ליד הקבר נאמרו דברי בן-ציון:
חנה'לה – כך קראנו לה מעודה למרות הפצרותיה, ולא יכולנו אחרת. היתה בזה ללא ספק סטייה הגיונית לכנות אדם, שמעטים דוגמתו לבגרות המוח, לחכמת הלב ולעוצמת האופי בשם הקטנה, ברם – לא יכולנו אחרת! וכי מי זה אמר, שבמערכות התייחסות ויחוס אנושי ההיגיון הוא העונה על צורכי נפש, מצוקותיה ורווחתה? אמנם נכון! השם הוא בין הבטיו האחרים והרבים, ציון אישי לפנייה על פי המען המסוים, מעין נקודה במפת הנוכחות – עבודה גופנית. אך היגויו של שם בפי הבריות משמש ביטוי עמוק ונושא את חותם היחס של האיש הפונה. כאן מעבר מהתחום העינייני אל הרגושי, מן הרישום אל הצפייה ומעצמו אל זולתו.
על כן חנה,לה ולא אחרת! מדי הגותי בה ואת שמה, משתלחת לפני אותה הוויה בראשיתית רבת העלילה והלבטים על עצבה ושמחתה. המסגרות – כשל כוחן להכיל את חומר חיינו הרופס. זרמי המעשה לא סרו לרוב למשמעת של התכניות הסדורות, ובין כוכבו של החזון לבין יומם ולילם של חיינו הפרידו ענני המציאות, שבהם מלחמת הקיום, המשברים והסכנות שימשו בערבוביה. רבה היתה המבוכה למרות האמונה. כך הילכו הרעיונות וההווי ללא נחלצות.
באווירה זאת בלטה דמותה של חנה'לה בלובן לבושה ובדמותה המאוזנת. נוספת – השלווה, חרף לבטיה שלה. מבטה המרוכז אך הבוטח וחיוכה הניכר אך בקושי בזוויות פיה גילו שפיות ונסכו בטחון. היה זה סוד-תבונתה שלה, שבכוחו היא ידעה גם לעמוד בתוך המעשה ובעת ועונה אחת לצפות עליו ממרחק ולראותו ראייה נכוחה.
על כן, בתוך תוכם של תהליכי ההתהוות הסעורים יכלה דמותה לשמש ואף שימשה מופת של איזון ויציבות. אליה היה לך רצון לפנות בצר לך. ואל נא נטעה בפרופורציה של הדברים: היא לא הייתה מעודה מן האנשים הנדחקים אל המרכז. בצידי הדרכים הילך שבילה ומשם היא הפציעה את אורה. על תפקידיה היומיומיים כמחסנאית רבת שנים במחסן הילדים דל, ואחר כך כאחות הנושאת מזור למדווי הגוף הרבים מאור פנים ובנפש חפצה בשעות היום והלילה – על כל אלה האירה במיזגה.
אינני זוכרה מתאוננת על עיפותה, למרות שלפי שעות העבודה שהשקיעה היא בוודאי עיפה עד מאוד.
לחוויה מיוחדת במינה זכה כל מי שנזדמן לשיחה אישית איתה – חווייה מרגיעה.
חנה'לה לא ניסתה לכסות על קשי היום ועל הספקות ולא העמידה פנים של גבורה ושלווה נוכח קשיי הגוף והנפש. ברם, על פני כל אלה ריחפה נפשה השופעת, ובתבונתה היא ניסתה ואף ידעה בדיחה שקטה לעודד בבן שיחה את כוחות נפשו שלו ולהצביע על פינות ושטחים פנויים ומתפנים להתפשטותה של כל אישיות. כך גם ידעה לסעוד בעידודה נפשו של אדם חולה להיאבק במדוויו. היא האצילה מרוחה על כל המזדמן בד' אמותיה מבלי שים פדות בין אדם לחברו על פי קנה מידה כלשהו. כל אחד ייצג יחוס מעצם היותו אדם. איך אוכל לשכוח את שיחותיה הרבות – שיחות רצופות חוכמה – עם דודתי המנוחה ידועת החולי.
גם סירובה להיענות לתביעה בלתי צודקת היתה מלווה מאור-פנים ורצון לעזור.
כל אותה יפעה פנימית ניזונה גם מאופיה החזק, מבטחון בצידקתה ומחכמת החיים.
גם כשנטשנו את ביתנו לא שינתה מדרכה, תוך ששמשה מופת חיים ותבונת הכרעה ומעשה – ותבונתה הטתה לכיוון רצון החיים המתמיד.
עם לכתה נגזל מאיתנו גופה היקר, אך אורה שפוך עלינו להאיר על עצבנו, כי רב.
