"אחרי הכל את שיר" – פרידה מזכריני
זכריני איננה. נותר רק הד קולה… "עכשיו הזמן 'שלום' לומר ולהפרד בשיר".
אני מודה שבשבילי דברי הפרידה הללו הם גם אישיים, ולכן בניגוד להרגלי אפתח בכך… זכריני אהבה ילדים שרים ומנגנים ואם זיהתה בילד את הכישרון והוא הוכיח רצון ובעיקר התמדה, היא היתה מאחוריו ומלפניו ומצדדיו, כפי שיוכלו להעיד כמה וכמה מן הנוכחים כאן, שפעם היו ילדים… היא מצאה את מורי הנגינה הכי טובים, נכחה בכל קונצרט תלמידים, הדריכה לקראת כל הופעה בקיבוץ ואף ליוותה בעצמה בפסנתר ופתחה את השער להתפתחות אישית גם בגופים המוסיקליים התנועתיים לנוער. היא לא הרבתה במחמאות מילוליות, שהרי לפני הכל היתה בת חלוצים קשוחה, אבל קשה היה שלא לחוש בהן במבטה המלווה ובמעשיה. אני בעצמי חשתי בכך לראשונה כשאפשרה לי, מה אתם יודעים?, בניגוד לתקנון, להתחיל ללמוד נגינת אקורדיאון כבר בכתה ב', עוד לפני שנשלחנו ככיתה לשעורי חלילית כמקובל. באותו הגיל נתנה לי את הסולו בקול הגבוה ב"אין אדיר" וב"חד גדיא", סומכת עלי שאגיע עד למעלה ולא אפשל. כשהכניסה אותי בכתה ז' למקהלה הבוגרת של פסח וכעבור עוד שנה-שנתיים לרמקולית, לאושרי לא היה גבול, וכששלחה אותי למקהלת בני הקיבוצים (זכרה לברכה), כבר חשתי שהיא רואה בי עתודה למקהלת האיחוד, היש כבוד גדול מזה? תעודת כשרות מוסיקלית סופית קיבלתי כשפנתה אלי להחליף את תמר רז המיתולוגית, בשירת "שיר השירים" של יוסף ירון בפתיחת ליל הסדר, לאחר שזו עזבה את הקיבוץ. את הרעד שחשתי אז אני יכולה לחוש גם עכשיו…
אז כן, בני רמת יוחנן משך כיובל שנים נחלקו לשניים: אלו שנתכבדו בתואר זמר ואלו שנאלצו להסתפק בתואר קריין. את החלוקה הזו עשתה, כמובן, זכריני בחזרות למקהלת הילדים של פסח. מי ששר אז במקהלה של זכריני לא יישכח את הקולות גם בבגרותו, ואם צריך יפרוץ גם מתוך שינה, ב"לקושש קש לתבן", ב"תבן אין ניתן לעבדיך" או ב"ליל שימורים" וישמור, כמובן, על המקצבים המתאימים וההטעמות המדויקות. אלו ש"נבחרו" להיות קריינים, ידעו אמנם מה חשבה "האורים והתומים" על שירתם, אך זכו אף הם ממנה למתנת חיים של מיומנות קריאה מוקפדת והם לעולם לא יפסחו בקריאתם בקול על אף נקודה, פסיק או דגש, ולו הקל שבקלים. כתלמידתו של יהודה שרת היא לא ידעה פשרות וכל מילה שכתב בהוראותיו שבפרטיטורה היו קודש: "רָטוּט וְדָבוּר" אכן היה "רָטוּט וְדָבוּר". וכשהגיע ליל הסדר וידיה הונפו אל על וכל הקולות והכלים חברו זה לזה בהרמוניה, שנדמתה לי, כילדה, כמושלמת, היה זה כאילו הונף בחלל מטה קסם. אז, לראשונה אחרי שבועות של חזרות מפרכות, אורו פניה ונדמה היה שכל הציפיות, האכזבות והכעסים, היו כלא היו… זאת, כמובן, עד אשר העז מישהו מן המסובין בקהל אי-שם בקצה מערב, לומר משהו לחבר היושב לצדו על ספסל העץ שבקופסת הסרדינים המכונה "חדר אוכל" וזכה מיד לדעת ברקיעת רגל ובמבט שלא משתמע לשתי פנים מה חושבת עליו המנצחת…
כי אצל זכריני נתחברו ברגע הזה, הקדוש, שלושת עמודי התווך של בניין חייה: המוסיקה, העברית והחינוך, ואלו היו מחוברים למעשה גם בעשייתה היומיומית:
כמטפלת בבתי הילדים, לא רק הקפידה שהילדים יאכלו וישתו, ישכבו לישון ויתעוררו לבית הספר בזמן, אלא גם טיפחה את העברית שבפיהם ואת יכולות השירה והמשחק לעת חג ומועד. כמורה באולפן לעברית, לא רק הקנתה את ה-א'-ב' לעולים שזה מקרוב באו, וכן את הזמנים, הבניינים וההבדל שבין לשון זכר לנקבה, אלא גם הרביצה בהם ציונות ולימדה אותם שירים עבריים בזיקה לכל נושא הנלמד בכתה. רק כך, האמינה, יקשרו בנפשם לארץ החדשה ויהפכו לישראלים של ממש. ומעל הכל –כמרכזת ועדת המוסיקה משך שנים ארוכות וכמדריכת הילדים בשירה, לא רק שקדה על הקניית צלילים ומקצבים ועברית מוקפדת, אלא היתה גם מחנכת שהאמינה ששירה, ובעיקר שירת מקהלה, היא תרבות ושחינוך, של הילד המופיע כמו גם של קהל המאזינים, אינו מילה גסה.
אז לסיכום ההקדמה, שכבר נגעה בעצם בעיקר, אני רוצה להגיד לך, זכריני, תודה. תודה שהיית לי מורת דרך, תודה על החיידק שדבק בי לא מעט בזכותך. על הקשיחות, אגב, אני עוד עובדת…
אומרים על מפלס הכנרת שהוא גם מפלסו של המורל הלאומי. ספק אם הצליחה זכריני לחוש בעודה במדרונם העצוב של חייה במפלס המים העולה ועולה בימים האחרונים. אילו ידעה, היתה ודאי מתמוגגת משמחה, שכן כנרת היא זכריני וזכריני הי כנרת, גם אם, בלשונה של רחל המשוררת "צו גורלה היה להיות רחוקה מגבוליה".
זכריני נולדה ביוני 1933, שלישית מארבעת ילדיהם של שפרה ושמואל זמירין, חלוצי העליה השלישית. שמה הייחודי ניתן לה בשל המועד שהועיד לה גורלה להיוולד, השבוע שבו נרצח מי שהיה ממנהיגי תנועת העבודה, חיים ארלוזורוב. שם זה, הנדיר והעדין, שהוא גם שמו של פרח, היה כפשרה בין הוריה כדי שלא תקרא, כפי שרצה אביה, רחמנא ליצלן, ארלוזורה.
זכתה זכריני, ככל ילדי כנרת בדורות הראשונים, שתהא ילדותם מתועדת לימים בשיריה של בת המשק, נעמי שמר, מה שהעניק לה חיי נצח בתודעת הרבים אך גם פרש עליה דוק של פיוטיות רומנטית שספק אם היתה במציאות הימים הקשים ההם. ילדותם אכן עברה בין דשא לאבן, בצל חורשת האקליפטוס, בשכשוך רגליים בירדן ובטיולים קטנים וגדולים, אבל היו גם גבעת עפר עם שמש וקוצים והחמסין שצריך היה לשבור, והיו התותחים שרעמו מעבר לירדן והאובדן הגדול במלחמת השחרור של חברים מאותו הכפר, עם אותה קומה ואותה בלורית שיער… אנשי כנרת היו אנשים קשים, תובעניים, אידיאולוגיים, עם חלומות גדולים ואפס פשרות, אך גם אנשי תרבות ורוח ואופקים רחבים ובצלמם ודמותם, במידה רבה, עם הדבש ועם העוקץ, עם המר והמתוק, צמחה זכריני להיות הדמות שכולנו הכרנו.
בבית החינוך בבית ירח פגשה זכריני את איתן שטייף ע"ה, בן רמת יוחנן, שנשלח לשם במסגרת "חילופי סטודנטים" של תלמידי פרא בין בית החינוך שבעמק הירדן לבית החינוך ש"בגוש זבולון" והשאר, כפי שנהוג לומר, הסטוריה. ברבות השנים, אחרי השירות הצבאי והמעשה החלוצי בהאחזות עין גדי, יקימו השניים את ביתם ברמת יוחנן.
חמישה ילדים נולדו לזכריני ולאיתן, בת וארבעה בנים, וכולם בדמותם: מוכשרים כמו שדים, רחבי אופקים, חרוצים, חריפי מחשבה, חדי לשון וקלי כתיבה, אנשי קיבוץ מגויסים ואנשי תרבות. נחת…
וכשהכל נראה, כנראה, למישהו אידילי מדי בתמונה הזו, עלה הכורת על השלמות המשפחתית ולקח באכזריות את אורי, קצין בסיירת הצנחנים, עלם חמודות שכל עתידו לפניו. השבר היה גדול. "בבת אחת חדלים להיות…", כתבה זכריני, "תום, נעורים, התמודדות עם חולשות, מוסיקה, עדינות נפש, נבטים ראשונים של בטחון עצמי, חוש הומור עוקצני, תלתלים, חיוך מקסים, רגלים עקומות, כתב-יד בלתי קריא, צלילים, חצוצרה, תקליטים בשבת בבוקר, סנפלינג בשבת אחה"צ, טיולים, ספורט, אהבות קטנות וגדולות, חברות…". בשברונה התקשתה זכריני להבין איך עולם כמנהגו נוהג, איך אנשים קמים ליום עבודתם כאילו לא קרה דבר, איך חדר האוכל הומה כבכל הימים…
אבל זכריני, כדרכה, זקפה קומה. אל עבודתה בבית הילדים לא חזרה אלא יצאה ללימודים של מורי אולפן ומקורות ישראל, אך אל המוסיקה – חזרה גם חזרה: אל שורות מקהלת האיחוד שבה שרה למן ראשיתה (זכריני הקפידה להגיד שלא מן ההתחלה אלא רק מן הכנס השני) ובמשך למעלה מיובל שנים, ואל העשייה המוסיקלית והתרבותית בקיבוץ.
ולצד עשייתה האינטנסיבית, ממש עד לפני שנתיים, היתה סבתא למופת: לנכדיה שבקיבוץ ולאלו שבארה"ב, משמשת גב איתן ומסור להוריהם הבונים קריירות, מלווה כל אחד מהנכדים המגלה ולו קמצוץ של מוטיבציה מוסיקלית. כשרון הלא יש לכולם ובשפע.
את שנותיה האחרונות של זכריני ניתן לתאר במושגים מוסיקליים כ"דימינואנדו של החיים", החלשה הדרגתית של עוצמת היותה במיומנות השמורה לזמרת היודעת לתמוך את שריר הסרעפת, לשמור על האוויר לבל יחמוק בבת אחת, ולשחררו טיפין טיפין עד כלות. ולצדה תמיד-תמיד גדיא, שחר ונחשון, וגור שממרחק, מלווים אותה במורד ומשתדלים להעניק לה כל שביב של נחת, כל הנאה אפשרית ולו גם מעוד קונצרט…
ועכשיו תם. צערכם רינה ואורנה, גדיא, שחר, גור ונחשון בני הזוג, הנכדים והנינים, הוא גם צערנו. גם אנחנו נחסר את אמא-סבתא זכריני ונתגעגע לקולה.
זכריני יקרה,
"אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אשה חיה,
אבל את שיר קיים.
והוא עטוף מילים,
מילים ומנגינה,
וקצב מסוים,
אחרי הכל – את שיר קיים". (שלמה ארצי)
יהי זכרך, זכריני, ברוך.
נורית פיינשטיין
