"בגידת הגוף, נאמנות הרוח" – לזכרה של זהר לקח 

זהר, כך קראו לה הוריה. שם עברי, צעיר, חדש, חף מכל שמץ של גלות.

ובתמונות מאז, מראשית שנות ה-30, אכן ניבטת ילדה זוהרת, עיניה גדולות וכחולות, פקוחות לרווחה אל תבל ומלואה, בורקות משמחת חיים ומתום ילדות, שלא מסגירים ולו שמץ של קושי מן הקשיים שהיו נחלת הילדים בימים ההם ונחלת הוריהם החלוצים.

הוריה של זהר נפגשו בבית אלפא. אבא, אברהם סמט, הוא צמד, הגיע לקיבוץ שלמרגלות הגלבוע כחלוץ והיה שותף לבניין המשק וענף הצאן כמעט מראשיתם. אמא, דוחה מנור, לבית קוטוביץ', הגיעה לשם כנערה והיתה חניכה בחברת הילדים הראשונה.

את דרכם המשותפת עשו בני הזוג דווקא בתל-אביב, שם התגוררו בני משפחותיהם ושם נולדה זהר. אלא שנישואיהם לא האריכו ימים וזהר הפעוטה חלקה את זמנה בין אבא לאמא, בין הגן שבעיר לגן שבקיבוץ, בין חוף הים של תל-אביב ובין העמק.

זהר, בבת עין היתה לאמא ולאבא, וצמד, איש רוח האוחז בעט סופרים ומשוררים, הִרבה לכתוב שירים על אודות בתו יחידתו, שירים רווי אהבה והתפעלות, אותם נהג לפרסם ב"דבר" וב"דבר לילדים", תחת שם העט "אבי-זהר".

כשהיתה זהר בת-6 חזרה גם אמא לקיבוץ והקימה משפחה חדשה. אז נולד אחיה היחיד של זהר, מיכאל שנל ז"ל.

הילדות בבית אלפא בימי הראשית ההם היתה שילוב בין פסטורליה של עמק והר, סחנה וואדי קקאו, חדוות יצירה ובניין, לבין קשיי קיום, חום לוהט, חינוך נוקשה ומצב בטחוני רעוע. אבל איך כתב פעם אלישע? "ילדי בית אלפא לא בוכים". ובמלים אחרות: ילדי הדור ההוא הם ילדים המחניקים בכיים, מישירים מבט לקשיים ומזדהים עם מעשי הוריהם הבוראים מציאות יש מאין. וככאלה הם גדלים להיות אנשים בעלי חוסן נפשי, אנשים הפועלים מכוחם של ערכים, המזדהים עם דרכה של המדינה ועם חיי הקיבוץ ומגויסים למשימותיהם.

ב-1940 בא השבר הגדול בבית אלפא ובעקבותיו הפילוג והמעבר לרמת יוחנן. זהר הקטנה שוב נודדת, שוב מחליפה נופים ואנשים וקודים של התנהגות, שוב מסתגלת… "הייתי אז ילדה קטנה, בת שמונה", סיפרה, "ולא הבנתי דבר. ראינו את החברים, והחברות בעיקר, בוכים ולא ידענו על שום מה. אנחנו דווקא שמחנו על שנוסעים רחוק-רחוק, מעבר להרי החושך".

מאז זהר ברמת יוחנן, בשר מבשרו של המקום. הריבוי המשמעותי במספר הילדים ברמת יוחנן עם בואם של ילדי בית אלפא הביא להקמת בית החינוך בגוש זבולון, שם למדה זהר עד סוף כתה י"א, אצל המחנכים הגדולים של אז: נחמה, פולני ויהודה מסינגר. זאת, כמובן, לצד עבודה במשק הילדים ובענפי הקיבוץ. את שנת הלימודים האחרונה למדו זהר ובני כתתה ב"י"ב המקובצת" במדרשת רופין ובבית ברל. כנערה היתה מן המחוללות הראשונות בעומר ובחגי הגז, מן הקשריות בקרב על רמת יוחנן במלחמת העצמאות. נעורים עשירים היו לה ומאתגרים לא מעט…

כנערה הכירה זהר את משה לקח, שהגיע הנה עם הכשרה של הפלמ"ח שהתעתדה להקים את קיבוץ יזרעאל. הוא "נראה כל כך אבוד ונבוך עם תלתל על המצח", סיפרה, "אני התאהבתי בו מיד, אך עבר זמן עד שהוא ידע זאת". הימים ימי מלחמה ובדרכה חזרה הביתה מאחד הביקורים ביזרעאל דרכה זהר על מוקש ונפצעה ברגלה. מפויחת וכאובה זחלה אל הכביש, משם פונתה לבית החולים בעפולה.

פציעתה, אותה נשאה מאז, לא עצרה אותה מלבנות את חייה ולהיות חברת קיבוץ פעילה, תורמת וחרוצה, אם כי העובדה ש"סחבה מאז רגל", הגבילה אותה בדרך כלל לעבודות שניתן לבצען בישיבה.

ב-1950, מיד כשסיימה את חוק לימודיה, נישאה זהר למשה. ברוח הימים ההם כתב יונתן עזריאלי תוכנית היתולית במיוחד לאירוע, ופזמונים שבוצעו ע"י חבורת "צנע קול" המקומית: "זהר בת צמד כלה מהודרת/ עיניה כחולות, צמתה מתבדרת./ כשרונות לה רבים כידוע ב'חבר'/ מאמר אף הדפיסה 'תרבות בעם עבר'./ על כן חתונה פה כיד המלכה/ אורחים נאספו שורה ארוכה…"

זהר ומשה בנו את ביתם ברמת יוחנן, כאן נולדו וגדלו בניהם, עֹפר ואידו. שניהם, זהר וגם משה, היו אנשי עשייה ואנשי חברה כל ימיהם. לצד עבודות היום-יום היתה זהר לאורך השנים חברה כמעט בכל הועדות ודעתה חשובה ונחשבת. ולצד זאת תרמה מכשרון הציור שלה לצרכי תרבות וחג: מעטרת את ההגדה של פסח, כותבת מודעות ועוד… ועוד…

גולת הכותרת של מפעלות שניהם ברמת יוחנן היתה ללא ספק הקמת פלר"ם. זהר, אגב, אף היתה זו שהגתה את שמו של המפעל. תחילה היה זה משה שנמנה על "חמשת המופלאים" שהגו ולמדו והקימו בעשר אצבעותיהם, ביצירתיות וחריצות שלא ידעו גבולות; אך עד מהרה היתה זו גם זהר, שנענתה לבקשת מישקי להחליף באופן זמני בהנה"ח חבר שנסע לחו"ל ונשארה במפעל 31 ושנים.

ב-1976 נסעו משה וזהר לוינה בעקבות עבודתו של משה במפעל מקומי. מה עשתה זהר בשלוש וחצי השנים שחיו שם? נסתפק בהגדרתה: "סייעתי למדינת ישראל בתפקיד חסוי".

בשנים אלו וגם אחר כך ראתה עולם, בין היתר בביקוריה את מיכאל שבאקוודור ואת עופר שבארצות הברית. אלא שגם אחרי ההתנסות בחיים עירוניים-פרטיים אמרה: "אני מרגישה שהקיבוץ היא דרך החיים הטובה ביותר. האדם תורם ונתרם".

כשסיימה זהר את עבודתה בפלר"ם פנתה להיות חשבת השכר בהנהלת החשבונות של הקיבוץ ואחר כך – זכה בסגולותיה הארכיון: ידיעותיה בתולדות המקום – מופלגות, זכרונה – אין שני לו, קפדנותה בכל פרט – נכס גם היא, ולצד כל אלה – מיומנת בעבודת מחשב, בשנים שהדבר עוד לא היה כה רווח ומקובל. היא התמידה במחשוב גליונות העלון ההיסטוריים וגליונות "ברמה" החדשים ובקטלוגם כל עוד עמד לה כוחה ובריאותה אפשרה זאת והיתה סקרנית ותאוות דעת עד יומה האחרון כמעט. אך לגוף דרכים משלו…

אט אט, מחיים ארוכים של מעש הלך הגוף ונחלש, המחלה הלכה והשתלטה על כל חלקה טובה ולבסוף נותרה רק היכולת להתבונן בנעשה ממושב כסא הגלגלים בו נעזרה בשנותיה האחרונות, מבלי ליטול בו עוד חלק פעיל. אך גם אז לא אשה כזהר תהיה ממורמרת. באצילות נפש, בהשלמה בפקחון עברה להתגורר ב"חמדת אבות", מעריכה את היתרונות, ראלית נוכח מצבה, מוצאת טעם ועניין בשיחות שנזדמנו לה ובעיתונים שעברו תחת ידה, נהנית מעוד סיגריה ועד אחת, מצניעה את כאבי הגוף החולה ומחייכת לכל הבא במחיצתה. כך עד כלות. איך כתבה נעמי שמר? "בגידת הגוף, נאמנות הרוח/ שרידי הזהר של הנעורים". "אבל", הוסיפה שמר וכתבה: "גם צער-הפרידה – הוא לא ימחק/ את סוד הזהר של הנעורים/ והוא קורן אלינו ממרחק/ כי הוא מן הדברים שנשארים".      

זהר יקרה, באה עת פרידה והיא קשה לנו ועצובה, אך לך ודאי הוקל ויש בכך מן הנחמה.

עפר, אידו, נכדים ונינים וכל בני המשפחה בארץ ובחו"ל – צר לנו על אמא ועל סבתא זהר. ביתה אמנם נסגר היום, אך בית רמת יוחנן הוא ביתכם תמיד.

זוהר'קה יקרה –

נאחזת בחיים, אהבת את החיים. תמיד ראית, לדבריך, את חצי הכוס המלאה. זה היה סוד הקסם שבך. באתי אליך לחזות ולשמוע וללמוד ממך מהי הסתכלות אופטימית, וגם מה טיבה של קבלת הדין. מה נשמע? שאלתי, תלוי איפה שמים את האוזן – ענית… ואת בחרת להניחה במקום שם תשמעי רוח חיובית.

קבלת אותי בעינייך הכחולות הפקוחות לרווחה, בחיוך, ובהנפת יד. לא חדלת להתעניין בנעשה בקיבוץ אליו היית קשורה בכל נימיך. סיפרת רבות על ילדותך בבית אלפא, ועל הקשרים המיוחדים שהיו לך עם אבא. על זרי הפרחים שהביא לך מן הגלבוע, על הטיולים שטיילת עמו בסביבת הקיבוץ, על הספורים שסיפר לך מעולמו העשיר. עד יומך האחרון היית הילדה הקטנה שלו המביטה מלמטה למעלה וגומעת את האהבה ואת החוכמה שהעתיר עליך בחייו.

מאז נקבע ביתך בחמדת האבות, קבעת לך מקום בפינה הצפונית של הבית, ישובה בכסא, סביבך עתונים וספרים והסגריה הנצחית בפיך. יום יום עם שחר "הערת את היקום". ישבת מול היום העולה צופה בעננים השטים בשמים, בעצים המשתנים עם חילופי העונות, הקשבת לציוץ הציפורים הנעורות, ליווית במבטיך את ההתרחשות בכביש שממול: איך ילדים והוריהם בכלי רכב מסוגים שונים מתחילים יום חדש. הכל עניין אותך והסב לך תוכן, חוויה ושמחה גם בתקופה בה היית כלואה בגופך הבוגד, ישובה חסרת אונים בכסא.

זוהר'קה – יקרה.

הכסא בפינה שלך נותר מיותם. הפינה ריקה, היד המונפת עייפה, הסיגריה האחרונה כבתה, עכשיו את נחה מהמלחמה על כל טיפת חמצן, מהכאב ומהסבל.

נוחי אהובה. יקרת לי מאד. תחסרי לי.

לזכרה של זהר לקח ז"ל – אבי אוסמי

לפני למעלה מ 40 שנה דרכתי לראשונה במסדרונות פלר"ם.  מישקי ראיין אותי ובתום הראיון החליט שאתחיל מיד. הוא עשה לי הכרות עם זוהר, מנהלת החשבונות (אפשר אולי לומר ה"מיתולוגית") שתהיה בתוקף תפקידה יד ימיני בשנים הראשונות בנושא החשבונאי.

צריך לזכור, שבאותם ימים המחשבים היו בחיתוליהם ומרבית הניהול והפיקוח על הפעילות היו עדיין ידניים. זהר היתה מקפידנית אובססיבית למדי בתחום (מה שלעתים גרם לחכוכים עם הסביבה שהיתה אמורה לעמוד בסטנדרטים שלה, דבר שלא היה קל כלל ועיקר).

מעבר לסיוע החשוב שלה לעבודתי ומילוי מסור ונאמן לעבודתה שלה, זהר "טיפלה" בי גם במישור ה"קולינרי". דאגה שאגיע באופן קבוע לצהריים בחדר האוכל של הקיבוץ ובדרך כלל גם התלוותה אלי.

עובדה זו סייעה לי בהשתלבות מהירה של ה"עירוני" שהגיע לקיבוץ… מי שאינו מורגל ל"אכילה שיתופית" בהחלט אמור להבין גם את חשיבות הסיוע הזה…

בשנים האחרונות טרם פרישתי, זהר כבר לא עבדה במערכת ובמקומה נכנס דור חדש, מיומן ונאמן שעוסק בתחום החשבונאי, הפיננסי והבקרתי התואם את נפח הפעילות, שגדל מאז שהגעתי בערך פי 150 או 200.

צר לי, שכל שלושת האנשים הקרובים אלי, עימם התחלתי לעבוד: מישקי, חגית וזוהר אינם איתנו עוד.

יהי זכרם של כולם ברוך – לכולם מגיע.

אבי אוסמי רו"ח

סמנכ"ל כספים פלר"ם עד אוגוסט 2010