שאני חנה
חנה שאני לבית הולנדר, נולדה בפולין בעיר כשנוב בשנת 1914 למשפחה מסורתית ציונית ולה 3 אחיות ואח. למדה בבית ספר פולני וסיימה בו 12 כיתות.
בעירה חיתה קהילה יהודית גדולה ופעלו בה חסידים ומתנגדים ותנועה ציונית גדולה שהפעילה תנועות נוער מכל הזרמים והמפלגות: השוה"צ, גורדוניה, דרור, עקיבא, וכן קומוניסטים וגם אגודת ישראל, פועלי ציון והמזרחי.
העיר היתה עיר תעשייתית ויהודיה השתלבו במסחר בטכסטיל ובמלאכות ממלאכות שונות. אביה של חנה היה סוחר בדים ואילו אמה – עקרת בית.
החל מגיל שלוש עשרה התחנכה חנה בתנועת "עקיבא" – תנועת הנוער של ה"ציונים הכלליים". במסגרת התנועה למדה עברית והרחיבה ידיעותיה על התנועה הציונית ועל ארץ ישראל.
בשנת 1935 לאחר בחינות הבגרות יצאה להכשרה בטרנוב וא"כ עברה להכשרה בווקום.
את יוסף, גם הוא חבר תנועת "עקיבא", הכירה חנה בהכשרה, ובשנת 1937 הם עלו ארצה ברשיון עלייה אחד (סרטיפיקט). הם הצטרפו לגרעין הראשון של התנועה שעלה בשנת 1933 והתיישב זמנית בפתח תקווה. כעבור 6 שבועות עברו למעוז חיים שם התרכזו כל הקבוצות שעלו להתיישבות בעמק בת שאן. בחנוכה תרצ"ט, 1932, עלתה קבוצתם, שמנתה 30 חברים וחברות, להתיישבות בנוה איתן. " עמק בית שאן היה אז כמדבר, גרנו באהלים, סבלנו מקדחת, מים לא היו" – ספרה חנה. עד מלחמת העולם תגברו את ההתיישבות חברי תנועה מהארץ. לאחר המלחמה הצטרפו לקיבוץ ניצולי שואה.
עוד בפתח תקווה למדה חנה את מלאכת החליבה ברפת. בנווה איתן, עת הקימו את הרפת הראשונה, הצטרפה חנה אל הצוות וזה היה מקצועה כל שנותיה שם.
באותן השנים היתה חנה פעילה ב"הגנה" ואפילו השתתפה בקורס מכ"ים בחניתה.
שלושת ילדי המשפחה: יעל, דוד ונילי, נולדו בנוה איתן.
בשנת 1951 החליטה המשפחה לעבור לקיבוץ גדול יותר ובחרה ברמת יוחנן.
חנה השתלבה בעבודת הרפת והתמידה שנים רבות. גם בבתי הילדים עבדה מספר שנים, הייתה סדרנית עבודה ותקופה מסוימת עבדה במטבח. לאחר תאונת עבודה בה שברה את רגלה עברה חנה לעבודת התפירה במחסן הבגדים ועבדה שם עד אשר החליטה לעבור להתגורר בכרמיאל בסמוך לבתה יעל וילדותיה.
מספר שנים לאחר עזיבתה חלתה חנה במחלה קשה ממנה לא החלימה ולאחר מסכת ייסורים קשה הלכה לעולמה.
בני משפחתה וחבריה ליוו אותה למנוחות ברמת יוחנן. נטמנה ליד אישה – יוסף.
