יהודית שושני (פרוכטר)
בשקט, בשנתה, מבלי להפריע איש מתרדמת לילו, עברה יהודית מן העולם הזה אל העולם שכולו טוב. נדמה שבמותה, כמו בחייה, בקשה שלא להעיר ולא לעורר ולא להיות לטורח. ואנו כאן, מוצאים עצמנו שוב חשים בנוכחות דווקא מתוך ההיעדר, כי יהודית היא מאותם אלו שלא הילכו בגדולות ולא עקרו הרים ממקומם, אך היה לה בנופנו מקום שהוא רק שלה.
יהודית נולדה בחיפה ב-1951 וב-1953 אומצה ע"י חברינו המנוחים אירמי ומנדל פרוכטר שחיכו שנים רבות לילד משלהם. אלא שעד מהרה הקיץ הקץ על האושר המשפחתי המתהווה. כשנה בלבד אחרי שהפך לאב הלך מנדל לעולמו בטרם עת. בן 48 שנים בלבד, בשעת אסיפה כללית, חדל לבו לפעום.
"ראיתי אבות רבים בשמחתם עם ילדיהם", ספדה לו אז גנה רייזנר, "אולם שמחה כזו זכָּה, הנאה כה עמוקה, הזדהות כזו עם הילד לא הזדמן לי להרגיש… אינני יכולה להשלים עם המחשבה שמעיין נובע כזה של אהבה, כישרון כזה של התמסרות אבהית חלף ואיננו…".
האמהוּת סייעה לאירמי סיוע לא מבוטל להתגבר על האסון. היא גידלה את יהודית כבת יחידה ומטופחת, היתה אם למופת, מלווה את בתה ברגעי קושי וברגעי שמחה, ידעה להוציא את הטוב מכל מצב ולנצל כל רגע של שמחה. לימים קשרה את חייה בחייו של אריה שליי שהיה ליהודית כאב אוהב, מגונן ומסור. הוא היה "האבא היחיד שהכרתי ואהבתי", סיפרה יהודית, "קיבלתי ממנו אהבה והתייחסות של בת".
יהודית גדלה בין בני גילה בקיבוץ בפעוטון, בגן ובבית הספר היסודי. בכיתות ההמשך למדה אצל בנימין שפרירי בבית הספר בגבעת חיים איחוד.
כבר בצעירותה נמשכה לנגינה ולהאזנה למוסיקה. אמה, שזיהתה את הכשרון המוסיקלי שלה, ליותה ודרבנה, לקחה אותה לחנויות תקליטים להעשיר את האוספים ולזמן לה מוסיקה בכל עת. היא אף דאגה שתלמד לנגן באקורדיון ובחלילית. המוסיקה היתה לה עולם מלא של מרגוע ושמחה וגם אפיק להשתלבות בחיי הקהילה.
ב-1967, בתקופת מלחמת ששת הימים, הגיעה יהודית מגבעת חיים לחופשה ברמת יוחנן. תמר רז פגשה אותה והציעה לה לעבוד איתה ברפת. מפגש זה היה ראשית ללמעלה מ-30 שנות עבודה ברפת, בעיקר בחליבה. לא היתה פעילות קשה עבורה. בתנאי העבודה הקשים של הימים ההם חלבה שתי חליבות, ביום ובלילה, לעתים סייעה בהמלטות, בהגמעת העגלים הרכים ואף בניקיונות. "בעצם כל הדברים הטובים שלי קרו עם תמר:", סיפרה, "העבודה ברפת, העבודה ב'שילובים' בכפר המכבי, והיא זו שהביאה לי את בימבה המלווה אותי בחיי כבר שנים".
במאי 1977 נישאה יהודית ליחיאל שושני, בן קיבוץ רמת השופט, והשניים קבעו את ביתם ברמת יוחנן. כאן נולדו ילדיהם: אביב ואורלי. שני הילדים היו משוש חייה. אירמי ואריה קיבלו על עצמם בשמחה את ליווי המשפחה הצעירה בגידול הילדים. אירמי התגלתה לא רק כאם מסורה אלא גם כסבתא מעניקה וחמה, המגוננת על נכדיה ושוקדת על הטיפול בהם ללא לאות, כשלצידה אריה, מלא הבנה, אהבה ותשומת לב – סבא שאין רבים כמוהו.
יהודית היתה אשת עבודה. היא לא בחלה בשום מלאכה, העיקר להביא תועלת, וסירבה להשלים עם תקופות של חוסר מעש. במשך השנים עבדה ברפת, בחדר האוכל, במחסן הבגדים, בבית אביב, בגן הירק בהרדוף ובשנים האחרונות במרכז "שילובים" בכפר המכבי.
את שעות הפנאי מילאה גם כן בתחביבים ופעילויות שהשרו עליה שמחת יצירה ונחת רוח. בידיה הטובות רקמה וסרגה, צבעה וכיירה, גידלה צמחים בעציצים וטפחה את ביתה ואת אוסף התקליטורים שלה, ממיטב המוסיקה העברית.
בשנים האחרונות גילתה את עולם הצילום. חמושה במצלמה עברה בחצר בשעות שונות של היממה וחיפשה פרטים יפים ומיוחדים בסביבה הקרובה. בראשית שנה זו יצא לאור בעזרת צוות "חמדת אבות" לוח שנה ובו מבחר מצילומיה ולא היתה מאושרת ממנה.
ניתנה האמת להאמר – לא תמיד התנהלו חייה של יהודית על מי מנוחות. החברה האנושית מורכבת היא ולא תמיד נוטת חסד, קל וחומר בקהילה קטנה, סגורה ואינטנסיבית כקיבוץ, אולם אופיה הנוח של יהודית, האופטימיות הטבעית ויכולתה להסתגל ולהשתלב סייעו לה להתמודד לא פעם עם תקופות קשות ותסכולים. "בסך הכל אני מבסוטה" אמרה, "אני מאד מוכנה להיות חלק בכל חג ולהשתתף. כמה שאני יכולה אני עוזרת, תורמת את החלק שלי".
אופטימיות זו סייעה לה גם בהתמודדות עם המחלה הקשה שבה נאבקה בשנים האחרונות. היא קיבלה את עול הטיפולים בגבורה, עברה ברצון להתגורר בדירונית הצמודה ל"חמדת אבות", תוך שהיא שומרת ככל שניתן על עצמאותה, וקשרה קשרי ידידות אמיצים עם נִיסָה, המטפלת האישית שטיפלה בה לאחרונה. ומעל הכל היו אלה ביקוריה התכופים של אורלי, שעשתה מדי כמה שבועות את הדרך הארוכה מהודו לבקר את אמא וללוותה לטיפולים, שמילאוה אושר רב.
זכתה יהודית בסגולה חשובה מאין כמותה – הוקרת הטוב. היתה תמיד אסירת תודה, על כל חיוך, על כל מגע, על כל תשומת לב, מעולם לא קיבלה דבר כמובן מאליו. שוב ושוב מצאה צורך להודות מעל גבי ה"ברמה" לכל מי שהגיש לה עזרה או עשה לרווחתה: למשפצי דירתה, לצוות "פורים מבוגרים", לצוות המרכולית, למי שסייע לה במציאת עבודה, לאחיות במרפאה ולעובדי "חמדת אבות". "לכל אותם אנשים טובים שעוזרים לי תודה מקרב לב", כתבה. "ושתמיד יהיו כתובות בעלות נקודות אור, כי יש כאלה הרבה ולא הכל בעל נקודות חושך. כדאי לזכור זאת ובכלל כדאי תמיד לראות את חצי הכוס המלאה. עצה טובה לכולם, זאת דעתי" [סוף ציטוט].
כמה פשוטים הדברים לכאורה וכמה אינם פשוטים לרובנו, בדרך כלל.
יהודית יקרה, בחיים שלמים שחיית כאן, מינקות ועוד סוף, לימדת את המקום הזה, שכלליו נוקשים לעתים, ואת יושביו, שיעור בגמישות, בקבלה, בחסד, שכולנו זקוקים לו לעתים, ובכך עשית חסד עם כולנו.
היי שלום יהודית, צמח בר ייחודי ומיוחד, תחסרי לנו מאוד.
אביב ואורלי ובני המשפחה – אתכם בצערכם.
ליקטה מן הארכיון, ערכה וכתבה – נורית פיינשטיין
