חיים נבו

חיים נבו

בן חנה ומשה ניימץ

נולד ברוסיה

ח' באדר תרע"ה  22.02.1915

נשוי לשרה

אבא ליגר, ניר, משה ז"ל, וכרמל

עלה לארץ בשנת 1921

הצטרף לרמת יוחנן בשנת 1944

ו' בתמוז תשי"ט  12.07.1959

בן 45 במותו

כיצד מקליטים ?

(לשידור טקס העומר ע"י רמת יוחנן ב- 22.5.1946)

 כתב: חיים נבו

ניתנה האמת להאמר: עד שלא שמעתי כל התוכנית כולה יוצאת ברור ומפורש מתוך תיבת פלאים זו ש"רדיו" שמה – לא האמנתי שהפלא הזה יקום. שכן, כל מי שהיה עד ראיה ושמיעה באותו ליל שימורים, כאשר תוכנית זו הוקלטה על-גבי תקליטים ברמת יוחנן, קטעים – קטעים, רסקי – רסקים, מלה פה ופסוק שם, שירה ונגינה וקריאות קהל – מי שחזה כל אלה במקוטעין – כלו עיניו לאותו רגע  בו יאזין לכולם במחובר, בתסכית אחד.

וודאי שיכולים המהנדסים והמנגנים וכל מי שטרח אותו לילה באמונה, לספר הרבה כיצד ובאיזה עמל רב כרוכה הוצאתם לפועל של דברים ממין זה.

כל מה שאני רוצה לספר הוא: "כיצד משדרים וכיצד מקליטים בקבוצה"….

=============================================================

התכונה לקראת האורחים החלה עוד כמה ימים לפני אותו יום שישי. אלא שבו ביום גבר הרעש למעלה הראש וכל הקבוצה היתה כמרקחה. ומשעברה השמועה במחנה "הם באו !" מיד נתקהלו הכל. עזבה מטפלת תינוק בעריסה, הניחה מבשלת דגים מתבשלים באילפס, זנח עגלון את זוג פרדותיו לא מותרות, שכח הטרקטוריסט לכבות את המנוע – כולם כולם נצטפפו לראות בפלא. ו"המחותנים" הראשיים הם כמובן הילדים.

ואכן היה והיה במה לחזות!

מכונות ממכונות שונות, ארגזים ולוחות, רמקולים וסלילי חוטים, כלי נשיפה מוזרים מפילי אימה שכמותם לא נראו עד כה בקבוצה – ואת כל אלה התחילו להכניס לחדר האוכל.

והיכן ימצא מקום לכל הרכוש הזה?

ואיה מקומה של המקהלה? המקהלה ודאי שתעמוד במטבח.

והמנצח?

המנצח? פשיטא, בדלת שבין חדר אוכל למטבח וכך יוכל לזכות בשני האולמות.

אלא שתכונה זו של חדר אוכל בקבוצה להיות משול לצבי (על דרך שפרשו "ארץ הצבי") ולהתמתח בשעת צורך עד בלי די – מודעת היא משכבר. וראיה נצחת לה – "ליל הסדר"!

ואף באותו  ערב נכנס הכל בשלום, הועמד על מכונו וחיכה לרגע ההתחלה.

אך ניקו את חדר האוכל לאחר הארוחה (למען האמת לא היתה זו ארוחה כלל – הכל נחפזו ולגמור ולהסתלק במהרה) והטקס החל.

המקהלה נסתדרה בחצי גורן לבושה צחורים כבשעת הופעה ממש, מקבילים להם ישבו חברי תזמורת השידור עליזים ומחייכים, המנצח הצעיר והחביב ריכז עיני כולם אל שרביטו, המהנדס הראשי נתן את האות, השרביט הורם, השירה והנגינה החלו והתקליט קלט. ולא עברו אלא כמה דקות ושוב הושלך הס. הנה מיד, ובמקום, ישמיע התקליט את אשר השמיעוהו (מעין, על דאטפת אטפוך…). רחש…, לחש…, זמזום…, ו…, אוי לאוזניים ששמעו אותו רגע מה ששמעו: שברים, תרועות, צוחות, נשיפות, כאילו השטן עצמו ירד ובלבל את היוצרים. ההתרגשות באולם גברה. בן רגע הפכו כולם למבינים ולמכונאים (הרי מיום שירדה הפצצה האטומית לעולם, אין עוד אדם שאינו יודע להשיח על אלקטרונים ואטומים, גלי חשמל וקרניים וכל יתר רזי תבל).

–         ואני אמרתי לכם שחדר האוכל נמוך ועל כן הכל מוכרח להיות קוואטש – מכריז אחד מעולי גרמניה כשהוא נושא עיניים אויבות לתקרה כאומר לשורפה באש אישוניו.

–         ואני חושב שהפריז'ידר שבמטבח גוזל את כל החשמל ולכן נתקלקל הכל. צריך מיד להפסיק את הפריז'ידר!

–         ולמה כל החלונות פתוחים? מובן, הכל פורח החוצה ומה יקלט?

–         ולדעתי צריכים המקהלה והתזמורת להתחלף במקומות ואת הקולט יש להעמיד דווקא כאן – מצטעק אחד ומורה באצבעו כלפי מטה.

–         באמת חבל, נאנחת חברה אחת, שרתי הפעם כל כך יפה ולחינם.

קרי רוח לגמרי הם רק המהנדסים. הם אינם נבהלים מה"פנצ'ר" הגדול, מתקנים ובודקים, מסתכלים ומאזינים, מנסים שוב וחוזרים עוד פעם בשקט ובניחותא וסוף ניצחונם לבוא.

שוב הושמע תקליט אחד, הפלא ופלא! ממש שירה, ממש מקהלה.

והכל מתחיל להתנהל בסדר.

בסדר? לאו – דוקא. לשון גוזמא היא. שכן את הכל הביאו המהנדסים בחשבון כאשר באו אלינו, רק דבר אחד שכחו, או פשוט לא ידעו, הלא הוא הקהל!

קהל זה נדחק ונצטפף בכל פינה וזוית, נתלבט בין רגלי המהנדסים, נשען על המכונות, נסתבך בחוטי החשמל ולמה לכחד? לא ידע לשמור על השקט.

ודאי שלא בכל הציבור הכתוב מדובר, אלא בחלק הער והתוסס שבו – הנוער והילדים.

אם מתוך סקרנות, אם מתוך התרגשות, אלא שבכל פעם נפלטה מלה דוקא ברגע של שקט מוחלט וכמובן… נקלטה מצויין. הנה יושבות על ספסל אחד כמה סבתות בצותא ופניהן קורנות מגיל. כי מלתא זותרא? – הרדיו בעצמו ובכבודו נמצא בביתן!

באולם הושלך הס, התקליט פתוח, המחט רושמת ופתאום… "ואס האט ער געזאגט"? וחסך סגר תקליט. שוב צריך להפסיק, למרוח, לתקן, ולהתחיל מחדש.

סוף סוף, נמנו המצווים על הסדר ופנו בהודעה לציבור "מחוץ לעוסקים בדבר וחברי המקהלה, על כולם לעזוב את חדר האוכל".

אלא שדומה הנוער בנדון זה לספסלים ולשולחנות. ואם תצווה לשולחן "צא מכאן" היציית? אלא אם כן אתה אוחז בו בידך ומוציאו החוצה. אף הנוער כך. אלא שמעלה יתרה לו לשולחן על הנוער. השולחן, אם סילקתו פעם אחת מובטח לך שיעמוד לו בשקט בחוץ עד שעת רצון ואילו הנוער – אתה מוציאו מכאן והוא חוזר מכאן. ואם סגרת את כל הדלתות והשקט שורר והתקליט קולט, פתאום ז.. ז… ז… טרך! חלון אחד נקרע ממסגרתו ושוב, מניין מהם בפנים.

אלא שמספר התקליטים הטובים הולך על אף הכל וגדל. חברי המקהלה התרגלו כבר לקצב הדרוש ושרים בצותא עם המנגנים ואף קהל הנוער למד בסוף דבר מתי לדבר ומתי לחדול. המהנדסים נמצאים כל אותה עת על מכונם, מעלים ומורידים, מחליפים והופכים ומנקים כל פעם במברשת את שרט התקליטים הנושר לאחר הנגינה ודומה מאד לשערות זנב סוס. "זוהי המוזיקה עצמה" מתבדחים החברים. "וכל שאר התקליט אינו אלא העודף…" וחומר זה הופך למקור חדווה ועליצות לילדים. וכי יש טוב ודביק ממנו לעשות פיאות ושפמים וזקנים? עד שנמלך בדעתו אחד ליצן שבהם, לקח קמצוץ בידו, ניגש אל המנצח ושאלו בנחת, "היכול אתה להכיר לפי שיירים אלה מה המנגינה אשר ניצחת עליה?

מתחילות השעות ה"קטנות" שלאחר חצות. כל מה שהיו צריכים להשמיע המקהלה והתזמורת כבר נסתיים והם התפזרו לחדריהם. נשאר עוד כמניין חברים לבצע את כל קריאות הביניים. הפעם הולך הכל כמעט למישרים עד לתקליט האחרון. שם צריך "זקן הכפר" להכריז: "כבוד הקהל! שעת הציר הגיעה". והוא, עיף למדי פתח: "כבוד המהנדסים… שנים הם גרמו לטעות זאת, שעת הלילה המאוחרת והמהנדסים שטרחו כל אותן השעות בשקט ובאדיבות וכל הציבור דיבר בכבודם.

וכאשר בסוף התסכית צריך היה להכריז בקהל "חזק חזק ונתחזק" ועשו זאת לנסיון פעם ופעמיים (בחדר האוכל נמצאו אז כשניים עשר איש) והמהנדס לא היה שבע רצון "אין זה קול המון, הרימו קוכם"! נענה אחד מהחבורה, "לוא בקשת אותנו לצעוק בשעה שלוש בלילה "ליל מנוחה" חייך שמיד היינו נענים לך, אך לצעוק בשעה זו "חזק, חזק… הכיצד?

ועוד הידה של קריאה זו מהדהד בחדר האוכל ולאולם מתחילים להכנס הרפתנים כשהם משפשפים את עיניהם אחוזות התנומה. הם כבר השכימו להתחיל ביומם החדש.

יום נשק ביום.

חיים נבו.

חיים נבו – דברים מיום השבעה

שבעה ימים חלפו מאז הלך מאיתנו חיים.

סמוך מדי, כואב מדי, מכדי לנסות ולהעלות שרטוטים מקיפים לדמותו המגוונת, רבת התחומים ושזורת הניגודים.

על כן – מספר קווים בלבד ויהיה זה בהתאם לרוחו ואופיו באם אמנע מאידיאליזיציה יתרה, כי אהב האיש דברים על בוריים.

התכונה הבולטת במהותו היתה הפקחות. פקחות עד כדי שנינות. אף פעם לא היה בעל שגרה. אף פעם לא נדוש. תמיד מפתיע. תמיד שנון. לעיתים גם שנון מדי, שנינה חשופה ומתגרה, שיש בה לפעמים גם לפגוע.

אך מי שהכיר את חיים מקרוב, ידע שאין בשנינה אלא מגוף מחוכם מאד של בעל נפש רגישה, רבת לבטים, אכזבות וכמיהות. ואפילו שנינותו לא של מוץ היתה, אלא בדרך כלל העידה על ידענות ועגנה בימה של תורה ומסורת דורות, שהיו ספוגים בו בכל רמ"ח, וספגה כנראה מבית אבות.

בתחומים רבים ושונים עסק חיים. תחומים שהיה בהם כדי לפרנס נפש ואינטלקט של אנשים מספר ובתחומים שהם מקובלים כניגודים.

חיים היה בקיא, כפי שבקיאים מועטים, בספר הספרים, בתנ"ך.כוח זכרונו המזהיר עמד לו לצטט פסוקים וענינים, שזכרם עוד מלימודיו בתקופת הילדות, או מתוך לימוד של בגרות, שהיה מתפנה אליו רק באקראי. בקיאות וידיעה שהפתיעו אף את יודעיו.

חיים ידע והוקיר ספרות עברית, חדשה וגם ישנה, והיה לו יחס ער במיוחד כלפי שני עמודי התווך: המשורר ח.נ. ביאליק ואיש התבונה הצרופה, אחד העם.

ועם אלה, היתה לו נטיה מיוחדת לשפת הספרות  ולמתימטיקה שהיה בקי ברזיה. וכשם נתפס לחידודי לשון, כן נתפס לשעשוע המספרים והיה עוסק בהם להנאתו לעת מצוא. אחד מהתחומים שבהם עסק, היה כושרו שהיה הרבה יותר מרגיל, כושר ממש מדהים.

יש ובאמצע שיחה עימו, שהיתה בענייני תורה ורוח, שיחה שהיתה תמיד מלבבת, מחדשת והוא היה כמעין המתגבר, היית נתפס להרהור: מה מנע את האדם המוכשר הזה, המפתיע כל כך, מלזנק זינוק נוסף קדימה, אל השלמות ולהשיג הישגים בולטים וודאיים באחד התחומים. לא אדע תשובה. אך לא הייתי פטור מהרהורים: שמא כושרו הרב הוא גם מקור חולשתו. אולי באשר מוכשר מאד היה והשיג כל שהשיג ללא טורח ומאמץ יתר. לא נדרש ולא הורגל למאמץ של התמד, המאפשר ריכוז בתחום מוגדר.

ואולי אף זאת – שבעל כבוד עצמי רב היה האיש ולא היה מוכן להאבק בשוק החיים על הגשמת מלוא כושרו.

מכל מקום, הכושר הרב שהיה גלום בו, ורק לעיתים רחוקות הגיע לכלל ביטויו והגשמתו – היה קו טרגי שנשזר בדמותו.

נראה שדווקא בשנים האחרונות הגיע לכלל איזון יתר, ליתר שלמות. כשרו נרתם לפעילות חברתית, תרבותית ומשקית.

כולנו זוכרים  את קריאותיו של חיים בלילות שישי – במסגרת ה"מקף" – כמה מהנות היו, רוויי פקחות, שרשיות וידע במכמני מסורת אבות.

וכולנו יודעים כיצד מילא תפקידו כגזבר.

חיים היה סבור שעם כל הדוחק והקשיים הכספיים, אין הדבר צריך ליפול על שכם החבר וסיפוק צרכיו האלמנטריים. הוא היה טוען שבתוך אותו מחזור כספי גדול, אין צרכים אלה שוקלים הרבה ומה שניתן צריך להינתן לחבר בהגינות ובכבוד ואנו יודעים כיצד הפליא להגשים זאת.

חיים לא היה ידוע לפני כך כאדם נוח לבריות במיוחד, אך במילוי תפקידו הקשה, התגלה כמי שיודע להאזין ולהיענות לצרכי החבר הצודקים ולשרתו במסירות ובכבוד.

נהניתי מפגישות רבות עם חיים ועל שתיים ברצוני לספר במילים ספורות:

האחת – מחוץ לבית, בנגב, בתקופת מלחמת השחרור. חיים ירד לעזרת קבוצת צאלים הקטנה והנידחת, והוא עושה לביצורה והתקלות קשות, שהרי כל לוח וכל מסמר יש להביא מהצפון והנגב מנותק והשיירות מתמהמהות. וכשפורצת שיירה עם חומרי ביצורים, יש לחלקם לפנות השונות. לחיים רעים קרובים במפקדת הנגב אך הוא לעולם לא ינסה לקדם את העבודה בנקודתו הודות לקשרים אלה. אינני יודע כיצד, אך צאלים, במקום שהיה חיים, היתה מבוצרת ומגודרת לראשונה. כפגשתיו בצאלים בשעת הקמת המבנים, היה יוקד מרץ ורב תושיה והדביק בכך את כל הסובבים אותו.

והפגישה הנוספת, בבית, פגישת הפגישות, שרשרת פגישות מלבבות ונעימות. חיים בחדרו, במשפחתו, עם בניו. חיים היה מרכז סביבו את הילדים ליד הספר או ליד לוח המשחקים, לא כאבא בלבד הבא לפרוע את חובו, אלא עושה זאת כאחד מהחבורה, בלהיטות ובחדוה. הוא היה חי את המשחק ושותף בו.

כי ידע האיש לשחק וידע לצחוק ולהוקיר את השחוק והתייחס לשחוק ברצינות מלאה – כשם שהתייחס לרצינות בשמץ של צחוק.

חיים נלקח ממשפחתו, מאיתנו – וזוהי הרגשת כולנו – והוא במעלה כוחו. אף זה מהותי לאופיו – שלא ידע דעיכה, שלא ידע מורדה והתדרדרותה של זקנה.

הוא הלך ואין קולע יותר מאשר להסתייע ולצטט מדברי חיים עצמו, שאמרת ביום השנה לפטירתו של מנדל פרוכטר ז"ל"

"כן התהלך בתוכנו, כן הלך מאיתנו. מת מיתת נשיקה.

ולא נתן כל שהות לדמותו להטשטש אף במשהו.

לא חלה, לא שכב, אפשר ובסתר ליבו ידע משהו –

אבל לא גילה זאת לא רק לאחרים, אלא גם לעצמו.

ומשום כך, באשר הלך, נשארה דמותו מרחפת בינינו

בכל מהותה ובכל תפארתה".

יהי זכרך ברוך

יצחק אחיטוב

חבר טוב היה …

 שוב פקד את ביתנו אסון גדול. באכזריות ובחטף נלקח מאיתנו חיים והוא על סף גילוי כוחו ויכולתו המלאים.

נפגשתי עימו תכופות ותמיד מוכנה היתה על שפתיו מילה טובה, אימרה נבונה או הלצה מתובלת מן ההווי והחוכמה היהודית. על כל נושא שהחלפת איתו דעה, ידע להמשיל משל או לספר אגדה, תוך גילוי בקיאות רחבה ועמוקה בכל מדע היהדות, שהיתה חלק בלתי נפרד ממהותו ושעוררה בי קנאה וכמיהה לדעת.

הערכתי את דעותיו והשקפותיו על צורת החיים אותה אנחנו מגשימים ולמרות תערובת הספקנות שהיתה בהן, נראו לי לרוב נכונות וריאליסטיות.

חבר טוב היה. אזכור את חיים כמסדר עבודה לפני שנים ובתפקיד שמילא בשנים האחרונות, שתי כהונות שמצריכות תכונות שלא כל אחד מבורך בהן ויחסו לזולת פשוט מעורר אמון ומשאיר אצל הפונה אליו יחס של כבוד כלפיו.

קשה להשלים ולראות את היעדרו מתוכנו כעובדה. קשה להתנחם ועל אחת כמה קשה לנחם את בני המשפחה. אהיה רק נאמן לזכרו של חיים ואביע בזה גם מהשקפותיו הוא, כפי שידועות לי, אם אגיד כי הנחמה היחידה למשפחתו ביגונה, היא בעצם היותם חלק מקבוצה, קבוצה כמות שהיא, על אורותיה וצלליה, שמהווה עוז לבנים המיותמים ונותנת קרן אור לחברה השכולה.

עוד חבר אבד לנו, שזכרו לא במהרה ימוש.

ישעיהו שוחטוביץ

חיים – איש התורה

בדרכי חיינו המשותפים, אשר בהן מהלך איש על יד רעהו, צעד בצעד, יום אחר יום, נדמה לנו לפעמים שאנו כבר יודעים ומכירים איש את רעהו תוכו כברו, על כל הצורות האפשריות של הופעה והגבה. נדמה לנו לפעמים שאין נסתר ואין נעלם מאיתנו מכל הנעשה ומתרחש אף במעמקי נשמתו של החבר לדרך. אך יש ונפקחות עיניינו לפתע לברק אור גדול, אור מוגבר הזורע לרגע את שפעת זהרו על פינות וכוכים של מציאותנו, אשר עד כה היו שרויים בחצי אפלה. ואור זה מאפשר לנו חדירה יותר עמוקה והבנה מלאה יותר לנפש החבר הצועד לצידך. אז נעמדים אנו לרגע מופתעים ותמהים – הגם כזה היה האיש ולא ידענו?

שאלה זו שאלתי את עצמי שעה שחיים הציע את עצמו להדרכת חוג מצומצם ללימוד הבעיות הקשורות בהתפתחות הנבואה בישראל. והיתה בהצעה הזאת משום פליאה עבורי. הן חיים כה עסוק היה בבעיות היום יומיות משקיות – מאין יקח את הזמן ואת הכח להתפשט מבגדי החול ולהכנס לטרקלין של תורה עיונית? אך היתה בתמיהה זו גם משום אלומת אור שהאירה את חיים באור חדש ומפתיע.

אודה – לא הכרתי את חיים הכרות מקרוב, על אף השנים הרבות שחיינו יחד באותה חברה, באותו קבוץ, שבילנו לא נצטלבו לעיתים מזומנות, אף לא אינה לי המקרה לשהות במחיצתו האינטימית שהייה כל שהיא שתסמיך אותי כעת לבוא בדברי הערכה מקיפים, פחות או יותר, על חייו ופעולתו כחבר, או על אופיו ואישיותו כפי שמצאו להם ביטוי בחיי החברה. חברים שהכירוהו כל השנים מקרוב, ישכילו לעשות זאת ממני ואם אני בכל זאת מעיז להגיד כמה מילים להערכתו, הרי זה מפני שדווקא בחודשים האחרונים לחייו בינינו, ניתנה לי ולעוד כמה חברים מהחוג לתנ"ך ההזדמנות להציץ לתוך עולמו הפנימי של חיים, שהיתה עליו הארה מיוחדת. נתגלה לפנינו האיש באור חדש ובאור נוסף – חיים מאחורי הקלעים של יום יום. חיים המפסיק פעולתו בחול ונכנס לכהן בקודש. עמדנו תמהים ושואלים הגם כזה האיש ולא ידענו?

כן, הרי כולנו הכרנו את חיים בהופעתו היום יומית. חיים היה פיקח. חיים היה חריף. שנינות מחשבתו הבהירה, שהצטיינה מצד אחד בכושר ניתוח קר, שפעה מצד שני בקילוחים מתמידים של הומור חם ומבדח. וגם בעבודה ראינו את חיים במשך שנים רבות עושה בעבודה קשה ומפרכת – מכוסה אבק מלט אפור וזעה ניגרת – מסור להקמת בתינו ובניני משקנו.

אף בשיחות הקבוץ שמענוהו – בידעו לתת ביטוי נמרץ לדעותיו האישיות, אף במקרים שלא היו זהות עם אלו שרווחו בקרב החברים.

היתה הרגשה שפוטנציאל רב של כוח טמון באיש הזה, המחפש להבקיע לעצמו דרך לאור ולמעשים.

היתה הרגשה, שרצה האיש להוכיח את עצמו וגם לחברים. רצון זה הוביל אותו לדרך של נשיאה בתפקידים אחראיים, להתערות בחברה ולהתמודדות בבעיות קיומנו.

בחצי השנה האחרונה נפגשנו עם חיים כמעט מדי שבוע בשבוע על יד שולחן התורה. ברור היה שלמד הרבה, צבר הרבה ידיעה מגנזי העם ועברו. חקר התנ"ך – פולקלור – ארכיאולוגיה ודברי חכמה אחרים – רבדים רבדים היו מונחים אוצרות אלו בכליו – מונחים ומחכים להמסר ולהזרע בתודעתם של חברים אחרים. כאילו מתוך לחץ חזק פניני פעל האיש. ידיעותיו תבעו לעצמם מבע – כמעינות תת קרקעיים, המתפרצים בלחץ הגזים מנבכי האדמה, הכולאים אותם רבות בשנים.

ישבנו מסביב לשולחן שנאמרו עליו דברי תורה וטוב ונעים היה לחברים במחיצתו של חיים, שהרגיש את הצורך למסור מידיעותיו, להריק את כליו, שהכילו כה הרבה.

ולפתע זה נפסק – אף אחד לא העלה על הדעת שגמרנו וצפינו ליום בו נוכל להתחיל מחדש את טיולינו בכרי ספר הספרים. אך כנראה שהגורל הכריע אחרת ואין עצה ואין תבונה כנגד הגורל.

בדמי ימיו נאסף חיים על עמיו, בעוד כליו עוד כה מלאים.

מאיר בן צבי

דברי פרידה- רות (קיבוץ יפעת)

ראיתי איך המוות פרש את המסכה האילמת על הפנים האלה, שהיו כה עשירי הבעה וחיים, סגר את הפה שכה אהב לדבר, גם בצחוק וגם ברצינות.

עד הרגע הזה אינה מזדהה הדמות הדמומה הזו, המכוסה שחורים, עם האיש החי, התוסס, שבכל פגישות חברים, בחוג המשפחה ובקרב הילדים, היה המוקד המפעיל והמלכד את כולם.

כל פגישה, כל שיחה היתה מלאת ענין ומלאת הפתעות. לעיתים קרובות בלט קו העוקצנות ולא ידעתי אם זה התוך ושמא זו הקליפה, שבאה לחפות על רגשות כמוסים, על מחשבות נסתרות.

חשבתי – יעברו שנים, יחלוף הזמן, עוד ניפגש רבות ותימצא תשובה גם לסימן שאלה זה, אך התשובה לא תימצא כבר……………

רות (מקיבוץ יפעת)

על ידיד שאבד

חיים נבו ומוות, זהו צירוף לא נסבל. מעולם עוד לא הרגשתי סתירה מחרידה כזאת. מעטים בינינו הכירו את האיש הזה הכרות מקרוב – אני הכרתיו. אם יש למלה חיים משמעות – הרי היתה זאת אצלו. הוא קודם כל חי – שאב במלוא החופן את הנאות החיים, כפי שהוא הבין אותן, והן היו רבגוניות מאד. אם בעיון בספר, בטיולים או על יד כוס קפה. אם במשחק לשמו או בכתיבת סטירה על חיינו, אם בהצגות בפורים – בכל שהיתה מורגשת אותה חדוות החיים, שכולנו מתגעגעים עליה.

מאושרים הם האנשים שיש להם חוש הומור אמיתי, והם מועטים מאד.

חיים נבו היה כזה. לא לכולם היה ההומור שלו מובן, כי הוא היה שנון ומתובל לא פעם בעוקצנות, אך תמיד נבע מתוך לב חם, לה יהודי, ותמיד בא מתוך מוח חריף – מוח יהודי. הוא ידע למזג בתוכו את אוצרות הרוח של היהדות עם זקיפות קומה של "צברה" למחצה, מיזוג שהוא אידיאלי ואך מעטים מגיעים אליו.

בעל מרץ היה האיש, כאשר ראה לפניו משימה ברורה להשיגה. יצא לי לעבוד במחיצתו פעמיים – פעם במזכירות, כאשר הוא מילא תפקיד של סדרן עבודה, תפקיד שמילא על הצד הטוב ביותר ופעם כאשר ניהל את העבודה בתעלת הבטון הגדולה במספוא. זאת היתה עבודה עצומה ומפעל זה היה כולו שלו. הוא עבד אז כאחוז טירוף והעביד את כולנו בפרך, כי צריך היה לגמור את התעלה לתאריך מסוים – והוא השיג את המטרה הודות למרצו ועקשנותו.

היתה לו בקורת על ענינים שונים, כפי שהם מתנהלים אצלנו בקבוצה, כמו שיש לרבים. יתכן, שמפאת סגנונו החריף לא תמיד הבינו אותה נכון, אך אחת ידעתי – האיש עמד בשתי רגליו בקבוץ ועזה היתה שאיפתו לשפר את חיינו בכל אותם השטחים בהם הוא יכול לשפרם, הן בחיי המשק והן בחיי התרבות והחברה.

לא היה דבר נעים יותר מאשר לשבת עם חיים נבו בחוג ידידים מצומצם בשעות הפנאי. על הכל היתה לו תשובה קולעת, על כל נושא ידע בדיחה או אגדה. תמיד היה במצב רוח טוב והדביר אותנו בכך. אינני יודע מה הרגיש בסתר ליבו, אבל כלפינו תמיד היה אופטימי ולא הראה לעולם מרה שחורה. האם יכול להיות רע נעים מאיש כזה?

כאשר חזרנו מחו"ל ואניתנו נכנסה לנמל, התקרבה סירת מוטור ובין האנשים שעמדו בתוכה ונפנפו בידיים היה חיים. הוא רקד בתוכו כילד ואכן משהו מילד תמיד נשאר אצלו ואולי בגלל זה חיבבתיו כל כך.

וכאשר חלה – לא התיחסתי לזה ברצינות יתר. פשוט לא היה מתאים לו לחלות במחלה אנושה. הוא לעג למוות תמיד ובז לאלה שפחדו מפניו. רק כאשר ראיתיו בגסיסתו, ידעתי שאכן הדבר הנורא, הבלתי נתפס והבלתי נסבל, עומד להתרחש – חיים הולך למות.

התקוממתי כולי נגד גזר דין זה שהוא כה אכזרי וכה בלתי צודק וידעתי שהכל לשוא ….

אבד לי ידיד ורע ולכולנו חבר יקר ומסור. כאילו נקטע אבר חי מגופנו וגדול מאד הכאב ואין נחמה …..

שמשון אילת