ברורה. מזל? ואולי הגיל ומצב בריאותי עזרו לי לשרוד? הייתה בי תשוקת חיים, יצר וגם סקרנות לראות ולדעת". בסיום המלחמה כאשר הבינה שהיא אמנם חופשיה ויכולה לעשות כרצונה, הבטיחה לעצמה שלעולם לא תתלונן. היא שמחה שיצאה משם בריאה פחות או יותר ושפויה. "עצם העובדה שאני בכל זאת מקטרת", כתבה לימים, "מוכיחה שהכל בסדר…".
אנו, ברמת יוחנן, לא הכרנו את ורה ב-30 שנותיה הראשונות בארץ. על כך יש ודאי מן הנוכחים כאן שיֵדעו לספר טוב מאתנו. היא הגיעה אלינו בבגרותה, לאחר שהתאלמנה מאבי ילדיה וקשרה קשרי זוגיות חדשים עם חברנו עמנואל בן-טל ז"ל. אישה בת למעלה מ-50, שחוויותיה המעצבות כבר מאחוריה וכך גם גידול ילדיה. חרף כל הקשיים שניתן היה לצפות כי יעמדו בפניה מטבעו של כל שינוי, השכילה ורה, אישה למודת מעברים ותמורות, להשתלב בינינו. היא לא התקשתה להתבסס מחדש בקבוץ ותיק עם אורחות חיים ייחודיים, ליצור קשרים ולבסס אמון עם החברים הותיקים ועם הקהילה כולה.
מלאת חיים היתה, סקרנית לנעשה בסביבתה הקרובה ובתבל ומלואה, שותפה פעילה ומעורבת בקהילה, לא מוותרת על שום טיול או מפגש, חיונית ושמחה בחלקה למרות המשקעים והזכרונות משנות התופת באירופה, אותן חוותה על בשרה באופן הנורא ביותר.
היא לא היתה אף פעם בבחינת "נקלטת" או "זרה" ברמת יוחנן, ולא בכדי. באישיותה המיוחדת נשתלבו נסיון ארוך שנים בחיי קיבוץ ותכונות טרומיות שעמדו לה מלידה ומבית הוריה: אישה איכפתית, חושבת, חרוצה ומשקיעה, אשת תרבות ואשת שיח. העמידה לשרות הקהילה את כולה: כשרונות, כישורים, ניסיון חיים עשיר ונועם הליכות. בכל מקום בו לקחה חלק פעיל ראתה את האדם העומד מולה, את צרכיו ומצוקותיו ועשתה ככל יכולתה לעזור, לתמוך, לכוון, ולממש עד תום את תפקידה והפוטנציאל הגלום בו. כך במרפאה אליה הצטרפה כאחות בבואה לרמה, כך בועדת הבריאות, כך בפעילותה האינטנסיבית ב"ועדת הקשישים" וכך גם בקליטת עלייה, עת שמשה שנים ארוכות כאם בית לתלמידי האולפן לעברית.
בשנת 2004 הוענקה לורה תעודת "יקיר קליטה" ע"י הסוכנות היהודית בטקס מרשים ומרגש. בכך, היא זכתה להוקרה על עבודתה ההתנדבותית ארוכת השנים באולפן, על מסירותה הרבה ודאגתה לכל צרכי הבריאות, הביגוד, השיכון והמזון של התלמידים, עולים חדשים שרמת יוחנן היה ביתם הראשון בארץ בתקופת הלימודים באולפן לעברית. מי כמוה הבין מהם חבלי קליטה… על פועלה זה, שבו התמידה עד גיל מופלג למדי, ועל יחסה האמהי, היו התלמידים אסירי תודה לורה והשיבו לה אהבה.
ועכשיו הגיעה שעת פרידה. קצת קשה לחוש זאת בחומו היוקד של עמק החולה, אך סתיו עכשיו בארץ ו"הסתיו", כדברי המשורר, "את העצב אוהב, / ושלכת… שלכת בלב…".
ורה יקרה- הערב תתחיל שנה חדשה בעולמם של יהודים ואת נותרת על סיפה. רמת יוחנן נפרדה בשנה שחלפה מחברים רבים-רבים וכל אחד שנפקד מן השורה השאיר אותה קצת אחרת, וכך גם את. בשם חברי רמת יוחנן וילדיה אני נפרד ממך היום בצער, אך בגאווה ובהודיה על ארבעת העשורים שחיית בינינו. נוחי לך בשלום על משכבך, את ראויה למנוחה, והפעם – בעולם שכולו טוב.
עירית, אלדד ויאיר, הנכדים והנינים, משפחת בן-טל שלנו ובית כפר בלום- אתכם אנו בצערכם – צערנו.
ועוד דבר שראוי כי יאמר במעמד הזה: עם מותה של ורה תמו מעל אדמת רמת יוחנן החברים שורדי השואה. בכל שנותיה בינינו מגויסת היתה ורה לשימור הזכרון, נכונה לספר לבני הנעורים פעם ועוד פעם, טרם צאתם למסע לפולין, את קורותיה במלחמה, להדליק מדי שנה נר זכרון בטקס יום השואה, כשהיא מונה את שמות יקיריה שאינם. כעת עלינו המלאכה לשמור על הזכרון שציוו היא ובני דורה עלינו ואנו מתחייבים שכך נעשה.
יהי זכרה ברוך.
