זלמן בלומשטיין

אין למלא את החלל – משה זמיר

הנה מלאה שנה למותו ועדיין המחשבה איננה רוצה להשלים  עם העובדה, הן זה היה כה פתאומי, כה בלתי צפוי וכה נורא. רוצה אתה  עוד להאמין כי אך חלום רע הוא זה, שעוד מעט ויחלוף. ולפעמים נדמה כי לא שנה אחת, כי אם הרבה שנים חלפו מאז, כי חסרונו כה מורגש וכה בולט לנו לחבריו הקרובים ולחברה בה פעל, עד כי נתארכה לנו השנה הזו בלעדיו והייתה לשנים רבות.

הוא היה איש היסוד – ספוג תורת ישראל והשכלה כללית. בכל דבר חתר לעיקר ולשורשי. כן ידע הוא לעבור על התפל ועל הלא חשוב שבדברים, ולהעמידם בנקודת השקפה יותר כללית, יותר רחבה. דבריו תמיד היו מרוכזים ומסודרים יפה. לשון חדה הייתה לו , היטב ידע להשתמש בה, בתבעו מהחברה, את הנדמה לו לנכון ולצודק.

לפני כשש שנים בא אלינו. בחוזקה עקר את עצמו מתוך הסביבה של עסקנות ופעילות ציונית וסוציאליסטית שהוא היה הרוח החיה בה, במונטריאול שבקנדה. הוא בא  אלינו "לקבוצת הצפון" לחיות ולהגשים את זה שהוא חשב לעיקר. מיד בבואו הרגשנו שהתווסף לנו אדם שיוכל  הרבה לתת ולהעניק לחברה שבה יימצא. עברה רק תקופת הסתגלותו הראשונה לעבודה, והוא התחיל לתפוס לו מקומו הראוי בחיים החברתיים – התרבותיים של הקבוצה. בתור חבר וועדת תרבות, וועדת חינוך, עמד תמיד על משמר ההווי התרבותי של הקבוצה. בייחוד התמסר להכנסת תוכן ועניין לחגים המסורתיים, כמו לכל מיני נשפים ומסיבות חברים שונות שנערכו בקרבנו מרוכז וחרד היה מתהלך במשך כל זמן ביצוע התוכנית, שברוב המקרים היה היוזם והאחראי.

חבר מסור למפלגה, למפלגת פועלי א"י, אך היה לו להשלים לחוסר הקו הברור שלה, או יותר נכון לחוסר המפלגתיות. תמיד צפה בקוצר רוח לעמדת מפלגתו, משאלות שונות שנתעוררו בחיים הציבוריים בציונות וביישוב. אך כשנתברר כי אין העמדה מזדהה עם עמדתו, לא היה כמוהו לוחם על נקודת השקפתו הוא המיוחדת.

לא רבים הכירהו בתור חבר וידיד קרוב, כי מתרחק היה באופיו, אך לא מעטים היו אלה שמצאו בו סעד לפתרון שאלותיהם הפרטיות. כי מוכן תמיד היה להקשיב לאלה הקרובים לו, ולהלן בהצעתו הנבונה עצת אח גדול, ותמיד היה הוא המעורר לשיחה ולגילוי לב.

לפני כשנה, כשהחיים הפנימיים אצלנו בקבוצה, הלכו והסתבכו היה הוא האדם שאליו סמכו חבריו ביותר, שיוכל להוציא את הדברים למרחב, לפתרון הרצוי, ודווקא אז, בזמן שהיינו כה זקוקים לו, נקרע פתיל חייו, והוא אז במלוא מרץ לפעולה.

מאוד ניכר חסרונו בשנה האחרונה, ועוד הרבה יחסר לנו בעתיד, כי אין למלא את החלל שנוצר בהילקחו מאתנו.

משה ז.

זלמן/ מרים נוסדורף בלנק

רחוק אתה כבר. שנה מפרידה בינינו, שנה של חיים, חלומות, אהבה. אתה רחוק מכל זה שקוע בלא כלום אין סופי, בלא כלום זה שפעם כולנו נהיה בו. אנחנו כולנו.

קשה לחיים לתאר את המוות. ואתה עדיין חי אצלנו, חי בזיכרוננו. לא נשכח שערך השחור, העיניים הפקחיות כל כך ובייחוד החיוך שלך. עד היום אני רואה אותך מחייך, חיוך לועג קצת, לכל, לכולנו. חיוך של אדם שרואה ללב ומבין בלי מילים ודברים. כזה אני זוכרת אותך בעיקר.

והרבה פגישות בינינו עולות בזכרוני.

הפעם הראשונה עוד בתל אביב – עוד לפני בואי לקבוצה. נדמה לי שאצל מרימינסקי נפגשנו – ואחר כך יצאנו משם יחד ולווית אותי לביתי. אז וגם אחר כך בכל פעם שנפגשנו שם בתל אביב דברת על רצונך ללכת לקבוצה וחיפשת מקום. עבדת בהרבה קבוצות על יד תל אביב ועוד, ואחר כך ספרת לי את רשמיך. אף רושם אחד לא היה חיובי – חוץ מהביקור ב"צפון", בקבוצת "היידסטון". יחד דיברנו עליהם, ועל "קבוצת צפון" שמה על מדרון ההר בגניגר הצופה אל העמק, והזכרנו יחד את החברים ויחד התגעגענו לבוא לשם. וכשפקפקת וחשבת וחיפשת – תמיד אמרתי לך – רק לשם לצפון עליך ללכת. ובאמת הלכת עוד לפני ולא ידעת ולא ידעתי כי כה מוקדם זלמן ייגמרו שנותיך שם.

ועוד אני זוכרת אותך כאן במג'דל – ביום בואי הנה. היה ערב שהגענו מיגור בעגלה. במג'דל ירדנו, מפני שקשה היה לבהמות לסחוב עגלה כבדה למעלה על הגבעה. ירדנו – בהתקרבנו לחורבות. פתאום דמות שחורה עם רובה על הכתף מתקרבת אלינו. אתה היית זה. שמרת למטה במג'דל והיית הראשון לקדמני בבואי הנה. כל כך אמיץ היית אז בעיני – שומר יחידי, בלילה ע"י החורבות ומסביב שדות שחורים ארוכים בלי סוף.

ואחר כך תמונות רודפות תמונות, זיכרון רודף זיכרון. אתה עובד בבאר, ביציקת הבניין. עובד בבניין בבית, בחוץ בכל מיני מקומות. בחורף עטוף מעיל ישן, הולך בבוץ מחוץ לכל זה. מדבר בשיחה, מרצה, יושב בוועד החינוך, רציני מרוכז.

זוכרת אני את היום שבאת מעפולה, "בן נולד לי". כל כך מאושר היית. מעטים כמוך ראיתי ברגעים כאלה. הרגשה שאתה  מתחיל תקופה חדשה בחייך, תקופה אחראית, רצינית. כן, צוחק לנו הגורל, לנו ולחלומותינו.

ואחר כך בא ערב ההוא, ישיבה קצרה – מי ייסע לתל אביב? זלמן, זלמן – פה אחד הצענו אותך, התביעה הייתה חזקה. אני זוכרת יושב אותך בכסא נוח, שחור כולך, פנים, עיניים, הכל שחור, מתוח, כאילו עטוף צעיף שחור, מעונה. האם מרגיש אדם את מותו מקודם? וה"לא" שלך היה מוצק, בלי פקפוקים – "לא אסע לשם".

למחרת עייף ורצוץ יצאת לעבודה, מדוכא עד היסוד ולא חזרת אלינו יותר – זלמן.

זלמן בלומשטיין

כ' חשון ה'תרס"ו – ה' חשון ה'תרצ"ז

עברה שנה מיום המר שבו שוכלנו מבננו היקר, החביב זלמן, שקופדו חייו באופן כה טרגי. פצענו לא הספיק עדיין להגליד במשהו, דמו עודנו שותת עמוק בלבנו הפצוע בלי הרף והחיטוט בפצע חי זה גורם לנו מכאובים וייסורי-נפש נוראים, ממש כאיזמל בבשר החי. מכל מקום הסכמתי לבקשת חבר וותיק, אחד מידידי בני, שביקשני לכתוב ביוגרפיה קצרה מחייו ליום הזיכרון הראשון שלו – הסכמתי מפני כבוד המבקש ומשום כבודו של הנפטר.

נולד בעיר קיידן פלך קובנה במדינת ליטא בשנת 1907 כ' חשון התרס"ז. עוד בגילו הרך ניכר היה שחונן בכישרונות מצוינים. תפיסתו הייתה נפלאה. עוד בשנתו הראשונה היה מדבר כבן אדם ובהיותו בן ארבע השתעשע בספר "אלף-בית" ולמד את הטכניקה של הקריאה. בן חמש התחיל לבקר ב"חדר מתוקן" שבו הייתה שיטת עברית בעברית. "חדרים" כאלה צצו בימים ההם בכל עיר על פי יוזמת הציונים להחייאת הלשון העברית בפי התלמידים. החדר היה חביב עליו מאוד והלימודים משכו את לבו מאוד. בן שבע התחיל לבקר בשעות הבוקר בבית הספר עממי רוסי-עברי, כל הלימודים היו שם על טהרת  השפה הרוסית, העבודה לשתי רשויות אלה בבת אחת הייתה עליו לא נעימה ורצה להשתחרר ממנה. אולם כעבור זמן מה התחבבו עליו גם הלימודים אלה והתקדם בהם בהצטיינות. השנים היו כתיקונם והחיים שטפו במסלולם הרגיל עד פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914. בשנה הראשונה למלחמה לא סבלה עירנו כלום ואדרבה הפרנסה  הייתה מצויה בשפע. אבל כשהתחיל הצבא הרוסי לסגת לאחור ממזרח פרוסיה אחרי מפלתם הנוראה בשנת 1915, האשימו את היהודים בריגול לטובת גרמניה ויצא הגזר לגרש את כל היהודים מפלך קובנה ווקורלנדיה במשך 24 שעות. בעירום ובחוסר כל עזבנו את העיר, התינוקות על הידיים וצרורות קטנים על שכמנו ופנינו לתחנת הרכבת. שם הושיבו אותנו בקרונות משא בצפיפות נוראה וכך נסענו שבע יממות מבלי לעמוד בשום תחנה. שבורים ורצוצים בגוף וברוח ובילדים חולים הגענו לעיר מריופול היושבת על שפת הים האזופי. יושביה היהודים קיבלו אותנו בידיים פתוחות ואחרי יגיעות רבות עלה בידיהם לסדר את הפליטים איך שהוא. בעזרת ציוני העיר התקבלתי כמורה בבית ספר עברי. הילדים שבו לאיתנם והתחילו להמשיך את לימודיהם, וגם זלמן המשיך ללמוד בעברית וברוסית. אחרי שנתיים לגלותנו נפתחה במריופול גימנסיה עברית וזלמן התקבל למחלקה הרביעית, הצטיין בלימודיו והיה חביב המורים והחברים גם יחד. הוא וחבריו ייסדו אגודה בשם "פרחי ציון" והיה מן הפעילים ביותר. מאז התחילה עבודתו הציונית שלא פסקה כל ימי חייו. כך חיינו בשלווה ולא ידענו כל מחסור, כי רחוקים היינו מחזית המלחמה. עד שפרצה המהפכה הבולשביקית ושפעת קלגסים מכל מיני כנופיות הציפו את העיר. וכל כנופיה שתפסה את העיר, ערכה פרעות ורציחות לפי דרכה היא. אחרי הרבה ירחים של אימת – מוות קמה סוף סוף ממשלה סובייטית שהשתדלה לסדר את החיים. זלמן קיבל משרה סביבתית בצרכניה ועל ידו התפרנסנו    בדוחק גדול. אולם המצב הלך ורע מיום ליום וצפויים היינו לגווע ברעב. בשנת 1922 קיבל בני הבכור משרה סובייטית ברכבת והשיג עבורנו רישיון לחזור לליטא.  קיבלנו על שמנו קרון משא, אספנו את שארית הפליטה ועזבנו את העיר מריופול. כשישה חודשים טולטלנו בדרך זו ואחרי הרפתקאות  קשות זכינו לדרוך על סף ביתנו שמצאנו אותו ריק וחרב ברובו. אחרי שנתקבלתי כמורה בבית ספר "תרבות", שבו החיים להיות כתיקונם. זלמן חזר ללימודיו, שקד הרבה על לימודיו ונתקבל למחלקה השביעית בריאל- גימנסיה בקובנה. באותו זמן נכנס למפלגת "צעירי ציון" בקובנה והיה מסור לה בכל לבו ונפשו. בינתיים הגרתי לקנדה ואחרי גמרו את מחלקה השמינית – נסע יחד עם המשפחה למונטריאול בקנדה. בבואו למונטריאול למד באופן אכסטרני כשנה. אחרי כן התקבל למחלקה השנייה באוניברסיטה. אך במהרה עזב את הלימודים משום שלא ראה בהם כל תכלית במטרתו ולשאיפותיו. התמסר כולו לעבודה ציונית. ייסד מפלגת "צעירי ציון" שבה השקיע את כל מרצו וחלק גדול מכספו שהרוויח בתור מורה בבית ספר עברי עממי. עבודה קשה ומיגעת עבד מדי שנה לטובת המגבית של ההסתדרות בארץ. כל שליחי ההסתדרות שבאו למונטריאול היו אורחיו הפרטיים, היו חביבים עליו ביותר. היה גורם חשוב בדבר האיחוד עם פועלי-ציון. נבחר לציר לארצות הברית לוועידת האיחוד. בשנת 1931 הודיעני שהחליט לעלות ארצה – ישראל, להיות אחד מבוניה בפועל ממש, נתתי לו את ברכתי הלבבית ואמרתי לו:  עלה והצלח! ובספטמבר שנה זו עלה ארצה.

על דבר חייו בארץ לא אכתוב כלום, מסתמך אני על חבריו שחיו אתו יחד השנים המעטות האלה ובטוח יידעו הם להעריך יותר ממני.

נסתלק ה' מרחשון תרצ'ז שנת 21,1936 לאוקטובר.

זכרונו לברכה מבלי נשכחנו נצח !

אבא הכותב בדמע ובדם לבו

ד.י.בלומשטיין

ציון לחבר – על זלמן בלומשטיין / יעקב יניב

רק בשעה שיד המוות מגיעה לאדם קרוב, לחבר העומד במחיצתה – הנך מזועזע ומלא הרהורים על בעיה זו ששמה מוות.

עמד חבר על הפגום, חושב ומהרהר על יום אתמול ועל העתיד. נתון בתוך עבודה יחד עם דפיקות פטיש ומהלומות המקבת – תעבורנה כסרט מחשבות שונות: משפחה, ילד, הורים, חברים, חיי חברה וכו' ופתאום – באמצע מחשבה, בתוך תנועת הסרט המחשבתי – נקפדו חיים, פסק הלב לדפוק. הכל, הכל נשאר זכר לעבר… אין עתיד, אין…

בשנה האחרונה בהיותנו בגניגר בא זלמן לבקרנו, זה היה ביקור אצל החברים מאמריקה. בשיחה של חוג מצומצם דבר על הצורך לרכז את כל האמריקאים במקום אחד, את כל אלה, אשר  אין לבם נוטה אחרי הקיבוץ המאוחד. צריך לטפל באופן מיוחד בחומר אנושי זה, אשר חבלי הסתגלות לארץ קשים עליו ולא לתת לחומר זה להתנוון מחוסר מעשה ותקווה.

מורגש היה מתוך דבריו, כי אחריות רבה מוטלת עליו כלפי הטיפול בעליה האמריקאית. הוא אשר התמסר בשנים האחרונות לפעולה הציונית באמריקה, רצה לראות את החלוץ האמריקאי כפעיל ועוזר נאמן לתנועה הקיבוצית בארץ.

גם אחר כך בהיכנסו כחבר לקבוצה חפש לו שדה פעולה בשטח חברתי. המעבר לחיי עבודה ולחיי שיתוף לא היה קל. אבל אחרי שהסתגל לחיים חדשים אלה ואחרי שמצא קרקע תחת רגליו – היטה שכמו לפתרון הבעיות השונות של הקבוצה. בעיקר התמסר לחיפוש תוכן מתאים לחגים בהתאם לחיי החברה. הוא החשיב בחיי חברה את בטויי החג, את פיתוח ההרגשות בימי מועד – כי יש בהם להטביע חותם על כל החברה וללכד את כולם לימי החול הקשים.

ער ופעיל היה למתרחש בציבור. גם רצה לראות את הקבוצה משתתפת בחיי הציבור. התנגד תמיד לצמצום הקבוצה בשטחיה הפנימיים – אלא רצה לראות כל חבר פעיל ומתעניין בשאלות כלליות.

בחודשים האחרונים חשב על כניסה למקצוע להתמיד בענף אחד. רבות מחשבות היו בלבו על העתיד ומה רחוק היה מלעלות על הדעת, כי שיחותיו האחרונות עם חברים על בעיות הקבוצה, שנתעוררו אשתקד – לא יהיה להן המשך!

ביום בהיר של חשוון, ביום זריעה, נקפדו החיים הצעירים לדאבון לב המשפחה, ההורים והחברים. עברה שנה ושוב לפנינו זריעה, בניין ומעשה. יהיו מעשינו יום-יום ובנין העתיד – הנצחת שם חבר יקר אשר לא זכה לראות את התגשמות רעיונותיו.