נוכחות מתמדת שהלכה ונמוגה – פרידה מיוחנן קרוא ז"ל / נורית פיינשטיין
"בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם/ הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם", אנו נאספים בציבור, לראשונה זה למעלה מחודשיים. ודאי לא כך תכננו להיפגש מחדש… ועם כל זאת, יש איזו הקלה בידיעה שאם כבר נגזר עלינו להיפרד שוב מחבר, לפחות ניתן לעשות זאת שוב כקהילה, ולא תחת מגבלות הריחוק החברתי שהושתו עלינו עד לפני ימים ספורים. לא איש הזקוק לקהל היה יוחנן, אך היה איש הזקוק לקהילתו, לשייכות למקום הזה ולאנשיו, שייכות שניתנה לו בירושה מהוריו עם בואו לעולם ובאורה חי את חייו מראשיתם ועד תומם.
בנסיבות הולדתו של יוחנן השתקף סיפורו של המקום הזה: אבא משה היה מראשוני קבוצת הצפון מניחת היסוד לרמת יוחנן, אמא אסתרקה היתה חניכת חברת הילדים בבית אלפא, ובנם המשותף הראשון, שנולד כשנתיים אחרי הפילוג וחילופי האוכלוסין בין שני הקיבוצים, היה "בן כלאיים", פרי בטן ראשון של מיזוג שתי הקבוצות לקהילה אחת.
בשמו של יוחנן הונצח פרק אחר בקורות משפחתו ובתולדות הקיבוץ, פרק טראגי שקדם להולדתו. נטע, אחותו הבכורה, מנישואיו הראשונים של משה, נתנה לאחיה את שמו, זכר לאמה, חנה, שלא עמדה בתלאות החיים בשנים הראשונות להתיישבות ברמה.
בילדותו ונעוריו של יוחנן השתקפו רוח התקופה ואתגריה: החינוך המשותף, פינוי הילדים במלחמת השחרור, ההשתלבות בעבודה מגיל צעיר וההתגייסות למשימות הלאומיות שעמדו ברומה של המדינה הצעירה. אך מעל הכל היתה זו מגפת הפוליו שהכתה בישראל בשנות ה-50 ולא פסחה על יוחנן, שהותירה בגופו את אותותיה והכתיבה את מהלך חייו מאז ואילך, את הכיוונים בהם התפתח, את מקומות העבודה בהם עבד ואת התפקידים בהם נשא.
יוחנן היה "הילד הכי קטן בכתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה". הוא היה הצעיר בבני קבוצתו והצנום ביותר בגופו ומלחמת ההישרדות בחבורה שמנתה לא מעט בנים חסונים וכריזמטיים לא תמיד היתה לו פשוטה. אך מאז ומעולם עמדו לו התבונה, הסקרנות האינטלקטואלית, כישורי השיח, רוחב האופקים וחוש ההומור. הם שהיו בעזרו ברכישת מקומו בקרב הבריות והם שהביאו אנשים רבים לחפש את קרבתו.
בתום לימודיו בבית החינוך ב"גוש זבולון" התגייס יוחנן לצבא ושירת במודיעין וב-1966 יצא לשנת שירות שלישית בגרופית עם התאזרחותה של היאחזות הנח"ל והפיכתה לקיבוץ.
יוחנן היה מראשוני העובדים בפלר"ם, שותף לצעדיו הראשונים ולהקמת מחלקת הכספים בו. ב-1968 יצא ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, דבר שטרם היה מקובל אז. במקביל עבד באיחוד הקבוצות והקיבוצים. לימים השלים גם תואר שני באוניברסיטת חיפה.
בעת שהיה מנהל האולפן לעברית בקיבוץ, הכיר יוחנן את צביה, עולה חדשה מארה"ב, ב-1973 נישאו וב-1975 נולד אדם, בנו יחידו. זמן קצר אחר כך, נפטר אביו, משה, ממחלה. יוחנן נפרד ממנו אז בדרכו השירית וכתב:
"…וכמו בשעות הסתו, נטשו עליו ברוח
וטעמם המר טבול בכאבי
רק מבטך עוד ילווני כה סלוח
אותו לעד אחסר, לעד אחסר, אבי".
נישואיהם של יוחנן וצביה לא האריכו ימים ומשנתפרקה החבילה מצא עצמו יוחנן מטופל בפעוט ומשמש לו אב ואם. מאז, במשך שנים, היו יוחנן ואדם תא משפחתי של שניים ולצדם תמיד-תמיד סבתא אסתרקה המסורה.
כל זאת עד אשר הכיר יוחנן בראשית שנות ה-90 את אילנה וזכה בכל מה שייחל לו משך שנים רבות: זוגיות מיטיבה, מפרגנת, תומכת, מחויכת. זמן קצר קודם לנישואיהם הלכה אסתרקה לעולמה בחטף, כשהיא יודעת שבנה מצא סוף סוף את אושרו. יוחנן ואילנה איחדו את שתי משפחותיהם לאחת ובנו בית משותף בקיבוץ לאדם, לעדי ולרות ולימים גם לנכדים: עמית, נגה ויובל של עדי, גבריאל של אדם וכן לניר וגיל של טל ואמיר. מסירותם להם היתה מוחלטת ואין מקום שהיה רחוק מדי, לא תל-אביב, לא רעות ואפילו לא אוסטרליה.
מכל המקומות בעולם בהם הרבו לטייל היתה זו לונדון ששבתה את לבו של יוחנן. הוא חזר אליה שוב ושוב והיא דווקא כן חיכתה לו ואיתה המוזיאונים, הגלריות והשווקים האהובים עליו. לתקופה אפילו עבד בה וחי על קו אנגליה-ישראל, והוא כבר בגיל גימלאות.
יוחנן נשא כל חייו הבוגרים תפקידים בשירות המשק או כנציגו. תרומתו היתה על פי רוב בתחומי כלכלה וחברה, ואלו הלא כרוכות זו בזו. הוא היה גזבר הקיבוץ, הממונה על קופת הבית ומנהל הכספים בפלר"ם, כיהן כסדרן עבודה ומרכז עבודה ועבד במחסן הכללי, היה חבר מזכירות וחבר בועדות ובצוותים רבים ושונים אליהם גויס שוב ושוב מתוך החשבת תבונתו ושיקול דעתו: ועדת השתלמות, ועדת פנסיה, ועדת ביקורת, ועדת פרט, קרן יוצרים, קרן בנים והרשימה עוד ארוכה. הוא יצא לעבודת חוץ במפעלים האזוריים "מילואות" והיה נציג הקיבוץ בהנהלת משקי מפרץ ובהנהלת ביה"ס הגושי. כבני דורו, שראו במעשי אבותיהם המייסדים סימן לבנים, ראה גם יוחנן כל ימיו במקום הזה את ביתו, גם בתקופות בהן חי מחוץ לקיבוץ, הזדהה עמו עמוקות והיה מחויב לקידומו ופיתוחו.
האמנות, הכתובה והפלסטית, היתה ליוחנן עולם ומלואו, הן כאומן יוצר והן כשוחר תרבות, ידען ואספן. הוא חטא בכתיבת שירים והושפע מנורמות הכתיבה של אלתרמן, השקולות והחרוזות באופן מושלם. אלתרמן היה המשורר הנערץ עליו אך הוא ידע על פה משיריהם של משוררים עבריים רבים. הוא בורך בכשרון ציור ועסק בכך תקופה מסוימת, הרבה לאסוף אמנות ופרטי יודאיקה, אותם ליקט במומחיות ובאנינות טעם בשווקים בארץ ובעולם, בגלריות ובמכירות פומביות, לכדי אוסף עשיר ומרהיב עין המקשט את ביתו.
מגיל צעיר מאוד ובמשך עשרות שנים התמודד יוחנן עם מחלתו, אך לא נתן לה להצר את צעדיו. משהחמירה בשנים האחרונות והוא כבר בעשור השמיני לחייו, התעקש, גם במחיר נפילות חוזרות, להמשיך ולהגיע מדי יום במו רגליו למפגשי הפרלמנט באבוקדו ולהביא משם פרי לחבריו שבשולחן חדר האוכל, עד שלא יכול עוד. נחמץ הלב לראותו מאבד יכולות, נזקק יותר ויותר לעזרה, אך מעוררת השראה היתה המעטפת התומכת והאופטימית שהעניקה לו ברגישות אילנה הבלתי נלאית.
ועכשיו תם ועצוב כל-כך.
בסיום דברי אני מבקשת, שלא כמנהגי, לחרוג מן הממלכתיות ולומר כמה מלים אישיות, שכותרתן: "משפחה כן בוחרים".
יוחנן, למי שלא יודע, היה דוֹד שלי, לא מכוחה של קרבת דם אלא מכוחה של בחירה, הודות לחברות האמיצה עם הורי שעשתה אותו בן בית בביתנו. מיום שעמדתי על דעתי ולמדתי לדבר הוא "אילף" אותי לקרוא לו "דוד" ומילא את התפקיד הזה בנאמנות ובנוכחות מתמדת בחיי, אינטנסיבית יותר משל דוֹדַי האמתיים, הרחוקים גאוגרפית. בשנות ילדותי היו הוא ואדם חלק בלתי נפרד ממשפחתנו, שותפים לארוחות הערב (הספציאליטה שלו, אגב, היה מרק ירקות), לערבי חג ולמסיבות יום הולדת, לשמחות ולעתים של צער או קושי. ביתו תמיד היה פתוח בפני ילדי המשפחה ובעיקר מגירת הממתקים שהיתה כמעיין המתגבר המזין את עצמו בשוקולדים, שכמוה לא היתה לנו אצל אמנו החינוכית.
ככל שגדלתי הפכה הקירבה המשפחתית לקירבה אינטלקטואלית, מצאתי לי בַדוד בן-שיח להחלפת דעות ורעיונות, לליבון שאלות ותפיסות עולם, שותף להתפעמות מיצירות אומנות, לדקלום של פרקי שירה עברית ולאלתרמניה שלקינו בה שנינו. נושאי המחקר שלי, בתחומי התרבות היהודית והישראלית, היו קרובים ללבו ונשזרו עם סיפוריו וזכרונותיו לכדי שיחות ממושכות.
כשהחלה ההידרדרות במצבו הוא דיבר בפתיחות על בגידת הגוף, על החיפוש אחר פתרונות חדשניים. שמחתי כשהיה נאות להצעותי לעזרה, בעיקר בחדר האוכל, ועוד יותר כשלא התבייש לבקשה בעצמו. כשהדיבור נאלם והמחשבה קהתה, היתה זו בשבילי חוויה הדומה לזו שחוויתי בשנות קמילתו האיטית של סבא בן-ציון ע"ה. שניהם היו לי בני שיח ומשניהם ניסיתי לחלץ בימי שהותם הממושכת ב"חמדת אבות", עוד מילה, עוד שביב של חיוך, ומאמצי אכן נשאו פרי, עד שכבר לא… תחושה קשה שהם הולכים ונמוגים מחיי, שבהם היו שניהם נוכחים מאוד.
יוחנן, כשבאתי להיפרד ממך ביום חמישי בלילה, קראתי לך ואתה פקחת לכבודי עיניים ועקבת במבטך אחר תנועותי, כפי שליווית את מעשי כל חיי. שאלתי אותך בקול אם אתה רוצה כבר לנוח ואמרתי לך שמותר לך, שאתה משוחרר. בלב הוספתי תודה, תודה על חסד הבחירה בי ובנו להיות לך משפחה. נוח, דוֹד יקר, בשלום על משכבך, תחסר לי מאוד מאוד.
