חנה פארן

חנה פארן – סוף המסע

"אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ

אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ

הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל.

וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ

כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה

נָחָה עַל גַּבּוֹ.

וְהוּא צִמַּח עֲשָׂבִים אֶל חֵיקָהּ

וְכָרַךְ אֶת גּוּפָהּ בְּגִבְעוֹלִים.

וְהוּא נָשָׂא אוֹתָהּ כְּשֶׁאִתּוֹ

הָרִים וּבְקָעוֹת

אֲרָצוֹת וְיַמִּים.

וְזוֹ הָאִשָּׁה הָיְתָה מְלַחֶשֶׁת:

כַּדּוּר הָאָרֶץ – עֶרֶשׂ שֶׁלִּי,

כַּדּוּר הָאָרֶץ – פְּלָגִים וּנְחָלִים

וְיַמִּים גּוֹעֲשִׁים וְאַף גַּם אֲנִי".

(דליה רביקוביץ)

כמעט 100 שנים התהלכה חנה על הכדור הזה, נכרכת בו, נמזגת בו, רואה אותו בתמורותיו, והן רבות וגדולות, עד כי נדמה לעתים שהעולם שאליו הגיעה לא דומה כלל לזה שממנו הסתלקה שבעת ימים ומעש.

בשנה שבה הגיעה לעולם הזה, 1927, נעשו שיחת הטלפון הבין לאומית הראשונה, שידור הטלוויזיה הראשון לטווח רחוק וטיסת הסולו הטרנסאטלנטית הראשונה, ובעיר הולדתה צולם אז הסרט "ברלין: סימפוניה של עיר גדולה", המתעד שנות שגשוג ויציבות כלכלית, פוליטית ותרבותית בבירת רפובליקת ויימר שאחרי סערת מלחמת העולם הראשונה, רגע לפני השפל הכלכלי הגדול שעתיד להכות בה, כבעולם כולו, ב-1929.

הוריה של חנה, קרל ופרידה, או בשמותיהם העבריים: כתריאל ורות, היו כהן וגיורת. כמעט מחצית מיהודי גרמניה נישאו באותם ימים בנישואי תערובת, ואביה, כך היא מספרת, כדי להוכיח את יהדותו וכי אינו אחד מן המתבוללים, היה שומר על מנהגי מסורת כלליים והולך בחגים לבית הכנסת. כשחוותה בתם הקטנה חוויית דחיה על רקע יהדותה, כשילד גרמני סרב לשבת על ידה משום ששם משפחתה היה כהן, גמלה בלבם ההחלטה לעלות ארצה.

ואמנם, ב-1933, השנה שבה ישתנה הכל בגרמניה ובעולם כולו, עלו בני הזוג כהן ושני ילדיהם ארצה, במה שכונה לימים "העליה הַיֶקִית". מן הכרך האירופי נוטף התרבות, מצאה עצמה חנה בת השש, שעד יומה האחרון נותר בה, אגב, משהו מן האצילות הפרוסית, מגיעה לתל-אביב הקטנה, עיר סחופת רוחות שצמחה מן החולות, וברחובותיה הבלתי סלולים אז ברובם, הילכו גמלים ככלי שינוע עיקרי לצורכי בניינה.

בחודשים הראשונים בארץ התגוררו חנה ואחיה הקטן בבית ילדים שנועד לילדי עולים עד שהוריהם יסתדרו. וכך, עד אשר התארגנו אביה ואימה בדירה שכורה המתאימה למגורי המשפחה, היו ילדיהם פוגשים אותם רק בשעות אחר הצהרים. (מי אמר שרק בקיבוץ גדלו ילדים בלינה משותפת?). בכיתת העולים שבה למדה, הרגישה זרה, וזרה היתה לה גם השפה העברית. ואף על פי כן ולמרות קשיי הקליטה הניכרים והדלות החומרית, זכרה חנה את תל-אביב הקטנה כמקום שכיף היה לגדול בו, שהמרחב בו, ביבשה וגם בים, אידיאלי למשחק ובילוי, שהתרבות שופעת בה (לא במעט הודות לעולי גרמניה) והחופש בה מוחלט.

כל זאת עד שפרצה מלחה"ע השניה, שצרבה בה את חוויית ההאפלה בתל-אביב במשך שש שנים ואת טראומת הפצצתה של העיר בידי חיל האוויר האיטלקי. המלחמה גם הרעה את מצבה הכלכלי של המשפחה ובת 16 נחלצה חנה לסייע בפרנסה ועבדה כסייעת לרופא שיניים.

כחברה בתנועת "המכבי הצעיר" שדגלה בחלוציות והגשמה, קסמו לה חיי הקיבוץ והקרבה לטבע ולחקלאות. וכך, כשהיא כמעט בת 19, התגלגלה לכפר סאלד שבאצבע הגליל, קיבוץ יקי לעילא ולעילא, שחיי התרבות בו פוריים, אך אדמתו – אדמת בזלת קשה לעיבוד. "החקלאות שלי", סיפרה, "היתה סיקול אבנים". אחר כך עבדה גם בכרם. כיוון שהיתה בוגרת מערכת החינוך בארץ וידעה עברית טוב מהחברות האחרות, נכנסה לעבוד בבתי הילדים. בכפר סאלד שעל הגבול הסורי עברו עליה השנים הקשות של מלחמת תש"ח, ולאחריהן הקימה שם משפחה עם אליעזר ושם נולד בכורם, יובל.

בקורס מטפלות בסמינר הקיבוצים אליו נשלחה מכפר סאלד פגשה בתמר קנול ובעידודה עברו חנה ואליעזר לרמת יוחנן. היו אלה ימי הפילוג בקיבוץ המאוחד שבחסותו התערער המצב החברתי בכפר סאלד, דבר שדרבן אותם להחלטה לעזוב.

הגם שעברו מקיבוץ אחד לאחר, התברר המעבר כלא פשוט כלל ועיקר וכי גם בין קיבוצים יש הבדלים של מנטליות הדורשים הסתגלות. כמו בכפר סאלד, השתלבו אליעזר בצוות בריכות הדגים ואילו חנה בחינוך ושניהם גם יחד בחיי התרבות – אליעזר במוזיקה כזמר ומנצח, וחנה כרקדנית במחולות החג של לאה ברגשטיין ולימים, במשך שנים רבות, כמקשטת האולטימטיבית של הבריכה לחג המים.

אם הרחבת המשפחה היא אות לתקיעת יתד ולהשתרשות אזי כשנה אחרי בואם נולד כאן רני, בנם השני. תחלופנה רק שנים מעטות של שובה ונחת עד שיתרגש עליהם אסון כבד. ב-1958, באחד הלילות, לקה יובל בן ה-9 בשטף דם במוח ואיבד את הכרתו בבית הילדים. כל הנסיונות להצילו עלו בתוהו. מותו היכה בהלם את משפחתו, את חבריו ואת הקיבוץ כולו. "הלקיחה באחת שלו טלטלה אותנו טלטלה עזה", כתב אליעזר, "אך יצר החיים חזק מאתנו. בעולם המושגים שלנו, צריך להמשיך קדימה". והם המשיכו וכך נהגו לימים גם כששכלו את נכדם, אלון.

עד מהרה נולד טל והשיב את החיוך לפני הוריו ואחריו נולדה נעמי, בת הזקונים. עם חיסול ברכות הדגים עבר אליעזר לתעשיה והיה מ"חמשת המופלאים", האבות המייסדים של פלר"ם, ואילו חנה המשיכה כל השנים בחינוך: בגיל הרך ובבתי הילדים, היא כיהנה גם כמרכזת החינוך, ובמשך 16 שנים היתה מזכירת חטיבת הביניים בבית החינוך ב"גוש זבולון".

ולצד זאת, היתה חברה בועדות, לעתים אף מרכזת, פעילה בחיי התרבות הקיבוציים וצרכנית תרבות ובתפקידה האחרון – ממש עד זקנה ושיבה – האחראית על המשקפיים של חברי הקיבוץ – שומרת על התקנון ועל התקציב, מתווכת בעת הצורך בין החבר וצרכיו לבין ההנהלה, מזמינה את ניידת האופטומטריסט ומנהלת את התורים.

ומעל הכל הפכה חנה עם השנים, ביחד עם אליעזר, כמובן, ראש לשבט גדול שהתרחב והתעשר גם בנכדים ובנינים. כל עוד עמדו לה כוחותיה, התמידה בנסיעותיה לנעמי שבאנגליה ולצד זאת רוותה נחת כשנֹעה של רני בחרה להקים את ביתה ברמת יוחנן, סמוך לסבא וסבתא.

חנה, שכיניתי מוקדם יותר "אצילה פרוסית", הצדיקה את התואר הזה עד יומה האחרון. היא שהיתה תמיד זקופת קומה ומסודרת, שתסרוקתה ולבושה עשויים היו בקפידה, וביתה וגינתה מטופחים ואסתטיים תמיד, היא שהקפידה על הליכות יומיות בווסט זרחני כל עוד עמדו לה כוחותיה, לא התירה לעצמה להראות בציבור בימי קמילתה ונותרה ספונה בביתה, מטופלת היטב ומוקפת אהבה.

ועכשיו, האישה הקטנה ש"עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ/ אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ/ הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל", איננה, ו"וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ/ כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה/ נָחָה עַל גַּבּוֹ".

נוחי לך חנה על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי אדמתנו. תנחומינו לכם רני, טל ונעמי, נֹעה שלנו וכל בני המשפחה.

רני פארן

אמא יקרה,

רוצה לומר לך תודה והוקרה.

היית אמא 76 מתוך למעלה מ 98  שנות חייך.

אני, ואנחנו ילדיך, זכינו לילדות, בגרות ואפילו לגדל ילדים ונכדים משלנו , תוך הידיעה הוודאית והתחושה העמוקה של: יש לנו אמא אוהבת, מסורה, דואגת, שתמיד נמצאת כאן בשבילנו ולמעננו.

החיים שלך, אמא, כפי שהיטיבה נורית לתאר כאן לפני, לא תמיד היו קלים ופשוטים.

למרות כאב הלב האין סופי על יובל ז"ל, (אשר נפטר כך לפתע פתאום בהיותו כבן 8 כאשר אני הייתי בגיל 5 ועוד לפני שנולדו טל ונעמי).

למרות כל זה המשכת וטיפחת משפחה לתפארת ובמקביל גם הקפדת להשתלב בחיי הקיבוץ והוויתו וגם למצוא את מקומך בעבודה.

אני על פי הרגשתי והתרשמותי יודע לומר כי דווקא בשנות ההתבגרות וההזדקנות (כאמור, שנים רבות מאד) מצאת יותר ויותר את מקומך ואת השקט הנפשי שלך.

ואנחנו כולנו: ילדיך, נכדיך ונינייך, זכינו מהיותך כאן, כל הזמן ובשביל כולנו.

נוחי בשלום על משכבך, אמא יקרה.

אמא יקרה

פתאום יום אחד את אינך. באתי לבית ריק, וזהו זה מוזר למרות שהקשר כל השנים היה פיזית רחוק, ההרגשה הייתה שהוא קרוב.

אני יודעת שאהבת את אנגליה , את התחושה האירופית, שהיתה אצלך בַּגֶּנִים.

הגנים והפרחים בכל מקום, העננים בשמי אוגוסט, והקניות…הכרת את אוקספורד ובנברי יותר טוב ממני. כל שנה היית קונה בד יפה להכין לעצמך בגד חדש. כל כך הרבה תחביבים היו לך: התפירה, הגינה, ואפיית העוגות, כמובן..

זכות היתה לי להיות הבת שלך . תמיד, תמיד תמכת בי ונתת לי להרגיש שאני עושה הכי טוב שאפשר. כשאמרתי לך שאני מצטערת אמרת לי לא להצטער.

בשנתיים האחרונות כבר לא דברנו הרבה. אבל החיבוקים כשבאתי לבקר נשארו כייפים.

אני בטוחה שהבנת הכל , פשוט כבר לא היה לך כח.

תמיד תחסרי לי, אמא.

אוהבת, נעמי.

Channah Paaran – Richard Boulton

It's never easy to lose a parent, regardless of circumstance. Channah will be very much missed.

I remember with great fondness, how Channah offered a warm, caring and loving welcome when I was just a stranger.

During many coffee and cake sessions, (Japanese cake was my favourite), we got to know each other better. We discussed art, music and gardens, even some philosophy and politics.

Channah became my mum by proxy, and I recall the many acts of kindness both large and small, which benefitted those around her, including myself!

We all loved it when Channah came to visit us in England and we have seen many parks and gardens. (and a few shops), The visits were always too short, and when she left, we all missed her.

I'm grateful that we had so many regular visits over the years and got to know her better.

She will be deeply missed and will be remembered in our daily thoughts and deeds with great fondness and love.

אמא – טל פארן

נולדת בתל אביב, ובגיל שבע-עשרה קמת ועזבת בית, משפחה, חברים, עיר שכבר אז הייתה ללא הפסקה , ויצאת אל הלא נודע. נערה צעירה, דקה ושברירית שמצטרפת אל קבוצת צעירים שמקימים ישוב חדש שלימים יהפוך להיות קיבוץ כפר סולד. המקום שאליו הגעת היה ישוב ספר סחוף רוחות. לא היה שם הרבה יותר מאשר נאחזות עיקשת בצלע ההר כאשר האויב הסורי טווח מלמעלה השכם והערב. הפכת להיות חלק מקבוצת אנשים צעירים שבחרו להיאחז בקרקע החלוצית, בתנאים לא תנאים, בלי בטחון ובלי וודאות ולמעשה בלי כלום מלבד אמונה בצדקת הדרך.

שם פגשת את אבא, ושם, כפי שאבא העיד בעצמו, התגלתה היכולת שלך להתמודד ולהתעלות דווקא ברגעי המשבר הגדולים ביותר.

וכך החלו החיים המשותפים שלך ושל אבא. זו הייתה שותפות של דרך. עבודה קשה, תנאים לא תנאים, קשים אין סופיים, ולמרות כל אלו הקמתם, את ואבא, בית וילדתם את בנכם הבכור יובל.

אחרי מלחמת השחרור, כאשר כפר סולד נקלעה למאבקים אידיאולוגים, את ואבא החלטתם לעזוב ולמצוא בית במקום אחר. הגעתם לרמת יוחנן. מקום חדש, עם אנשים חדשים ומנהגים חדשים. זה לקח זמן, זמן להיקלט, זמן להתרגל, זמן להיכנס לקצב החיים ולהשתלב אך בתום חבלי ההסתגלות, מצאתם בית חדש שאותו למדת לאהוב מכול ליבך. כפי שתמיד היית אומרת: “עשינו את עסקת חיינו – שהגענו לרמת יוחנן.”

ואז באה המכה הגדולה מכולן. יובל, הבן הבכור שלכם, הלך לעולמו בגיל תשע. אובדן שאין לו מילים, שבר עמוק שאילץ אותך, את אבא, ואת רני הילד בן החמש (אני עוד לא הייתי אז) להתחיל מסע חיים אחר, מסע של התמודדות עם כאב שלא נגמר. ומאז, שום דבר כבר לא היה פשוט ושמח כמו קודם.

ולמרות הכול, בתוך הכאב והסבל, לא הנחת לעצמך לוותר על החיים. נשכת שיניים והמשכת את חייך. היית מטפלת, מרכזת חינוך, מזכירה בבית הספר. תפקידים של אחריות, של הקשבה, של שירות לאחרים. הקפדת לעשות כל דבר כמו שצריך, ברצינות, במסירות, מתוך כבוד לאנשים שסביבך. היום, כאשר אני מביט על חייך, אני רואה אישה שחיה חיים של עשייה שקטה, של מחויבות עמוקה, של נשיאה בכאב בלי בלי לוותר על החיים עצמם.

בתוך שגרת החיים הזאת, את ואבא בניתם משפחה לתפארת.

ילדתם וגידלתם שלושה ילדים. את רני, אותי ואת נעמי. חינכתם אותנו לאהבת האדם ולאהבת הקיבוץ והמולדת, כל אחד בדרכו, כל אחד עם הקול שלו. זכיתם לרוות נחת ממשפחה שהלכה והתרחבה. אנו, שלושת ילדייך בחרנו בבגרותנו בדרך שונה מחיי הקיבוץ. בחירה זו לא הייתה קלה לך. את ואבא תמיד קיוויתם וחלמתם שהמשפחה המורחבת תמשיך להיות לצידם, כאן ברמת יוחנן. אבל את, כדרכך, נשכחת שפתיים ואפשרת לכול אחד מאיתנו ללכת בדרך שבה בחר. לימים, בחרתי לחזור לכאן ולחיות לצידך ולצד אבא ברמת יוחנן, ואני שמח על כך עד מאוד.

למרות שכל אחד מילדייך בחר בדרך שונה מחייך, נפגשנו לעיתים קרובות, בביקורים, בשמחות,  בחתונות, בימי ההולדת, בחגים בקיבוץ, בלידות הנכדים והנינים. והיו את אותם מפגשים משפחתיים בבית  הקיבוצי. המולת נכדים, תחושת יחד. משפחה מלוכדת, פעילה, שמחה להיפגש בכול הזדמנות אפשרית.

לפני 10 שנים אבא נפטר. יום אחד הוא עוד נסע על אופניים, היה פעיל חברתי, יצירתי, צעיר בגופו ובנפשו,  וביום שלמחרת הוא כבר לא היה. העוגן שהיה לצידך במשך עשרות שנים התנתק ועזב את חייך. נשארת לבד, בתוך עולם שהלך והשתנה.

שבר שקט, עמוק, שהוסיף עוד משקל למכאובי העבר. בתקופה הזו כבר הייתי כאן, ברמת יוחנן. את נותרת עם הכאב ואני נותרתי עם החשש לבאות. חששתי מאחריות, מהמחויבות, ומהנטל שייפול על כתפיי בצורך ללוות אותך בהמשך חייך. ההתלבטות והחששות לקראת הבאות הסתיימו באחת כאשר חבר קרוב שאותו שיתפתי עם רגשותיי אמר לי משפט אחד, חד וברור: “אמא, לא עוזבים.”

המשפט הזה הפך עבורי לצו וגרם לי להחלטה. אני כאן. אני נשאר. אני ממשיך ללוות אותך ולהיות לצידך. כל עוד את כאן, אני איתך. ליוויתי אותך לאורך הזמן, בביקור הקבוע כול ערב, בקרמבו על הספה מול הטלוויזיה. בלחיצת היד החמה שלך, בחיוך ובליטוף המרפרף.  בהתמודדות עם האתגרים הפיזיים שהגיעו עם השנים, עם ההאטה וההתכנסות הטבעית שהגיעה עם גיל. ראיתי איך בהדרגה את מוותרת על הקשרים עם הסביבה החיצונית, איך שגרת מצטמצמת מההליכה היומית אל ההתכנסות בבית על הכורסא מול הטלוויזיה. ראיתי איך למרות הזדקנותך את שומרת על נוכחותך, ושומרת על שקט פנימי מעורר השראה והתפעמות. בתקופה זו למדתי ממך שיעור ענק לחיים ועל כך אני מודה לך מקרב לב. למדתי ממך איך להיות שם באופן אמיתי, איך לקבל את השקט, את ההאטה, את הדרך שבה החיים משתנים, ועדיין, בלי להפסיק להיות אישה של ערכים, של אכפתיות תוך שמירה על ההומור והעוקצנות ה"ייקיות" שלך שעליו הצלחת לשמור עד ימייך האחרונים. ככל שהזמן עבר והעולם סביבך הלך והצטמצם, כך הרגשתי יותר קרוב אלייך. השקט הפך להזדמנות להקשבה, להתבוננות, ולהבנת עומק הקשר שלנו. יותר מאשר נתתי לך, קיבלתי ממך. יותר מאשר תמכתי, אני זה שנשען ונתמך. קיבלתי ממך שיעור בהזדקנות, שיעור בקבלה, שיעור בשקט נפשי, שיעור באהבה. ועל הדרך השלמתי גם חוסרים ישנים, מתקופת הילדות בקיבוץ, מתקופות שבהן רגש האהבה היה חבוי עמוק בפנים ולא תמיד מצא את דרכו החוצה. ובתוך כל זה חשוב לי לומר תודה.

תודה ענקית לקהילת רמת יוחנן, קהילה חמה ומחבקת, מסורה ותומכת שעשתה ועושה הכול כדי לאפשר לוותיקיה להזדקן בכבוד. בזכותכם אמא זכתה להישאר בביתה הקיבוצי החם והאהוב עד לרגעיה האחרונים. תודה על כל מה שכול אחד ואחת מכם ומכן עשיתם למען אמא, התמיכה, החיזוק, הדאגה לשלומה והדאגה לכל משאביה וצרכיה, שאפשרו לה להגיע לשיבה טובה ולגיל המופלג- 98. תודה מיוחדת לך ליאת על שירותך הנאמן, האדיב והמתחשב, על החום, המקצועיות האכפתיות שאפיינו את דרך טיפולך באמא לאורך כל השנים שבהם מלאת את תפקידך. מילים אחרונות באנגלית, ברשותם, לסונו המטפלת של אמא.

Dear Sono,

You have been like a younger sister to me for more than five years. Every time I came to visit my mother, I always found a clean, warm, and welcoming home. Your caring, thoughtful, and attentive approach was one of the things that helped my mother age with dignity.

I want to sincerely thank you for that and wish you to continue your path, to keep giving light, love, and attention wherever you go.

Thank you, Sono.

הגיע הזמן להיפרד עכשיו אמא. את הולכת לעולם שכולו טוב ואנחנו נשארים כאן בעולם שבו יהיה עלינו להתאמץ ולהשתדל שיהיה טוב. אימא, אני אוהב אותך ומודה לך על כל מה שנתת לי במהלך חיינו המשותפים. יהי זכרך ברוך. נוחי על משכבך בשלום.

חנה פארן – לזכרה

בחנה פעלו שני כוחות סותרים, האחד שקרא לה להיות זקופה והשני שמשך אותה מטה לעצב גדול.

בילדותי חנה היתה השכנה מהקומה הראשונה. כשיצאה מפתח הדלת ראיתי אישה זקופה, שערה סדור למישעי, היא לבשה חצאית שזה עתה תפרה בדיוק רב, על פי הגיזרה ב'בורדה', ואת פניה קיבלה גינתה היפה והמטופחת.

כבר כילדה זיהיתי את הסתירה בין הופעתה המוקפדת לבין הרעש והבלאגן שניהלנו, ילדי השכונה, על הדשא הגדול.

לימים היא תספר לי על ילדותה ועל החינוך היקי שקיבלה.

אבל אז, כילדה, כבר ידעתי על יובל. ידעתי שהאישה המוקפדת הזו שדאגה שהכל יהיה כמו שצריך, חשה חוסר אונים עצום על מותו הבלתי נסבל של יובל הקטן.

צחוקם וחיוכם התמידי של טל שמעלי בגיל, ונעמי שמתחתי לא הצליחו להפיג את הכאב, שהיה שם תמיד.

כעבור עשורים, חנה שמחה בגינה שנעמי וריקי עיצבו לה, עם עלי הפוטוס הכי גדולים בקיבוץ, שמחה עם החזרה של טל לגור בקיבוץ, עם משפחתה של נועה ועם ביקוריו התכופים של רני. כל רגע איתם היה רגע שהיא ידעה להעריך ולהוקיר.

חנה באה אלי לטכניקת אלכסנדר כדי להתיישר, כדי להזדקף. משא השנים ואירועים משפחתיים כואבים הכפיפו את גבה העליון, והיא כיאה לחינוך הקפדני שקיבלה, הגיעה כמו שעון שוויצרי, ללא ויתורים וללא הנחות, עדיין מוקפדת מקצה השיער ועד קצה הציפורניים המטופחות.

מתוך האינטימיות שנוצרה בינינו, בכל פעם יצאה רכה יותר וגם זקופה יותר ממה שנכנסה.

מתוך שני הכוחות שפעלו בחנה למעלה ולמטה,

אזכור אותה כאישה שלא מוותרת לעצמה, ושואפת להרים את הראש למעלה וקדימה.

לכם רני, טל ונעמי, השכנים של ילדותי, חיבוקים גדולים. שישארו לכם זכרונות טובים.                                   פז אלניר

אֵצֶל סָבְתָּא הָיְתָה עוּגָה עִם דּוּבְדְּבָנִים מְסֻדָּרִים בְּמַעְגָּל,

תַּשְׁבָּצִים וְהַגְדָּרוֹת שֶׁרַק הִיא יָדְעָה,

חֲתוּלָה אֲפֹרָה וְעֵץ שֶׁסֶק שֶׁסַּבָּא שָׁתַל,

שׁוֹקוֹלָד רוֹזְמָרִי וְאַנְשׁוֹבִי בִּשְׁפֹּפֶרֶת צְהֻבָּה.

בַּסָּלוֹן שֶׁלָּהּ יֵשׁ תְּמוּנוֹת שֶׁל תַּרְבּוּת וְשֶׁלָּנוּ,

וּבַחֶדֶר, בְּשֶׁקֶט, תְּמוּנוֹת בְּשָׁחוֹר־לָבָן שֶׁל גַּעְגּוּעִים.

יֵשׁ מְכוֹנַת תְּפִירָה בָּאָרוֹן, וְחוּטִים בְּצֶבַע

וּשְׂמָלוֹת אֲרוּכוֹת שֶׁתָּפְרָה, וְהָמוֹן צְעִיפִים.

מִבֶּרְלִין שֶׁל פַּעַם, תֵּל אָבִיב, לַקִּבּוּץ

וְכִמְעַט מֵאָה

שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב שֶׁל הַשֵּׁם שֶׁהָיָה שֶׁלָּהּ פַּעַם

וְסֵדֶר אֶלֶגַנְטִי שֶׁל אִשָּׁה גֵּאָה.

אַךְ הַזְּמַן לֹא פּוֹסֵחַ גַּם עַל הַגֵּאִים

וּכְבָר כַּמָּה שָׁנִים

שֶׁסָּבְתָּא בְּקֹשִׁי זוֹכֶרֶת פָּנִים

וְנִינִים,

וְשִׁלְשׁוֹם

שָׁכְחָה לִנְשֹׁם.

שיר אהבה פשוט -ירמיהו בן צבי

אדם הולך לעולמו וכל ידידיו ומכריו יושבים סביב ארונו, עצובים, אין לוויות שמחות. לאט לעט המלווים מתאספים, אין מה למהר. יושבים ומשיחים בינם לבין עצמם, הזדמנות לפגוש מכרים קרובים ורחוקים שמזמן מזמן לא ראו.

ואחר כך קהל המלווים מתבקש לשבת ולהשתיק סלולרים, אות לתחילת הטכס. הס מושלך. כרגיל מצפים למוסיקת אבל נוגה שתזרום לאיטה מהרמקול שעומד בצד. בחירה שנעשית בדרך כלל, אני מניח, לפי בקשת בני המשפחה… הפעם, כאילו במפתיע בוקעת מהרמקול דווקא מוזיקה אחרת, קיצבית מאוד, קולות המומים, נשמעים כאילו מישהו התבלבל ושם את הפס הלא נכון, כאילו מה לקולות הפתיחה האלה ולמעמד שבו אנו מלווים חברה מבוגרת מאוד לעולמה.

עוד כמה שניות והרוגע חוזר, קולה של איה כורם גובר על הליווי הקיצבי.

אני מנחש, אני לא יודע אבל אני מנחש. חנה בעצמה בחרה את השיר הזה.

ואני נזכר בשיחות שהיו לי עם חנה לקראת ראיון בעלון או בפייסבוק. זה היה לפני המון המון שנים. חנה'לה כהן מרחוב מנדלי. ימי השמש של ילדותה, על חולות הזהב של תל אביב הקטנה, כשגמלים עמוסי שקי זיפזיף עוד פסעו על חוף הים.

אני שאלתי וחנה סיפרה, בסוף יצא מזה ראיון.

השיחות בינינו נמשכו גם אחר כך. ואין פלא שיותר מכל אהבתי את ה"ערך המוסף" מהשיחות האלה, דווקא ה"דרך אגב" שלהן, ה"בין לבין". כשהיינו נפגשים על הדרך, היא בקלנועית ואני ברגל, היינו נעצרים ומחליפים דעות על ענייני היום, על ספר שקראנו, או סתם רכילות.

באחת הפעמים  חנה שאלה אותי אם שמתי לב לשיר שמושמע לאחרונה לא מעט ברדיו – "שיר אהבה פשוט" של איה כורם. שיר שהיא כל כך אוהבת וכל כך מוקסמת מהמילים ומהמנגינה. אני כמובן לא שמתי לב, אך בהזדמנות הראשונה מיהרתי לשמוע אותו במו אוזניי, וכמוה נשבעתי בקיסמו, שיר אהבה פשוט סתם שיר אהבה יומיומי. נפלא בפשטותו.

השיחות בינינו שהיו כאמור לפני המון המון שנים הסתיימו עם הסתגרותה של חנה בביתה. יותר לא נפגשנו. לא דיברנו. ולכן אני לא יודע אם זו הסיבה שדווקא זה השיר שהתנגן לו בטקס הלווייה, או אולי מישהו אחר בחר בו. אך אני מרשה לעצמי לשער שחנה הייתה מרוצה…