יבנאלה (אלה) זבולון

 על אלה זבולון

בתקופת בית-שאן (קבוצת-כרמל) היינו 24 חברים ובניהם 3 בחורות.

הבחורות לא עבדו בחוץ, אלא בקבוצה ותפקידן היה לבשל, לסדר את חדר האוכל, לכבס, לתקן מה שדרוש תיקון, לנקות את החדרים ולחלק את "החבילה" של כל חבר לחדרו.

באותה תקופה (כיוון שהתנאים הכתיבו זאת) הבחורות לא התמרדו נגד הסידור הזה. אני נבחרתי ע"י השיחה להיות מחסנאית, למחסן קראו מחסן והשיטה היתה אז של שותפות בכל וחלוקה לפי הצורך. חלוקת הבגדים נקבעה לפי צורך החבר ובהסכמת המחסנאית. ב"א אם  למישהו נקרע הבגד עדיין או התיישן – אז החליפו לו אותו, אפילו כשהבגד עדיין היה טוב. ורק נמאס לחבר ממנו.

במחסן היו תאים מכל מיני סוגים( לא תאים פרטיים). ביום ראשון החברים היו עושים חבילה של בגדים מלוכלכים ומביאים לכביסה, או שהייתי הולכת לחדרים ולוקחת את הכביס   לאחר הכביסה הייתי מחלקת בתאים לפי שמות החברים (כולל גם לבנים). תפקיד המחסנאית היה לדאוג שיכבסו, שיגהצו ושיחלקו לתאים. פרט לכך לדאוג לצרכיי החברים. הייתי צריכה לדאוג ולהרגיש מתי מישהו צריך בגד – אבל לפחות בתקופה הראשונה, האנשים בכלל לא התלוננו אם היה חסר להם –"כי היה צריך להיות בסדר עם הקבוצה".

סיפור שמבליט זאת היא – כשבאתי לאפיקים עם הבגדים החדשים ויצאתי משם אחרי 3 חודשים בלי כלום – וגם לא התמרמרתי על כך…

בגדים שנתקבלו במתנות – התייחסו כאל בגד של כל הקיבוץ – וכולם לבשו אותו. בתקופה השניה 1940 – 42 המתנות השתייכו כבר לחבר עצמו, וכבר היו בגדים פרטיים, אבל המצעים עדיין היו רכוש הכלל.

היינו שתי מחסנאיות וידענו את המצב במשק – כמה בחורות יש, ואת ההספק של התופרות ולפי זה נקבע תור התפירה. לדוגמא – בחתונה, היה ברור שלאמא של החתן או הכלה יתפרו שמלה חדשה – מתנת הקבוצה; תפרו את השמלה ללא שייכות לתור.

משנת 1934 היתה תפירת בגדי עבודה בבית – אבל במיוחד היה "עסק" של תיקון בגדי עבודה ע"י טלאים והיו בחורים שפשוט השתגעו מזה. הבחורות כמעט ולא הלכו עם טלאים.

זכרונות – באתי לחצר כינרת (אפיקים של היום ) לתקופת מועמות עם מזוודה מלאה בבגדים ושמלות רקומות שאמא שלי הכינה לי; והלכתי למחסן; שם המחסנאית פתחה את המזוודה, הוציאה ממנה את כל השמלות היפות ושאר הדברים (הבבגדים מאוד מצאו חן בעיניה) ולקחה אותם – ואני לא ראיתי יותר.

אחרי חודשיים עזבנו את המקום – וכמובן – ללא שום בגד…

וסיפור מתקופת היותי מחסנאית: בתור מחסנאית, היה נוהג שביום שישי, לפני שהחבר,החברה היו מקבלים את הכביסה שלהם, הם מביאים למכבסה את כל הבגדים המלוכלכים, הסדינים והציפיות. כיוון שהיה מחזור מאוד קטן של בגדים – היה ברור שצריך לזרוק הכל לכביסה. פתאום הרגשתי

שהצפיות לכרים אוזלות במהירות וחשבתי לעצמי – איפה הן יכולות להיות. אז עלה בדעתי חבר שלומפר מאוד – הלכתי לחדרו והתחלתי, להוריד מהכר שלו ציפית ועוד ועוד….11 כריות!

לסיכום – מאוד נהנתי מהתפקיד. בשלב הראשון בבית שאן –רק עם עוד שתי חברות לעשות את כל הניקיונות במשק והסידורים כשהכל עוד לא היה מפותח. בתקופה השניה (34) כשעדיין היתה הקבוצה קטנה – זה היה תפקיד מאוד אישי – לתמרן בין היכולת לתת ובין רצון החברים. גםמה שעודד אותי היו העקרונות הקיבוציים – לתת את הכל ולחיות למען הקבוצה.

תפקיד של מחסנאית נותן אפשרות להעניק ממיטב היכולת שלך והטעם שלך לקבוצה, וזה כולל קניות בדים ועוד. במידה והמצב הכספי אפשר זאת – נתנו את הכסף למחנאית להשתמש בו למטרות המחסן (אפילו אם זה היה כרוך כלול בויכוחים עם הגזבר). על פי השינויים שחלו בשנים האחרונות בשינוי התקציב לתקציב כולל – אני חושבת בשום אופן אי אפשר לחזור כיום לתקציב כפי שהיה בו – בהתאם לתקופה.

מה שהיה בשנות ה-20 וה-30 כשהאנשים באו משוללים מכל רצון לדברים פרטיים – הוכיחל את עצמו במשך תקופה קצרה. עכשיו הכל נוטה למימוש עצמי פרטי – וזה כולל את כל תחומי החיים.

מתוך עבודת גמר של כיתה י"ב/ רינת לדר

תשמ"ח – 1988.