יונתן בן צבי

יונתן בן צבי  ז"ל – קורות חייו

יונתן איננו. הוא הסתלק מן העולם בסערת "הזמן השבור" הזה (אם נשתמש בביטוי שטבע המשורר יחזקאל רחמים), והלוואי שלעולם שכולו טוב יותר. מתתיהו שלם כתב פעם על "ימים כבדי משא כרימונים", והימים האלה אכן כבדים מנשוא. כמה עוד ניתן להעמיס בהם על לבותינו המחשבים ממילא להתפקע מרוב צער? להבדיל מהחיים הצעירים כל כך והרבים כל כך הבאים בימים הללו אל סופם הטרגי, הפרידה מיונתן היא פרידה מנוכחות ארוכת שנים במקומותינו, נוכחות מתמדת, איתנה ומשפיעה, ועל כן, גם בעת הצרה הזו לישראל, לא ניתן להפחית ממשמעותה כי רבה לקהילה הקיבוצית שלנו.

יונתן נולד ברמת יוחנן בסתו 1936, חול המועד סוכות תרצ"ז, בדיוק 5 שנים אחרי העלייה על הקרקע של ראשוני הרמה, עליהם נמנו הוריו, מרים לבית קלינקוביצקי ומאיר לבית הריסון – בן-צבי. אח צעיר היה לעפרה, אח גדול – לירמי. ילדותו באה באש מאורעות 36-39, ואחריתו באה גם היא כשאש המלחמה אוכלת בנו ובארצנו בעוצמה. יונתן נוצק בתבנית נוף מולדתו, זו הקיבוצית וזו הלאומית. התפתחותם וקורותיהם של הארץ ואח"כ המדינה, ושל הקיבוץ, השפיעו עמוקות על חייו ועל אישיותו הצומחת, וככל שבגר, הפך מילד החי באור ההתרחשויות הגדולות של ההיסטוריה הישראלית, לאדם הנוטל בהן חלק פעיל.

"ההתחלה:", כתב, "עוד לפני פרוץ העצמאות. חיים די שלווים, כילד קטן בקיבוץ סְפר. ביום עוברות שיירות של גמלים עם תוצרת חקלאית של שכנינו לשוק בחיפה, ואנחנו כילדים עומדים ליד גדר הקיבוץ וצועקים להם את מה שלימדו אותנו – 'רוּח מן הוֹן'. בלילות לפעמים יריות – כיבוי כל האורות – זוחלים אל מתחת למיטות כמצוות ההורים עד יעבור זעם. מלחמת העולם השניה – בתי הזיקוק עולים באש מהפצצה איטלקית, ואנחנו רצים בחופזה למקלטי העפר שנחפרו במהירות. ואחר כך מגיעים ילדי טהרן […] ובעקבות הסיפורים מתחילה לחלחל הכרת השואה. מלחמת העצמאות: הקרב הגדול על רמת יוחנן – אופוריה – אצלנו הילדים, עם חזרתם של הילדים הקטנים מגלות 'אהבה' לאחר שגורש התוקף. ועם האופוריה, הידיעה הצורבת שגם אצלנו היו חללים […]. שנות ה-50, מסביבנו מעברות, בבוץ ובגשם ובחום החמסינים, מסכנות ודלות מסביב, ואנו בתוך בועה של שלווה יחסית".

כך מוסיף יונתן ומתאר ביוגרפיה שהיא פרטית ולאומית גם יחד, ילדות ונעורים של מי שנולד בצלם חלומותיו של הוריו החלוצים וכהתגשמותם. כל חייו עברו עליו "כאן על פני האדמה", פרט לשנתיים של שליחות ציונית באוסטרליה מטעם תנועת "הבונים", אליה יצא כשהוא כבר בעל משפחה. תוצר מובהק היה של החינוך המשותף. בבית החינוך בגוש זבולון נמנה על המחזור הראשון שבין תלמידיו היו ילדים משלושת קיבוצי הגוש. את שלוש שנות לימודיהם הראשונות, בימים של טרם בנייתו הפיזית של בית החינוך, עשו תלמידי הכיתה באושה, ורק בכתה ד', כשהושלמה בנייתם של מבני בית החינוך הראשונים – נכנסו ללמוד בהם.

ב-1954, בסיימו את חוק לימודיו, התגייס יונתן לנח"ל. במהלך שירותו הסדיר לחם במבצע קדש ועד שחרורו ב-1957 התקדם כקצין עד תפקיד מ"פ. לימים כמילואימניק במלחמת יום הכיפורים לחם בסיני (שהיתה אז בשטחנו) ובמצרים באוגדת השריון של ברן.

עם השחרור מצה"ל ב-1958 ריכז יונתן במשך שנה את חברת הילדים בבית החינוך, ומאז ענף רדף ענף ותפקיד רדף תפקיד. שנה ריכז את גן הירק, עד חיסולו; 8 שנים עבד ברפת, מתוכן 4 כמרכז הענף; 20 שנה עבד בפלר"ם, מהן 18 כמנהל השיווק בארץ; ושנתיים עבד במילואות. לעת גימלאות נכנס למשך 18 שנים, עד לפני שנתיים, לעבוד במחסן הכללי, לצדו של אביהו.

איש מעשה היה יונתן, כזה הנוטל על עצמו פעם אחר פעם תפקידים ציבוריים כבדי אחריות חברתית ומשקית, רבים מהם אחרי שעות העבודה ובנוסף לה. "רובנו אנשים של קמח", כתב, "כי את הלחם מהאדמה ומהפלסטיקה יש להוציא כדי לחיות", ועם זאת הוא החשיב עד מאוד גם את התורה והיה איש של רוח, שותף ונותן גב לפעילות התרבותית מתוך ראייתה כזו "שאת הטעם מכניסה למציאות המסובכת והקיבוצית הזאת". ניכרה בו בכך חתימת בית הוריו, שלצד היותם אנשי עבודה, היו אנשי ספר ותרבות.

פעמיים כיהן כמזכיר הקיבוץ והיה גם חבר מזכירות וחבר בהנהלת פלר"ם. הוא ריכז את ועדת חברים, ועדת משק וועדת שיכון, פעמיים עמד בראש ועדת מינויים, ושלוש פעמים בראש ועדת חברה, וכן ריכז את הועדה לביקורת פנים. שוב ושוב, הודות לתבונתו החברתית ויושרתו האישית, נתן בו הציבור אמון ובחר בו למלא תפקידים רגישים מבחינה חברתית. כשסיים את הקדנציה השנייה כמזכיר, כתבו שותפיו למזכירות: "יונתן נתן גיבוי מוחלט לממלאי התפקידים, עבד עבודת צוות טובה מאוד ושימש דוגמא בכך. תשומת הלב ורמת האכפתיות של יונתן היו מוחלטים. הוא טיפל בכל נושא בכובד ראש ואחריות רבה".

ולצד כל אלו, צמחה לה משפחה גדולה. בל"ג בעומר תשי"ח, 1958, נישא יונתן לברכה לבית פס – בר-חיים, יחד הביאו לעולם בן ושלוש בנות, חבקו נכדים ונינים לרוב, ורוו מכולם נחת ושמחה. בברכתו לחתונתם של כרמל ואלברטו כתב: "אומרים 'מרבה נכסים – מרבה דאגה', […] אם להרבות נכסים כאלה הן דאגות, הרי אנחנו מוכנים ומזומנים לאמץ לליבנו דאגות כאלה. ומה שיותר – יותר טוב".

אז כפי שניתן להבין, לצד איש המעשה, היה גם יונתן הכותב והמיטיב לעשות כן. לפני למעלה מ-60 שנה, סמוך להפיכתו לאב עם הולדת גיא, החל לכתוב שירים, שכונסו אחרי שנים רבות בספר, מלווים בציורים פרי מכחולה של ברכה. במשך השנים הרבה לכתוב לצרכים ציבוריים, הן כנושא תפקידים רשמיים, והן כחבר מעורב מאוד מן השורה: ברכות לאירועים, דיווחים מוועדות, מאמרי דעה בענייני התנהלות ומדיניות בקיבוץ ולעתים גם בענייני המפלגה. כתיבתו רהוטה ועשירה היתה, מתובלת לא פעם בפסוקי מקרא ובאמרות חז"ל.

אפיזודה ייחודית, ספרותית וספורטיבית גם יחד, היתה כשהוציא לאור, והוא כבר גמלאי, את הספרון "עצלנות אקטיבית" שבו הסביר איך אפשר לשמור על כושר כמעט בלי לזוז, כי "למה לעשות בקושי את מה שאפשר לעשות בקלות", והביא סדרה של תרגילי התעמלות בסיסיים שאפילו הבטלן הגדול ביותר, כך לדבריו, יעמוד בהם. להגנתו טען: "אני לא עצלן בעבודה, אני עצלן מבחינה גופנית".

איש סקרן ותאב דעת היה יונתן, הרבה לקרוא, ראה עולם ומלואו במסעות אליהם יצא עם ברכה, בגיל מאוחר יחסית למד באוניברסיטה לימודי מזרח תיכון ואסלאם, ולעת זִקנה החל לשמוע קורסים והרצאות במרכז דורות.

הזִקנה כפתה עליו קשיים גופניים לא מעטים, ואל ברכה המסורה וכל המשפחה שבה היה עטוף, נוסף לאחרונה גם טיפולו של אדריאן.

ועכשיו, משתם, נותר רק לקוות כי לא הצער והדאגה של הימים הללו ליוו אותו אל מותו, אלא הסיפוק והגאווה, על חיים מלאי משמעות ועתירי מעש.

צר לנו עליך, יונתן, נעמת לנו מאוד, נוח על משכבך בשלום וימתקו לך רגבי עפרך. יהיה זכר דמותך ומעשיך שמור בקרבנו לעד.

תנחומינו לכם, ברכה, גיא, שרון, כרמל ותמנה, עפרה וירמי, הנכדים, הנינים, אדריאן, וכל השבט.

ליקטה, כתבה וערכה – נורית פיינשטיין

דצמבר 2023

יונתן

כמעט 70 שנה שיתפנו את חיינו.

עם טיולים ברחבי העולם, חוויות שרק אנחנו ידענו.

אתה לי חבר, רע, אהוב ושותף. יחד הקמנו את הדבר הכי חשוב והנפלא – המשפחה הגדולה.

זכית לשלושה עשר נכדים ושישה נינים, כשהחמישי נקרא יונתן בן צבי כך שמך תמיד יעלה במשפחה.

עם עליות וירידות בחיינו, היו לנו חיים מלאים ביחד וכל בוקר אנחנו אמרנו תודה על מה שיש.

עכשיו אתה ביקום אחר, שמור לי מקום, אני אגיע, ונשקיף ביחד על כולם.

אוהבת אותך גם בנצח

ברכה

איך נפרדים ?

"רק כשגומרים את החיים יודעים כמה הם שווים" (מפי יונתן, דצמבר 21)

איך נפרדים ? ידענו או הרגשנו  שזה מתקרב ועדיין זה בא פתאום . ואז משום מקום עולה המשפט שלך

רק כשגומרים את החיים יודעים כמה הם שווים (אבא )

וזה זורק אותי לאדם שהיית בשבילי אבא!!!

פתאום יצאת מכול החדרים של הבית ולא תשוב עוד , רק הזיכרון נשאר מאדם אוהב, סבלני, צנוע חם,  שליבו לא רם. נטוע בנוף מולדתו וארצו, אולי לא תמיד אמרת אבל תמיד היה לך חיבוק חם ואוהב בשבילנו, ונטעת בי תחושת בטחון מעצם היותך שם.

ידענו שאוהב חיים טובים אתה שירים וספרים, וכאשר היית שמח האושר קרן ממך כמו מילד קטן. אתה ואמא תמיד הייתם מתכננים את ההרפתקה הבא בחו"ל או סתם נסיעה לחולה .

אז עכשיו יצאת לדרך אחרת , אך רוחך האהובה תמיד איתנו. הגעגוע כבר התחיל  אבל האהבה נשארה לנו.

אבא

תודה על חכמה וידע אינסופיים ותפיסה רחבה של החיים

על טיולים ל"מיכליות" והמלצות על ספרים.

תודה על אהבה, משפחה עוטפת ופרידה בשלום.

אני בטוחה שבדרך לממד הבא אתה עובר באיסלנד, דרום אפריקה, דרום קוריאה ואולי גם צפון…. כל היעדים שעוד רצית לראות, ועכשיו אין מגבלות.

שם למעלה יש הרבה עבודת אור לעשות, ולצערנו מגיעים לשם הרבה צעירים עכשיו, חבק אותם ותן להם מניסיונך וחכמתך. ושלח לנו הרבה אור וחסד כאן למטה.

אוהבת

תמנה

סבא יקר

תמיד היו אומרים עליך ש"אם הוא לא היה קיים היה צריך להמציא אותו מזמן", כי היית בהחלט דמות כה מיוחדת כה עצומה עם שנינות והומור מקורי, טעם מוסיקלי משובח ובעיקר לב רחב שנוגע ומחבק בכל הסובבים אותך. כל מה שרצית זה רק שיהיה טוב, רק שאהיה שמחה עם חיוכים על הפנים. באופן אישי, בשבילי,  – תמיד הרגשתי שלקחתי / ירשתי את האהבה למוסיקה ולשירה ממך וזה באמת ליווה אותי כל חיי.

ביום שלישי, כמעט לפני שבועיים, ביצעתי בקונצרט-רסיטל שלי שיר שלך שבחרתי: "חי אני". אמרת שזהו שיר על תקווה ומשאלה. אמרת שהשיר זה על דברים שלא ברור אם הם יכולים להתקיים. אם הם יהיו כנראה שיהיה לנו טוב. ככה בעצם ראית את החיים וככה בחרת לחיות וזה הדבר שאני אקח  איתי לכל הדרך.

תודה על הרגעים , תודה על הזיכרונות, ותודה על עצם שהיית אתה. אומנם אתה עכשיו בשמים  אבל אתה חי בי, בתוכי, ובאני.

אני אוהבת אותך.

גיל חי

היי סבא

אני מתקשה להאמין שאני יושב וכותב לך מילים אחרונות, מילים של פרידה.

במשך שנים הייתי לפעמים בוכה עם עצמי על הרגע הזה. הרגע שבו אצטרך להיפרד מהגוף הפיסי שלך, של מי שהוא אחד החברים הכי טובים שלי.

סבא אני מדמיין את עצמי בפעם המי יודע כבר כמה נכנס אליך הביתה, שומע אותך צועק "מי זה" ואז כשאתה רואה אותי אתה מוציא מהפה איזה "אוהווווווו" ארוך ואיכותי כזה. תדע לך שהצליל הזה תמיד היה עושה אותי בלב הבנאדם הכי גאה ושמח בעולם. גאה על זה שסבא שלי כל-כך שמח לראות אותי. באמת, זאת היכולת קבלת פנים כל-כך פשוטה וכל-כך גאונית, ששייכת רק לך וללב הענק שלך.

סבא אני אוהב אותך בצורה די יוצאת דופן אני חושב. אני אוהב אותך מכל-כך הרבה סיבות.

נתחיל מהסיבות הברורות, שפשוט יש לנו ברזומה אלפי קילומטרים של שיחות על כל-כך הרבה נושאים, מיליוני שעות של נופים ושל חוויות, טריליונים של מאכלים שסעדנו ביחד להנאתנו, אין-סוף מגנומים ואין-סוף ואחת מנות צהרים מחדר אוכל שטרפנו ביחד.

יש לנו שיעורי נהיגה בגיל 15 כשאנחנו קורעים כמו קאוובוים את השדות של הקיבוץ ולא שוכחים לעלות למאגר ברוורס ולעצור לפלח אבטיחים או פומלות כדי שיהיה מה להמתיק בסוף ארוחת ערב.

יש לנו מלא ישיבות אחה"צ על קפה ובוטנים קלויים עם בריזה נעימה והשקפה על הפרדסים, כשמילים על פוליטיקה ועל היסטוריה ממלאות את החלל באוויר.

יש לנו אין-ספור שעות של ישיבה מול המסך וצפיה בחדשות ובערוץ ההיסטוריה ואיך על כל דבר אתה אח"כ נותן הסבר מעמיק ומדויק יותר על החוסר דיוקים שהחובבנים מערוץ ההיסטוריה מספרים לכולם.

יש לנו טורניר כדור-מים אגדי שארגנת במיוחד בשבילי. טורניר כדור-מים שלם שסבא שלי מארגן, זה כבוד מטורף שאין שני לו.

יש לנו את הספארי בקניה כשישבנו לסעוד עם אריות, אימפלות וציפורי ה"סקרטרי" שעומדות על רגל אחת, יש לנו סקי בלה-פלאן שאין לו אף תיעוד כי השארת את המצלמה דולקת עם המכסה עליה כשעלינו לפסגה וזה גמר את הקסטה, וכמובן שהדבר הכי חשוב בחופשה הזאת היה הצ'יפס הצרפתי האגדי בלובי של המלון, ויש לנו את בולגריה כשרק שנינו כובשים את פסגת הרי הרילה ואח"כ חורשים מועדונים בורנה, וכמובן את קרואטיה עם סבתא ומאיה כשלימדנו אותן איך נהנים מהדברים הבאמת חשובים בחיים – נסיעות ואוכל טוב.

והרבה שנים אחורה יש לנו כמובן את הכורסת עור השחורה, ואת הגופיית פסים הלבנה וכפכפי פסים שחור-לבן של אדידס. תדע לך שהאווטפיט הזה זה בדיוק איך שאני הולך היום אצלי בבית! חוץ מהכורסת עור השחורה כי שם באמת הגזמת..

ויש לנו כמובן את מכונת פיצוח הפקאנים האגדית שלשבת ולפצח בה פקאנים היתה מלכת קודש כל-כך נעימה ומספקת, במיוחד כשאתה מצליח להוציא פקאן שלם בלי החלק המר והמעצבן שבאמצע ואז אפשר לחלוק אותו בשני חצאים מושלמים ולהתענג על הטעם.

וכמובן בל נשכח את ההתערבות האגדית בינינו שאני צריך לסיים קורס טייס ואתה צריך להוריד 30 קילו. כמובן שאתה כרגיל היית הרבה יותר חכם ממני ולא עמדת בהתחייבות, כי הבנת שאין לך סיבה אמיתית להוריד 30 קילו ושדווקא אתה מרגיש ממש טוב במשקל הזה. בקיצור, נתת לי להתאמץ ולצאת הפראייר בזמן שאתה ממשיך לעשות מה שאתה הכי טוב בו – להנות מהחיים.

ואתה יודע מה סבא? זה מביא אותי להזכיר את הסיבות הלא ברורות והאמיתיות יותר שבגללן אני כל-כך אוהב אותך.

אני אוהב אותך בגלל שאתה פשוט תמיד נתת לי תחושה של חום ואהבה, ושל מקום יציב ושפוי. נתת לי תחושה שאין לאן ממהר, שאין אף משימה חשובה, שאין שום לחץ, תחושה של שלווה ורוגע שהייתי כל-כך זקוק להן בעולם הדי מטורף שהרגשתי שאני רץ בו.

סבא היית אי של סבלנות, של הנאה ושל כיף, פשוט ככה. אצלך לא הייתי צריך להוכיח כלום, לא לבצע שום דבר, לא להתאמץ כדי שתראה אותי, אתה פשוט היית שם, אם בשקט או אם במילים, ונתת לי לגיטימציה מלאה להיות מי שאני.

סבא היית שם תמיד עם חיוך אוהב, מצחקק ונהנה. היית הבודהה הפרטי שלי שמזכיר שהכל בסדר אחרי הכל.

סבא אהובי, אני רוצה במילים האחרונות שאני כותב לך להגיד לך תודה ענקית.

תודה שחיכית לי ביומך האחרון, שלא הסכמת ללכת לפני שאבוא לתת לך יד ולהגיד לך כמה אני אוהב אותך. הרגשתי גאה לראות אותך. אומנם היית מונשם וחלמת כבר חלום נעים כשאתה כבר רגל וחצי בעולם הבא, אבל תדע שאני רק ראיתי את סבא שלי היפה והרגוע שוכב ומקשיב לי מדבר אליו את השיחה האחרונה שלנו.

אני רוצה להגיד לך תודה ענקית על מי שהיית עבורי ועל כל מה שנתת לי. היית בשבילי בית חם ואוהב.

סבא אני מתגעגע אליך מאוד ואני יודע שבבוא הימים אנחנו עוד נשב על כוס קפה ומגנום טוב מהסופר.

וסבא תעשה לי טובה ותחכה לי בבקשה עם הקיום של התוכניות הגדולות שעוד היו לנו, כמו לטוס לצפון-קוריאה לשיחה צפופה עם קים ג'ון היל ומשם להמשיך לטיול מזחלות שלג עם פוטין, אלה דברים שאין אדם בעולם חוץ שאני יכול לעשות איתם דברים מיוחדים שכאלה.

וסבא דבר אחרון, כשאני אגיע סוף סוף לבקר, בבקשה תצעק "מי זה" וכשתראה אותי תגיד "אוהווווו", זה ממלא לי את הלב בגאווה.

אוהב אותך לנצח,

רום