נפרדים מטליה גלוסקא ז"ל

ג' בתמוז תשפ"ה (29/6/2025)

"…אני חושבת שהדרך בה היית הכי שמחה להיפרד עם פלייליסט של החיפושיות ובשיר שקרוב כל כך לגילך ואז.. צחקנו על המחשבה אם נגיע לגיל …64". כך, במלים אלו, נפרדה דורין, בת הדוד, מטליה. אז הנה, טליה, אנו נפרדים ממך עם שיר של הרביעיה שכה אהבת..

טליה נולדה ב- 1959. בת בכורה לדינה לבית בֶּקֶר ויגאל גלוסקא. נכדה למָחְקָה ולברל, "אביר הרועים", ולא בכדי נקראה טליה. בילדותה הרבתה לבלות בדיר בין הטלאים ולחזות בסבא ברל עולה מן המרעה. טליה התחנכה וגדלה בחינוך המשותף ולמדה בבית הספר בגוש זבולון ובכרמל זבולון. חבריה לכתה מעידים עליה שהעריצה את הביטלס, וכדי להבין את השירים, למדה אנגלית היטב, נקודה שתהווה ציון דרך חשוב בעבודתה העתידית.

בצבא שרתה טליה בחיל הקשר, בשובה לקיבוץ עבדה במטבח ולאחר מכן יצאה לתקופה ממושכת  ברמת גן ובתל אביב. במשך שנה אף עבדה בהנהגת צופי ירושלים. בשובה לרמת יוחנן, בשנת 1998, קבעה כאן את ביתה.

ברמת יוחנן ריכזה את מחנה המתנדבים ועבדה ב"מילואות". מאוחר יותר השתלבה בפלרם במחלקת האחזקה ובמחלקת הטכנולוגיה והביאה לידי ביטוי את כישוריה יוצאי הדופן בשפה האנגלית.

בנוסף, טליה היתה ידועת בתור בולעת ספרים ומקורות יודעי דבר גם מדווחים על קריאת שני ספרים במקביל.

טליה אהבה מאוד לטייל בארץ ובעולם ושילבה בכך אהבה חדשה שפתחה עם השנים האחרונות: הצילום. טליה היטיבה להתבונן בנוף ובפרטיו והנציחה רגעים מיוחדים במצלמתה. צילומים רבים שלה פֵּאֲרוּ את עיתון הקיבוץ "ברמה".

במשך שנים רבות עשתה טליה מאמצים רבים להפוך לאם. "עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה." כתבה המשוררת רחל. טליה לא הסתפקה בתפילות בלבד, אלא קמה ועשתה מעשה ובשנת 2004 זכתה לחבוק את הילה בתהליך אימוץ ולא היתה מאושרת ממנה.

טליה היתה ידועה בתור אקטיביסטית פוליטית, מימי "דור שלם דורש שלום" שהוקמה לאחר רצח רבין, ועד להפגנות בצמתים לשחרור החטופים, עד שגופה לא יכול היה עוד לעמוד במעמסה הגופנית והרגשית.

את אותן יכולות אקטיביסטיות תיעלה טליה גם למלחמה במחלה הארורה שפשתה בגופה. היא עברה טיפולים כימותרפיים וביולוגים, שהתישו את גופה והסתייעה רבות באיימי המטפלת, שעשתה רבות על מנת להקל על סבלה, עד שתש כוחה. תמה מסכת הייסורים של טליה.

בית רמת יוחנן שולח חיבוק תנחומים לבת, הילה, ולאחים ערן, ברק, רויטל ועדי ובני משפחתם.

הספד לטליה – רויטל

"כשאנו מסתכלים על מחלת הסרטן, אנו רואים בעיקר את הכאב – את לקיחת האהובים שלנו, את הסבל שהם עוברים. אך במקביל לכל הכאב הזה, המחלה השיבה לי את אחותי לתקופה מסוימת. היא החזירה לנו את האינטימיות שביננו, את הפרופורציה לראות מה באמת חשוב בחיים. דרך המאבק הקשה הזה למדנו מחדש על אהבה ועל חמלה, על היכולת להיות מכילים וסלחניים.

המחלה לימדה אותנו לראות את המחבר ולא את המפריד. טליה ואני חזרנו להיות אחיות – באמת. כל המחלוקות הקטנות, כל הפערים שהצטברו לאורך השנים, הם פשוט נמחקו. נשארה רק האהבה הטהורה, הקשר העמוק שתמיד היה שם, מתחת לכל השאר.

טליה לימדה אותנו שגם בתוך החושך הכי גדול, יש מקום לאור. שגם כשהכל נראה אבוד, יש מקום לקשר אמיתי, לרגעים של חסד ושל אהבה טהורה."

טולי, הייתה האחות הגדולה שלנו, מקור נחמה ובית בטוח בשנות הנעורים, לבוא לשפוך ולהתייעץ עמה. תמיד הבית שלה היא מלא בחברים ואנשים מעניינים.

עד גיל 15, מצאתי את עצמי באה אליה שוב ושוב להתפנק ולהקשיב למוזיקה. בביתה מצאתי מקום של חמימות ואהבה ללא תנאי. טליה ידעה איך ליצור אווירה מיוחדת, איך להאזין ואיך לחבק בדיוק כשהיה צריך.

טליה עברה לגור בתל-אביב ודרכה הכרתי מלא חברים צבעוניים אחד מהם היה שמעון הספר שעשה לי תספורת אסימטרית וחימצונים. אמא הזדעזעה.

הקשר המיוחד שלה עם אבא שלנו היה משהו נדיר ויפה לראות. הם חלקו אהבה עמוקה ותמיכה הדדית שהעשירה את שניהם. היא הייתה הילדה של אבא ותמיד שמעתי ממנו למה את לא מחונכת ומנומסת כמו טליה, בימיה האחרונים טליה רק קראה לו לעזרה וחיכתה שהוא ישוב לעטוף אותה.

טליה הייתה אמנית בנשמתה. העין שלה לצילום ולאומנות הייתה מדויקת ורגישה, והיא ידעה לתפוס יופי במקומות שאחרים לא הבחינו בהם. כמתרגמת מאנגלית לעברית, היא גישרה בין שפות ותרבויות, והעבירה משמעויות מעולם לעולם.

אחרי שירותה הצבאי, טליה יצאה למסע באירופה – טיול שהיה הרבה יותר מחופשה. זה היה חלק מהחיפוש שלה אחר יופי, אחר השראה, ואחר החוויות שעיצבו אותה כאישה. אירופה נשארה חלק מהלב שלה לכל החיים, או אולי היא קיוותה ששם בלונדון הקרה שהיא תצליחה לפגוש את חבריי הביטלס שהיא כה העריצה ואהבה, היא הקפידה לחזור לאירופה לטיולים עם דינה, הילה והאחים,  שוב ושוב בטיולי ג'יפים שאהבה כל כך.

שווקי הפשפשים היו המקום הטבעי שלה עם אסתי פוקסמן ונוספים – שם היא מצאה אוצרות קטנים, סיפורים נסתרים בחפצים ישנים, והתחברה לחוכמה של כל חפץ שעבורה סיפר סיפור, וכל סיפור היה שווה הקשבה.

אבל החלום הגדול של טליה, זה שהגדיר אותה יותר מכל דבר אחר, היה להיות אמא. אחרי שנים רבות של טיפולי הפרייה, אחרי תקווה ואכזבה, היא לא ויתרה. והיא אימצה את הילה. באותה שנייה, טליה לא רק הפכה לאמא – היא הפכה לאמא שחלמה על זה כל החיים, ונתנה את כל האהבה הכי טוב שהיא ידעה לתת.

וכמו שהיא אמרה על מיטת חוליה אני אמשיך להתגעגע להילה בכל רגע ורגע גם כשאני לא אהיה פה.

טליה לימדה אותנו מה זה להילחם על החלומות, מה זה לאהוב ללא תנאי, ומה זה לראות יופי בפרטים הקטנים של החיים. היא הייתה אחות, בת, אמא ואישה מיוחדת שהותירה בנו זיכרונות של חמימות, יצירתיות ואהבה אמיתית.

המוזיקה שהאזנו לה יחד, התמונות שצילמה, הסיפורים שתרגמה והאהבה שנתנה – כל אלה ימשיכו לחיות בנו. טליה, את תמיד תהיי איתנו, באהבה הגדולה שהשארת בליבותינו.

תנוחי בשלום, אחותי היקרה.

, שבת

אתמול, באמצע מסיבת סיום בגן, בעודי צופה בילדים שליוויתי השנה רוקדים מול הוריהם במאורע המשמח

של כל סוף שנה קיבלתי את הבשורה ששינתה הכל.

אמנם התכוננתי לזה,

ידעתי שזה עתיד לקרות ובקרוב מאוד, אבל גיליתי שאין דרך להתכונן לדבר כזה, לא היה איך להכין את עצמי לרגע שבו אני רצה להביא את התיק שלי מהמטבח ויוצאת מהגן עם רוי כשבדרך לדלת אני מקבלת חיבוקים מהצוות שהיה מודע ומעורב בסיפור מצבה של אמא.

נסענו הביתה, בדרך גם קיבלתי את ההודעה שנשלחה בקבוצה של הנהלת הקיבוץ בווצאפ, ובחניה של

השכונה כבר היו זוג אמבולנסים. ירדנו מהאוטו ועשינו את דרכנו לשכונה ולבית. במשך כל הזמן הזה אני

בהלם. אני לא מצליחה לבכות. אני לא יודעת מה אני מרגישה חוץ מכאב עמום במרכז החזה.

לא נכנסתי לחדר שלה בהתחלה, לא רציתי וסביר להניח שגם לא הייתי עושה את זה בכלל אלמלא החתולה

שלי שרצה לתוך החדר ואילצה אותי ללכת אחריה לתוך החדר ואל תוך המציאות.

תפסתי אותה ויצאתי מהר.

כשהגיעו לקחת את אמא והורידו ממנה את הצמיד והשעון, מבטי נדד בעל כורחי אל היד הרפויה, אל היד

שעשתה כל כך הרבה עבורי. ליטפה, חיבקה, בישלה, שטפה כלים, הייתה מסוגלתלתת הכל כדי שאהיה

מאושרת, ולרגע אחד תקף אותי דחף לתת לה חיבוק אחרון לפרידה.

רגע שחלף כשהבנתי שכבר לא אקבל ממנה שוב חיבוק בחזרה.

מעולם לא הייתי הבת המושלמת, ומעולם לא הייתי הבת הקלה גם. לא הייתי הבת החבקנית וגם לא

הנשקנית ותמיד היה לי קשה להגיד תודה. תמיד הכל היה קשה איתי, ובכל זאת תמיד אמא היתה עושה הכל

כדי לנסות ולהמשיך להתקרב, לנצח ולעבור עוד מכשולים איתי. תמיד היה עוד מאמץ ועוד אחד. היא לא

ויתרה אף פעם.

אמא, זה לקח זמן. זמן שבו הלכת וקמלת ונעלמת לאט לאט. אבל עכשיו זה נגמר. אני מקווה שלא כואב לך

יותר ושסוף סוף יש לך שקט.

סליחה

שלא הייתי איתך יותר. סליחה שלא חיבקתי אותך יותר. סליחה שחלק מהזמן עשיתי לך חיים קשים.

סליחה שהייתי אנוכית לפעמים. סליחה שלא תמיד הקשבתי למה שאמרת ולפעמים אפילו הייתי עושה ההפך

ממה שהיית אומרת. סליחה.

ותודה על הכל.

את היית האמא הכי טובה בעולם, ואני אוהבת אותך.

תמשיכי לשמור וללוות אותי מלמעלה.

אני אצטרך את זה.

להתראות.

טליה אהובה – רעיה רימון

בלידתך אירעו שלוש שמחות במשפחתנו שנחוגו בחדר האוכל.

הראשונה – סבא ברל בקר רועה הצאן העברי הראשון בארץ קיבל את פרס העבודה מההסתדרות.

אירוע שני – סבא ברלה הגיע לגיל 50 ועל פי הנהוג אז ברמת יוחנן זכה לכורסא. ומאחר והוא אוחז בעט סופרים, בעיקר ספרות מקצועית עבור רועי צאן צעירים, קיבל גם שולחן כתיבה.

השמחה הגדולה ביותר – את טליה נולדת, בת בכורה לדינה ויגאל גלוסקא. ככבוד לסבא קראו שמך טליה, כאחת מהעדר.

אני, בגיל ההתבגרות כה התרגשתי שכמעט מדי יום הייתי לוקחת אותך מבית התינוקות לטיול בחצר המשק, כשאת היפיפיה מחייכת בחמדה מביטה סביבך בטבע ונהנית מכל גווני הקשת.

עם השנים דרכינו נפרדות. את מתגוררת בתל אביב ואחרי שנים חוזרת לרמה. אימצת את הילה המקסימה שכבר מקטנות החמה והיופי נצפו ממנה. כולך, טליה, באופוריה של אושר.

לפני שנתיים נפטרה דינה, אימך, שהיית מאד קשורה אליה. לצערי הגורל לא היטיב עמך, טליה.

נפלו עליך מחלות קשות ללא סיכוי למרפא. לא ויתרת ושאך מעט הוקל לך חזרת לעבודתך בפלר"ם שכה אהבת, ולו לזמן קצר.

צילומי הטבע המרהיבים שלך ל"ברמה" מבטאים קשריך למקום.

כה מוקדם נגאלת מיסוריך. השארת אחריך אחים ובמיוחד את הילה המתוקה – בתך.

בכאב צורב אתכם משפחה.

אורי ורעיה רימון

וכל שבט משפחתנו רימון – אורן

29.6.2025

טליה בת דודי האהובה – דורין – בת דודה,

להיפרד ממך ולדעת שלא תעני יותר , כל כך כואב.

מרגע קבלת ההודעה ששחררת את גופך הפיזי , עולים וצפים עוד ועוד זכרונות של המון חוויות מקטנות, לילדות וכנערות שחווינו יחד בין אם בקיבוץ רמת יוחנן , בין אם בבית של סבתא וסבא  מראשון לבין בית הורי ברחובות  שאהבת כל כך להגיע לדודה יעל הבשלנית הדגולה  ודוד נחמיה .

תמונות תמונות צפות והן כה רבות, מלאות במוסיקה, אמנות והתאהבויות .

כשגדלנו ובגרנו לצערי המרחק , הנסיעות שלי בעולם, אימהות יחידנית ועוד ועוד סיבות שהקשר ביננו התרופף ולא יצא להיפגש מלבד  לרוב בהלוויות משפחתיות , אך כל הזמן עקבת אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי, חיזקת אותי, הצטרפת ,תרמת לכל כך הרבה יוזמות במחאה, לקחת חלק במחאה למרות המחלה הארורה , ישבת על כסא בצמתים בקיץ ובחורף והפגנת עד שלא יכולת יותר.

בשיחתנו האחרונה , שבוע לפני שהורדמת , כשכבר כלו כוחותייך, התנצלת וכתבת שקשה לך לדבר ושאת מרגישה נאחס ואת רק רוצה להשתחרר.

כל מה שהיה ביכולתי לעשות עבורך , שליחת אנרגיות רכות, מלטפות ומרגיעות . בתקווה שיוקל לך ולו במעט .

טליה , בשבילי את חלק מילדות קסומה.

כילדות קטנות בחופשות רבות היינו  מבלות אחת אצל השנייה .

את אהבת להגיע לבית הורי ברחובות , התענגת על התבשילים המפנקים של ׳דודה יעל׳ ומכל מה שיש לעיר/עיירה להציע.

אני אהבתי לנסוע בחופשות  אליכם לקיבוץ רמת יוחנן ,

זוכרת כשהיית הולכת לישון בבית הילדים ואני ישנתי אצל דינה אימך היקרה , הכל נראה לי אז קסם, חופש, רק בהמשך הבנו את ההשלכות.

אהבתי את החופש בשחייה הלילית בבריכה , אהבתי לשהות איתך ועם המתנדבים ,אחת מהסיבות שהאנגלית שלי היתה טובה מילדות   וגם דרך סרטים ובעיקר מוסיקה והרבה הרבה Beatles .

אין שיר שלהם שלא הכרת במלואו .

אהבת והיית מלאת שמחה להכיר ולעזור לכל מתנדב/ת שהגיעו לקיבוץ .

נזכרנו באחת משיחותינו האחרונות ברומן ילדות שלי עם מתנדב גרמני חתיך הורס ׳ כריסטוף פבליצקי׳ עם הגיטרה ושירי וGordon lightfoot

איתך הכרתי כל צליל ומילה משירי ה Beatles, איך אפשר היה שלא , מתעוררות בבוקר עם

Here comes the sun

ממשיכות עם

Good day sunshine

ונמשך עם Hey Jude

אני חושבת שהדרך בה היית הכי שמחה להיפרד עם פלייליסט של החיפושיות ובשיר שקרוב כל כך לגילך ואז.. צחקנו על המחשבה אם נגיע לגיל 64..

והנה את בגיל צעיר מדי נפרדת מהעולם הזה, מהמדינה שכל כך אהבת ונלחמת לשמור עליה,

נפרדת גם מהכאב, אכזבה , כעס כלפי ממשלת החורבן שבטוח שהיה לה חלק שהשפיע על מצבך הבריאותי והנפשי .

יקרה , עופי לך מהעולם הפיזי המאתגר הזה למנוחה ושלווה.

בטוחה שמקבלים את פנייך , הורינו, סבנו וסבתנו, תוני, אפי, אמיר וכל הדודים והדודות בזרועות פתוחות.

מברכת אותך בהמשך מסע רך ומלא אהבה .

יהי זכרך מהפכה של שלום ואהבה

חיבוק ותנחומים לכולכםן בנות/בני דוד אהובים

ה"יחד" שלי ושל טליה – ירמי בן צבי

ובבוקר שוב המסרון הזה. המסרון ה"מבשר". "מודיעים בצער".

עוד לפני שאתה קורא את השם, הלב מחסיר פעימה. רק אחר כך אתה ממשיך לקרוא, "מודיעים בצער על לכתה של טליה ז"ל".

ואף שידענו שהסוף קרב, תמיד כשהוא מגיע זה לא קל. וכמו מעליהם צפים ועולים בי זיכרונות מימים אחרים, זיכרונות תמימים, שובבים במידת מה… ימים שהיה לנו ה"יחד" שלנו במקום הכי בלתי צפוי שאפשר להעלות על הדעת.  זה לא עושה את הידיעה הזו לקלה יותר, אך אני מקווה שעכשיו טליה נחה מיסוריה.

יותר מארבעה עשורים עברו מאז, טליה ואני היינו מאושפזים ב'רמב"ם' באותה קומה. "חתיכת" היסטוריה של כמה שבועות קשים. טליה עברה איזשהו ניתוח בריאות ואני הייתי פצוע מלחמת לבנון הראשונה, מנופח כולי וחבוש אחרי שיקום חלקי ראש פגועים.

היינו מאושפזים באותה קומה. הקומה השישית. היו שם שני אגפים בצד ימין מחלקת פה ולסת ובצד שמאל מחלקת לב ריאות. טליה הייתה בצד אחד ואני בצד השני.

בבוקר המחלקה הייתה הומה ושוקקת, אחיות, עובדי נקיון, סטאז'רים, רופאים, מחלקות אוכל, חיילים וחיילות מרם 2 וגם המתנדבות החביבות המבוגרות שבאו לעזר, המחלקה רעשה וגעשה עמלנות של בוקר, נראה שלאף אחד אין זמן, לכולם בוער, כולם ממהרים למלא איזשהו יעוד שלעולם אינו מתמלא, העבודה לעולם אינה חדלה עד שעות אחר הצהרים המאוחרות, שעות הביקור.

בשעות הערב המאוחרות, לקראת הלילה הקומה דממה, האורות כבו לאט לאט.

אלה היו ה"שעות שלנו", שלי ושל טליה, כמו לפי אות מוסכם, היינו נפגשו ליד תחנת האחיות המוארת, בין שתי המחלקות, מרכלים על החולים האחרים, ועושים "צחוקים", פשוט ככה. הכל שיעשע אותנו, זה היה מין הווי מיוחד של שני אנשים ש"כלואים" בבריאותם הלקוייה. מתבדחים עליה, וגם ובעיקר על המאושפזים האחרים, טליה הייתה עושה שמח כמו שרק היא ידעה, האחיות מתו עלייה וסלחו לנו על הרעש והבאלגן שעשינו שם באמצע הלילה, בשעות האלה כנראה גם לצוות היה משעמם ואולי זה עזר להם להעביר בכייף את השעות הארוכות והבלתי נגמרות… שמחת החיים המתפרצת של טליה באותם לילות בלתי נשכחים, עשתה לנו מה ששום תרופה, שום רופא לא היו יכולים לעשות טוב יותר…

לפני כמה שבועות, וטליה כבר לא במיטבה, צמודה למטפלת ויודעת היטב שפעמי הסוף קרבים, התבקשתי לקחת אותה ל"לין" בחיפה לטיפול פליאטיבי. "טיפול שעושה טוב לנשמה", ככה היא אמרה, "הטיפול הזה מחזיק אותי בחיים". היא כבר הייתה רזה מאוד, עור ועצמות, כמעט ולא נשאר כלום, אך עדיין עירנית כמו תמיד, דעתנית, חדה וצלולה, יודעת ומתעניינת, בקיאה בכל  מה שקורה במדינה הדווייה שלנו, כואבת את המצב הבלתי אפשרי, ומקווה עם כולנו לשובם של החטופים. ובעיקר "שומרת" עליי שאסע ברחובות הנכונים בדרך הביתה, ואני, לתומי נזכרתי בימים אחרים, הימים הבלתי נשכחים, ובעיקר את לילות ה"יחד" העליזים  ש"בילינו" ב'רמב"ם', מנסים למצוא אי של שפיות, ולו לרגע, בתוך עולם של חולי וסבל שהיה אז מנת חלקנו באותה תקופה.

כך אזכור אותך טליה יקרה.

כמה מילים לטליה

טליושה התחברנו כשכבר לא היית ממש במיטבך, אבל זה לא הפריע לך להגשים את החלומות גם אם קצת קשה, והחלומות שלך היו לטייל כמה שיותר לנשום את אויר חו"ל ובעיקר אהבת את יון והכרת לי אותה בדרך חווייתית הפעם הראשונה נסענו לחצי האי פילון, יחד עם הלה חרשנו את ההרים וספגנו את יוון בכל צורותיה, הפלגנו לאיים הקטנים והמרהיבים בקיצור לא ויתרת על אף פינה.

גם משבילי הארץ לא הדרת רגליך, ונסענו לראות את יופייה ואיך אפשר בסופו של יום בלי מסעדה טובה ואת הכרת את הטובות.

וכמובן לא פספסנו אף שוק ענתיקות בדרך ואת הדברים היפים ביותר היית מיד קונה זה שלי אמרת.

טלושה ידעת להקשיב וידעת להתעצבן ולהיאבק על מה שלא נראה לך.

בשנה האחרונה חזר הסרטן ניסת בכל כוחך להיאבק עוד טיפול ועוד משהו שירגיע וייתן אויר, אך לאט לאט הגוף דעך ואיתו גם היכולת להיאבק.

אז עכשיו הכל נגמר נוחי בשלום מקווה שאת בעולם קצת יותר טוב.

תודה לאיימי המטפלת שליוותה את טליה במסירות.

משתתפת בצער המשפחה – הלה, ברק, ערן, רויטל, ועדי

מכתב עם סוף – ברל בקר                                  ינואר 1959

והוא ערוך לך נכדתי, לספר לך קורות הימים האלה בהם נולדת. ימים גדולים הם אלה ימי מעשה ופרס ועוד תשמעי עליו רבות. אלא שאתחיל דוקא בך, שכן יפה כח הבת מכח הסב. אמנם נאמר: יפה כח הבן מכח האב – וקימא לן שבת תחילה סימן יפה לבנים. כך למדתי פעם מפי הרבי, כן יוסיף אלוהים לאושה ולמכבי, אנחנו ברמת יוחנן, גדולים וקטנים רוצים הרבה הרבה בנים.

ועוד סוד אחד נגלה לי בזמן האחרון: אין עולמנו קיים אלא בזכותם של ראשי תיבות.

הנה, אמא שלך למשל דינה –  מה אומר לנו למשל שם זה? דינה: "דינה ילדה נכדה הפעם".

ואביך, שיחיה, יגאל מה הוא אומר בראשי התבות? "יוסיף גלוסקא אבן לבניין". ואת עצמך שטליה שמך, הרי פרושו הוא, "טלה לך יהיה הסבא". כמו שנאמר בספר הספרים וכמו שאנו שרים בליל הסדר: "ההורים ירקדו כאילים". וכבר אמרו חז"ל "זקן דומה לילד", מכאן אנו למדים שאם אבא – איל, הסבא – טלה.

וסבתה של מה אומרים ראשי תיבותיה? מחקה – "מרחוק חזתה קרבת הלידה". כמו שנאמר: הנה העלמה הרה ויולדת בן. אל תקרא "בן" אלא בראשי תיבות: "ברל – נכדה".

ואני עצמי סבך, מה שם מרמז לך? ברל – "ברל ראוי לכך".

אך כיוו ששמחה כפולה לנו היום אגלה לך שברל משמעו גם: "בו רצו לחתן". איזה חתן? – כמובן חתן "פרס העבודה". ופלאי פלאים: "סבא של טליה " בגימטריה הריהו "כפרס – עבודה" בדיוק 447. אני עצמי אינני חסיד גדול של מספרים, אני חושש מעין רעה. ואעפ"כ בואי חשבון: ברל = 232. "הכבשה = 332 – דהיינו כ 100 יותר. רוצה לרמוז: כאשר אבדה פעם כבשה – דומה היה עלי הדבר כאילו 100 כבשים איבדתי, ושנתי נדדה כל הלילה . ומהו לילה בראשי תיבות? "לא יפה לאבד הרבה".

פעם עבדתי במחצבה. שימי לב: מחצבה: "מקום חיים צעירים". זה היה אז כאשר צעיר  הייתי. היום זקנתי קצת, צברתי הרבה נקודות והריני עובד בדיר. ומשמעו של דיר: "דירה יפה רכשתי".

כאשר תגדלי ותבקרי בדיר תראי שם גם תיש. ואין תיש אלא ראשי תיבות: "תורה – יפה שעתה" ואכן, הרבה שעות הקדשתי לתורה והיום מונחת לפני מהדורה שנייה של ספרי על תורת גידול הצאן. אמרתי מהדורה שניה, ואין שניה אלא: "שלישית נערכת, יגיע היום".

נומי ילדתי, נומי, אפשר שאין את יודעת למה מספר אני לך כל זה. למה אני מתעמק כל כך? למה אני מתרגש כל כך? ל—מ–ה כל זה מגיע לי? אפשר אתם יודעים למה?